ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

סנהדרין יב - כ "חסינות משפטית למלך"

 

בס"ד                                                                                                    יח אדר תש"ע
 
סנהדרין יב - כ
חסינות משפטית למלך
 
החוק במדינת ישראל מכיר בחסינות משפטית לנבחרי ציבור. אמנם במציאות הישראלית החסינות הזו מוסרת פעמים רבות, וגם השבוע שמענו על שר שנחקר במשטרה, אבל עדיין ישנה חסינות לנבחרי ציבור. השבוע למדנו בדף היומי שהיתה חסינות דומה גם למלך. האם החסינות הזו היא דבר ראוי? מה הן הסיבות לחסינות המשפטית?
 
בספר החוקים של מדינת ישראל מופיע החוק כך:
1.     חוק חסינות חברי הכנסת, זכויותיהם וחובותיהם, תשי"א, 1951
 
4.(א) חבר הכנסת לא יובא לדין פלילי בשל אשמה על עבירה שנעברה בזמן היותו חבר הכנסת או לפני שהיה לחבר הכנסת, אלא לאחר שניטלה ממנו החסינות לגבי האשמה הנידונה.
4.(א1) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על העבירות הבאות:
(1) עבירת תעבורה כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת התעבורה;
(2) עבירה שנקבעה כעבירת קנס לפי כל חיקוק
(3) עבירה מינהלית שדינה קנס מנהלי קצוב.
4.(ב) חבר הכנסת שניטלה ממנו החסינות לגבי אשמה מסויימת, דינו, לכל הכרוך באותה אשמה, כדין כל אדם.
 
מטרת החוק היא כדי לאפשר לנבחרי הציבור לעשות את עבודתם ללא התנכלות מצד אנשי השלטון או מצד אנשים פרטיים הרוצים למנוע את קידום האידיאולוגיה שלהם. האם גם ההלכה מכירה בצורך לעגן חסינות לשליטי המדינה?
המשנה אומרת כך:
 
2.     משנה מסכת סנהדרין פרק ב משנה ב
 
המלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מיבם ולא מיבמין לאשתו. רבי יהודה אומר: אם רצה לחלוץ או ליבם זכור לטוב. אמרו לו אין שומעין לו.
 
מדוע קבעה ההלכה שמלך אינו נשפט? - לכאורה מפני כבודו של המלך. אך הגמרא מספרת שהרקע להלכה הזו אינו דוקא בגלל כבודו של המלך. וכך מספרת הגמרא:
 
3.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יט
אמר רב יוסף: לא שנו אלא מלכי ישראל, אבל מלכי בית דוד - דן ודנין אותן, דכתיב "בית דוד כה אמר ה' דינו לבקר משפט". ואי לא דיינינן ליה - אינהו היכי דייני? והכתיב "התקוששו וקושו", ואמר ריש לקיש: קשט עצמך ואחר כך קשט אחרים.
אלא מלכי ישראל מאי טעמא לא? - משום מעשה שהיה.
דעבדיה דינאי מלכא קטל נפשא, אמר להו שמעון בן שטח לחכמים: תנו עיניכם בו, ונדוננו. שלחו ליה: עבדך קטל נפשא. שדריה להו. שלחו ליה: תא אנת נמי להכא, "והועד בבעליו", אמרה תורה: יבא בעל השור ויעמוד על שורו. אתא ויתיב.
אמר ליה שמעון בן שטח: ינאי המלך! עמוד על רגליך ויעידו בך. ולא לפנינו אתה עומד, אלא לפני מי שאמר והיה העולם אתה עומד, שנאמר "ועמדו שני האנשים אשר להם הריב" וגו'. אמר לו: לא כשתאמר אתה, אלא כמה שיאמרו חבריך. נפנה לימינו - כבשו פניהם בקרקע, נפנה לשמאלו - וכבשו פניהם בקרקע. אמר להן שמעון בן שטח: בעלי מחשבות אתם? יבא בעל מחשבות ויפרע מכם. מיד בא גבריאל וחבטן בקרקע, ומתו, באותה שעה אמרו: מלך לא דן ולא דנין אותו לא מעיד ולא מעידין אותו.
 
מי היה הצודק בסיפור הזה? שמעון בן שטח או הדיינים? -לכאורה פשוט ששמעון בן שטח צדק, שהרי המלאך גבריאל הרג את כל הדיינים. ובכל זאת, כתוצאה מהסיפור הזה גזרו שלא לדון יותר את המלך, כלומר שהם צדקו בכך שהם לא רצו לדון אותו. מדוע? -מסתבר שלא מספיק להיות צודק, צריך להיות גם חכם. אמנם צדק שמעון בן שטח שאסור לפחד מאף אחד במשפט, אבל הדיינים ידעו שנשקפה להם סכנת חיים בין אם ידונו ובין אם לא. מסתבר שינאי המלך ידע שהדיינים לא יעיזו להגיד לו לעמוד, וזו הסיבה שגזרו שלא לְזַמֵּן את המלך למשפט: כי זה מסוכן מדי עבור הדיינים. האם זו תקנה שמחמיאה למלך? ודאי שלא! זה מעיד על מצב ירוד שהעם נמצא בו, שאין הוא יכול לשפוט את המלך כאחד האדם, בגלל שהמלך מרגיש שהוא מעל החוק.
התלמוד הירושלמי ממחיש זאת במשפט לטיני:
4.     תלמוד ירושלמי מסכת ראש השנה פרק א הלכה ג
 
אמר רבי אלעזר: פרא בסיליוס אונומוס אוגריפיס [=בשביל המלך, החוק אינו כתוב]. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה רצה מקיימה רצה אחרים מקיימים אותה אבל הקב"ה אינו כן, אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה, מה טעמא "ושמרו את משמרתי אני ה'", אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה.
 
יש לציין שמהסיפור של ינאי מוכח שעד אז היה מקובל שמותר לזמן את המלך למשפט, ורק בגלל הסכנה החליטו שלא לדון את המלך. סיפור אחר על ינאי המלך מוכיח שבאמת היה לדיינים ממה לפחד:
 
5.     תלמוד בבלי מסכת קידושין דף סו עמוד א
 
מעשה בינאי המלך שהלך לכוחלית שבמדבר וכיבש שם ששים כרכים, ובחזרתו היה שמח שמחה גדולה, וקרא לכל חכמי ישראל. אמר להם: אבותינו היו אוכלים מלוחים בזמן שהיו עסוקים בבנין בית המקדש, אף אנו נאכל מלוחים זכר לאבותינו, והעלו מלוחים על שולחנות של זהב ואכלו. והיה שם אחד איש לץ לב רע ובליעל ואלעזר בן פועירה שמו, ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, לבם של פרושים עליך! - ומה אעשה? הקם להם בציץ שבין עיניך, הקים להם בציץ שבין עיניו. היה שם זקן אחד ויהודה בן גדידיה שמו, ויאמר יהודה בן גדידיה לינאי המלך: ינאי המלך, רב לך כתר מלכות, הנח כתר כהונה לזרעו של אהרן! שהיו אומרים: אמו נשבית במודיעים, ויבוקש הדבר ולא נמצא; ויבדלו חכמי ישראל בזעם. ויאמר אלעזר בן פועירה לינאי המלך: ינאי המלך, הדיוט שבישראל כך הוא דינו, ואתה מלך וכהן גדול כך הוא דינך? ומה אעשה? אם אתה שומע לעצתי רומסם. ותