ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

בבא בתרא קכו - קלג "נישול בכור מחלק הבכורה שלו"

 

בס"ד                                                                                                    יד טבת תש"ע
בבא בתרא קכו - קלג
נישול בכור מחלק הבכורה שלו
 
הפרק שבו אנו עוסקים דן בדיני הירושה. אחד המקורות העיקריים לדיני הירושה בתורה הוא הפסוקים העוסקים בירושת הבכור:
 
1.     דברים פרק כא פסוקים טו - יז
 
כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכוֹר לַשְּׂנִיאָה: וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה:
 
מפסוקים אלו עולה כי למרות שהאב מעדיף את בנה של אשתו האהובה, אין הוא יכול להעביר את חלק הבכורה של בנה של השנואה לבנה של האהובה. ואולם, למרות הפסוקים המפורשים הללו, מתברר שהאדם יכול לעשות זאת אם הוא לא משתמש בלשון ירושה אלא בלשון מתנה:
 
2.     משנה מסכת בבא בתרא פרק ח
 
האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר כלום שהתנה על מה שכתוב בתורה המחלק נכסיו לבניו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום כתב בין בתחלה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין... הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגין כשורה זכור לטוב
 
הגמרא שואלת מדוע לא יכול אדם לקבוע כי בניו יירשו באופן אחר מזה שכתוב בתורה? והרי אנחנו יודעים שישנה דעה שאם אדם מתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים - ולפי זה אדם שמקדש אשה על מנת שאין לו עליו שאר וכסות, הרי זו מקודשת והתנאי קיים!
 
3.     תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קכו עמוד ב
 
לימא, מתניתין דלא כר' יהודה, דאי ר' יהודה, האמר: בדבר של ממון תנאו קיים! דתניא האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה - הרי זו מקודשת ותנאו בטל, דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר: בדבר של ממון תנאו קיים! אפי' תימא ר' יהודה, התם ידעה וקא מחלה, הכא לא קא מחיל.
 
אפילו ר' יהודה, אם כן, מודה בנידון דידן שאם אדם אומר שבנו הבכור לא יירש פי שניים אין דבריו קיימים, וזה פירוש הביטוי 'לא יוכל' - שהרי אין פה בעיה של יכולת, אלא של תוקף לדברים שלו. אגב, אולי זו הסיבה שהמצוה הזו לא נמנית כמצוות לא תעשה בתרי"ג המצוות לפי ספר החינוך ולפי הרמב"ם. הם מונים את מצוות הנחלות כמצוה אחת (מצוה ת בספר החינוך, ומצוות עשה האחרונה - רמח - בספר המצוות), אבל לא כאיסור להעביר את חלק הבכורה מהבכור לאחים, כי אין פה איסור, כי זה פשוט לא עובד.
ואולם, על פי מה שראינו במשנה, אם האדם נותן במתנה את כל נכסיו לבניו רגע אחד לפני מותו באופן שוה, כמובן שהדבר אפשרי, ואין כאן משום האיסור של 'לא יוכל לבכר את בן האהובה', שהרי הוא יכול גם לתת את כל נכסיו לאדם אחר לגמרי, שהרי אדם יכול תמיד למכור את נכסיו למי שהוא רוצה.
ואולם, במשנה ראינו כי אדם שמחלק את נכסיו לזרים אין רוח חכמים נוחה הימנו. רשב"ג, לעומת זאת, סובר שאם הבן אינו נוהג כשורה הדבר אפשרי. על הדברים האלה מופיע בגמרא כך:
 
4.     תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב
איבעיא להו: מי פליגי רבנן עליה דרשב"ג, או לא? ת"ש: דיוסף בן יועזר היה לו בן שלא היה נוהג כשורה, הוה ליה עיליתא דדינרי, קם אקדשה (=היתה לו עליית גג מלאה דינרים, עמד והקדישם). אזיל נסיב בת גאדיל כלילי דינאי מלכא (=הלך בנו ונשא לאשה את בתו של מי שמקלע עטרות לינאי המלך), אולידה דביתהו, זבין לה ביניתא, קרעה אשכח בה מרגליתא (=הולידה אשתו, וקנה לה דג. קרע את הדג ומצא בה מרגלית). אמרה ליה: לא תמטייה למלכא, דשקלי לה מינך בדמי קלילי, זיל אמטייה לגבי גזברי, ולא תשיימה את, דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט, אלא לשיימוה אינהו (=אמרה לו: אל תביא את המרגלית למלך, שיתנו לך עליה מחיר נמוך, לך הבא אותה לגזבר של ההקדש, ותן להם לשום אותה). אמטייה, שמוה בתליסרי עליאתא דדינרי. אמרי ליה: שבע איכא, שית ליכא. אמר להו: שבע הבו לי, שית הרי הן מוקדשות לשמים (=שמו את האבן בשלוש עשרה עליות דינרים. אמרו לו שהם יכולים לשלם רק שבע. אמר להם: תנו לי שבע, ושש יהיו מוקדשות לשמים). עמדו וכתבו: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הכניס שש. ואיכא דאמרי: יוסף בן יועזר הכניס אחת, ובנו הוציא שבע. מדקא אמרי הכניס, מכלל דשפיר עבד. אדרבה, מדקא אמרי הוציא, מכלל דלאו שפיר עבד! אלא מהא ליכא למשמע מינה. מאי הוי עלה? ת"ש, דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא, וכ"ש מברא לברתא. ת"ר: מעשה באדם אחד שלא היו בניו נוהגין כשורה, עמד וכתב נכסיו ליונתן בן עוזיאל. מה עשה יונתן בן עוזיאל? מכר שליש, והקדיש שליש, והחזיר לבניו שליש. בא עליו שמאי במקלו ותרמילו. א"ל: שמאי, אם אתה יכול להוציא את מה שמכרתי ומה שהקדשתי - אתה יכול להוציא מה שהחזרתי, אם לאו - אי אתה יכול להוציא מה שהחזרתי. אמר: הטיח עלי בן עוזיאל! הטיח עלי בן עוזיאל!
 
רואים אנו, אם כן, שלדעת שמואל אין להעביר נחלה מהבנים אפילו אם הם אינם מתנהגים כשורה. את הסיבה לכך מסבירה הגמרא במקום אחר:
 
5.     תלמוד בבלי מסכת כתובות דף נג עמוד א
דאמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא, לא תיהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא, דלא ידיעא מאי זרעא נפיק מיניה, וכל שכן מברא לברתא
 
וכותב על כך הרשב"ם שאכן ההלכה כשמואל, למרות הכלל שתמיד אומרים שהלכה כרשב"ג:
6.     רשב"ם (ר' שמואל בן מאיר, המאה ה-12, צרפת) מסכת בבא בתרא דף קלג עמוד ב
ת"ש דא"ל שמואל כו' - אלמא פליגי רבנן עליה מדקאמר שמואל הכי דאי לא תימא הכי שמואל דאמר כמאן והכי הלכתא כרבנן דקם שמואל כוותייהו ואע"ג דא"ר יוחנן הלכה כרשב"ג בכל מקום במשנתנו חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה שמואל לית ליה האי כללא וגם רבא דקאמר במסכת ע"ז בפרק חמישי (דף סט:) הלכה כרשב"ג לית ליה נמי האי כללא הלכך כל כללות שבגמרא כגון הלכה כסתם משנה הלכה כר"ע מחבירו כר' יוסי מחבירו כרשב"ג במשנתנו ר"א ור' יהושע הלכה כר' יהושע ר' יהודה ור"ש הלכה כר' יהודה וכן ר"מ ור' יהודה הלכה כר"י כולהו קי"ל הכי בר מהיכא דמפרש גמרא דלית הלכתא הכי.
 
ואכן, כך פוסק גם השולחן ערוך, שאין להעביר נחלה מן הבנים, גם כאשר הם אינם מתנהגים כראוי:
 
7.     שולחן ערוך חושן משפט סימן רפב
כל הנותן נכסיו לאחרים והניח היורשים, אף על פי שאין היורשים נוהגים בו כשורה אין רוח חכמים נוחה הימנו, וזכו האחרים בכל מה שנתן להם. ומדת חסידות שלא להעיד בצוואה שמעבירין בה הירושה מהיורש, אפילו מבן שאינו נוהג כשורה לאחיו חכם ונוהג כשורה. הגה: מי שצוה לעשות בנכסיו הטוב שאפשר לעשות, יתנהו ליורשיו כי אין טוב מזה.
השאלה היא מה הכוונה שאין רוח חכמים נוחה מאנשים אלו. האם זה אומר שהם עושים עבירה, או שזה רק לא נחשב להם למצוה כשהם נותנים את הירושה לת"ח שאינו בנם? שאלה זו נשאל הרב אליהו בן חיים, והוא מסיק שלא רק שזה אינו מעשה טוב, אלא שזה גם נחשב מעשה רע:
 
8.     שו"ת ראנ"ח (ר' אליהו בן חיים, המאה ה-16, תורכיה) סימן קיח
 
שאלה ראובן יש לו בן ובת בן ויש לו נכסים ומוכר את נכסיו וטוען הבן שהוא עושה כן כדי להעביר הנחלה ממנו ולתת המעות לבת הבן. וטוען מהבית דין שיכופו את ראובן להחזיר המכר או שיתנו לו רשות להחזיר הוא את המכר כדרך שיהיו הנכסים קיימים עד מות ראובן ויירש גם הוא מה שראוי לו לירש ולא יהיו המעות תחת ידו לתתם לבת הבן ולהעביר הנחלה ממנו אשר לא כדת:
תשובה נראה שאם אמת הדבר שראובן מעביר הנחלה מבנו לבת הבן עובר על דברי חכמים ואין דעת חכמים נוחה הימנו... מכל מקום בענין שלפנינו כבר מצאנו קצת מן המפרשים שכתבו בפירוש שאסור לעשות כן והירושלמי גם כן החמיר בעונש הדבר שאמר שעליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם וכיון שיש בדבר זה אסור נראה ודאי שראוי לכל בית דין למנוע עשיית הדבר הזה. אבל מכל מקום איני רואה בענין שום צד כפייה כיון שלא אמרו בזה אלא אין רוח חכמים נוחה הימנו... ואין לנו לנדות עליה אף על פי שודאי ראוי לכל בית דין למנוע הדבר ולהשתדל בכל טצדקי להעמיד נחלת דאורייתא וכדאשכחן בההיא דיונתן בן עוזיאל דאף על גב דידע בעת ההוא שכתב לו נכסיו שלא היה רצונו לזכות את בניו בממונו מכל מקום עבר הוא על רצונו של מת והחזיר לבניו שליש ומכל מקום אף על פי שראובן עשה שלא כהוגן אשר לא כדת אין ראוי לו לחזור ממה שמכר אף על פי שיהיה אפשר לו לבטל המקח ולחזור בו וכיון שעשה מה שעשה אינו מחויב לעבור עוד על דברי חכמים לחזור בו מדבריו אשר אמרו דהחוזר בו אין דעת חכמים נוחה הימנו ואפילו היכא דבחזרתו יצא מידי אסור דהעברת הנחלה ובלא החזרה אינו יוצא מידי האסור... דאף על פי שאסור להעביר הנחלה מכל מקום כל שהעביר אין אומרין לו שיחזור בו ומוטב שיעמוד באסור ההעברה ולא יחזור בו... כ"ש שאפשר לו שיקים המכר ולא יעביר הנחלה אבל יוריש המעות לבנו.
 
 
המהרשד"ם דן במקרה כזה וכותב שאפילו כאשר הירושה אינה לאדם זר אלא לאביה של האשה שנפטרה, יש בכך איסור:
 
9.     שו"ת מהרשד"ם (ר' שמואל די מודינה, המאה ה-16, ספרד) חושן משפט סי' שיא
 
אנחנו ח"מ נכנסנו בבית היקרה רחל אלמנת ה"ר משה וכך אמרה: הוו עלי עדים וקנו ממני קנין גמור אגב סודר איך נתתי במתנה גמורה מעתה ומעכשיו שרירא וקיימא דלא למיהדר מינה לעולם כל נכסי מטלטלים כסף וזהב ושאר נכסים ומעות ששוה הכל כמו ל"ה אלפים לבנים פחות או יותר הכל מסרתי ונתתי במתנה גמורה ביד ורשות אבא מארי הנעלה כ"ר דוד שלמה י"א ומעתה ומעכשו זכה אבא מארי הנז' בכל באופן שלא נשאר לשום בריה בעולם שום תביעה קלה וחמורה עם אבא מארי הנז' לא דין ולא דברים. וכך אמרה לנא שטר זה כתבוהו בשוקא וחתמוהו בברא להיות ביד אבא מארי או ב"כ לעדות ולזכות ולראיה לסלק מעליו כל מערער וטוען שבעולם ולהיות ביד אביה כ"ר דוד שלמה הנז' לעדות ולזכות ולראיה כתבנו וחתמנו שמותינו היום יום ה' כ"ט יום לניסן שנ' הש"יו לפ"ק פה עיר שאלו' וקיים. ועתה שאל השואל כי אלמנה זו נפטרה לב"ע וקודם פטירתה נשבעה שבועת אלמנה כדין וכהלכה ועתה היורשים יורשי בעלה מערערים על מתנה זו לפי שהניחה בת קטנה ואומרים כי הנכסים הם לבת האלמנה כי היא יורשה אבל אבי האלמנה טוען כי האמת כן הוא שבת האלמנה היתה יורשת אבל בתו היתה עדיין בחורה וראויה להנשא ורצתה ברצון נפשה ונתנה כל הנכסים הנז' לי במתנה גמורה ואני כבר זכיתי בהם בחייה והם שלי יורנו מורנו הדין עם מי:
 
תשובה האמת כי דבר זה אע"פ שלא היה מהראוי להעשות כי העבירה הירושה מן היורשת האמיתית ובודאי שאין ראוי לעשות כן לכתחלה, מאחר שנעשה כבר קיים וכמו שמצינו ראינו בכיוצא בזה כתב הרא"ש בתשובה והביאה בנו הטור ח"מ ז"ל סי' רפ"ב תשובה ששאלתם ללכת בחוקי הגויים להעביר הנחלה מכל זרעו ולהעמידה ביד בנו הגדול אסור לכל בן ברית להעלות דבר זה על לבו כדתנן הכותב נכסיו לאחרים והניח בניו אין רוח חכמים נוחה הימנו. ואע"ג דבנ"ד לאו לאחרים ממש הוי, מ"מ פשיטא דאביה במקום בתה הראויה לירש בד"ת כאחר ממש דמי. מ"מ אחר שכבר נעשה המעשה וכבר בקש ומצא הרא"ש שם צד אפשר לקיים המעשה ההוא יעוין במקומו הרי א"כ דאע"ג שאין לעשות כן אם עשה עשוי ובלי ספק האריכות בזה מותר דודאי יכול אדם ליתן נכסיו לאחרים בין כשהוא בריא בין כשהוא שכיב מרע, וכ"ש זאת שהיתה בטוחה באביה שאם היא תתן לו היום מתנה זאת אם היא תגיע להנשא תתן לה אביה יותר ויותר וכן לבתה וכונתה טובה היתה.
 
המהרי"ק דן על מקום שבו היה כנראה מנהג מקובל לחלק את הירושה באופן שוה בין הבנים, והוא נשאל האם יש לקיים מנהג זה, והתנגד לכך:
 
10.שו"ת מהרי"ק (ר' יוסף קולון, המאה ה-15, צרפת)סימן ח
 
ועל אשר שאלת זה ימים, אמת הוא כי נאבד כתבך, אמנם כמדומה אני שהשאלה היתה באחד שרוצה להפקיע ירושת בן הבכור באמרו כי מנהג מבטל הלכה וכי נהגו בארץ ההיא להשוות הבכור והפשוט וחלק כחלק יטלו. לע"ד נראה דבר פשוט יותר מביעתא בכותחא שאין במנהג זה ממש... אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשיקול הדעת וכמה מנהגים גרועים דלא אזלינן בתרייהו... אין המנהג מבטל שורת הדין אלא א"כ הוא מנהג קבוע על פי וותיקים וצריך שיהיה לו ראיה מן התורה דאם לא כן הרי הוא כמנהגים הגרועים שאין אנו הולכים אחריהם, כ"ש וכ"ש כמנהג הרע הזה שעוקר דין תורה ומבטל ירושת דין הבכור שאין ללכת אחריו חלילה.
 
כל הדברים שראינו אכן נפסקו בשו"ע, והרמ"א הוסיף את דברי המהרי"ק:
11.שולחן ערוך חושן משפט סימן רפא סעיף ד
 
במה דברים אמורים, בפשוטים. אבל בבכור, אם אמר: יירש כפשוט, או שאמר: לא יטול פי שנים, או: לא יירש פי שנים, לא אמר כלום, שנאמר: לא יוכל לבכר את בן האהובה (דברים כא, טז). הגה: ואפילו במקום שנהגו שאין הבכור נוטל פי שנים, אין לילך אחר המנהג הואיל והוא נגד דין תורה.
 
הדברים האלה ברורים, עד שמגיעים לפרשת השבוע. והנה בפרשה אנו מוצאים את דברי יעקב ליוסף - שהוא בן האהובה - שהוא יקבל שכם אחד על אחיו. באופן הפשוט ביותר יש כאן העברה של חלק הבכורה מבן האהובה לבן השנואה:
 
12.בראשית פרק מח פסוקים כא - כב
וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱ-לֹקִים ִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי:
 
יוסף מקבל מידי יעקב חלק כפול מאשר שאר הילדים. זהו חלק הבכורה. לכן בנחלת ארץ ישראל שבטו של יוסף מקבל שתי נחלות - מנשה ואפרים. לכאורה זו בדיוק המשמעות של העברת הבכורה מראובן ונתינתה ליוסף. ולמי שהדברים לא משכנעים מספיק, בא הפסוק בדברי הימים ואומר במפורש שהבכורה ניטלה מראובן וניתנה לבני יוסף:
 
13.דברי הימים א פרק ה
וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה: כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף:
שתי שאלות יש לשאול על כך: ראשית, כיצד אפשר להעביר את הבכורה מראובן ליוסף, והרי ראינו פסוקים מפורשים שבהם נאמר 'לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה', ולכאורה זה בדיוק מה שעשה יעקב!
התשובה לכך, לכאורה, פשוטה: יעקב אינו מוריש את חלק הבכורה ליוסף אלא נותן לו. לכן הוא אומר בפירוש 'וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ' - מלשון מתנה, ואמרנו שכאשר הדברים ניתנים במתנה מותר להעדיף בן אחר על פני הבכור.
ואולם, ראינו שחז"ל ראו בחומרה אדם שמשנה משהו מדיני הירושה שבתורה בגלל התנהגות הבנים, ואמרו שאפילו מי שנוכח בהעברה כזו אין רוח חכמים נוחה הימנו. מי שעושה כן ממש, ראינו כי לעוון ייחשב לו. כיצד, אם כן, עושה זאת יעקב?
ה'תורה תמימה' מסביר את הדברים באופן מעניין ע"פ חידוש של הרמב"ן. ראשית, מחדש הרמב"ן בניגוד לדעת הרמב"ם וספר החינוך שראינו, שישנו איסור מפורש להעדיף את הבן האחר על פני הבן הבכור, ומי שעושה כן עובר בלא תעשה. לאחר מכן מסביר הרמב"ן את המלים 'לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר' - מהי ההדגשה במלים 'על פני'? - מסביר הרמב"ן כך:
 
14.רמב"ן (ר' משה בן נחמן, המאה ה-13, ספרד) דברים פרק כא פסוק טז
 
לא יוכל לבכר את בן האהובה - אזהרה שלא יעשה זה, וכן כולם, לא תוכל לאכול בשעריך (לעיל יב יז), לא תוכל לתת עליך איש נכרי (לעיל יז טו), ואמר אונקלוס בכולם לית לך רשו. והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה, והוא מפליג באזהרה. וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים - מצות עשה שינחילנו פי שנים. והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין, וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן. ואלו מצות מחודשות:
וממה שאמר הכתוב "על פני בן השנואה הבכור", יראה לי שאין המצוה הזאת והדין הזה נוהג אלא בחיי הבכור. אבל אם מת הבכור בחיי אביו, אע"פ שהוא יורש חלק בכורתו בקבר ומורישו מן הדין לבניו, אם רצה הזקן ואמר יירשו בניי כך וכך בנכסיי ובניו של בני הבכור יטלו כך וכך בנכסיי, דבריו קיימין כדרך שהם קיימים במקום שאין שם בכור. וכן איננו עובר בלאו הזה אם לא הכיר הבכור לאחר מותו. כי לא מצאתי "על פני" רק בחייו, על פני אהרן אביהם (במדבר ג ד), על פני תרח (בראשית יא כח), וכן כולם:
 
 
לפי הדברים האלה מסביר ה'תורה תמימה' גם את מעשהו של יעקב:
 
15.תורה תמימה (ר' ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-20, רוסיה הלבנה) דברים כא,טז
 
ודע שהרמב"ן בנימוקיו המציא כאן דין חדש מלשון על פני, דרק אז לא יוכל להעביר את חלק הבכורה רק כשהבכור חי אבל אם מת הבכור והניח זרע אז מותר לאביו להעביר חלק בכורתו, ודייק כן מלשון על פני דמצינו בעלמא רק בחיים, כמו על פני אהרן אביהם, על פני תרח אביו, וכדומה, עכ"ל. והיה אפשר לו להביא מפסוק "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", ומבואר במכילתא ופירש"י כל זמן שאני קיים, וכן "לא יאחר לשונאו אל פניו ישלם לו" (ס"פ ואתחנן) שהוא בודאי הכונה בחיים, וגם היה לו להעיר כי מצינו על שמשמש במקום עם, כמו "ועל חרבך תחיה", שענינו עם חרבך, וכן "ולא שתם על צאן לבן" שפירושו עם, וכן "ויבאו האנשים על הנשים", וכן "נחה ארם על אפרים" (ישעי' ז') וא"כ גם כאן יש לפרש על פני - עם פני הבן הבכור שזה בודאי מורה שהוא בחיים.
אך בכלל עיקר חידושו של רמב"ן בבאור מלת על פני לאו חדתא היא, וכבר עמדו על זה רבותינו בבמ"ר ס"פ ב' בזה"ל, "ויכהן אלעזר ואיתמר על פני אהרן אביהם, ר' יצחק אמר על פני בחייו, שכן הוא אומר על פני תרח אביו ור' חייא בר אבא אמר על פני במותו שכן הוא אומר ויקם אברהם מעל פני מתו", ע"כ. והרי מבואר שענין זה שנוי ומבואר במחלוקת חז"ל.
אמנם עם חידוש דינו של הרמב"ן יתבאר היטב מה דקיי"ל בברכות ז' ב' ובב"ב קכ"ג א' דיעקב אבינו העביר את הבכורה מראובן ונתנה ליוסף, ולכאורה קשה הא קיי"ל בב"ב קכ"ו ב' האומר פלוני בני בכור לא יטול פי שנים לא אמר כלום, ואף כי אמרו בטעם ההעברה מפני שחלל יצועי אביו, אך הן לא מצינו שבשביל עבירה יאבד הבכור בכורתו, ואמרו לא תהא בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא לברא טבא וכו'.
אך הנה מבואר דענין העברת הבכורה מראובן ליוסף היה בחלוקת הארץ, ואז בעת החלוקה לא היה עוד ראובן בחיים, והועברה הבכורה מבניו, והיינו כדברי רמב"ן שאינו אסור אלא בחיי הבכור.
וראה איך יאיר לפי"ז לשון הכתוב בד"ה א' ה' בתולדות ראובן, ובחללו יצועי אביו ניתנה בכורתו לבני יוסף, ולכאורה קשה, למה לא אמר בקיצור ניתנה הבכורה ליוסף, אך בא הכתוב לרמז שעקירת הבכורה היתה כדין והיינו שעברה מבני ראובן לבני יוסף, ולא מראובן עצמו, ודו"ק.
ולפי זה יוצא לנו דין חדש, דרשאי האב להעביר חלק הבכורה מהבכור שתחול ההעברה לאחר מיתת הבכור אעפ"י שההעברה עצמה היא בחיי הבכור, וכמו שעשה יעקב אבינו, ועיין בזה כי הוא דין חדש הצריך תלמוד ועיון רב:
 


                                                                                       
קטגוריה: מסכת בבא בתרא
AtarimTR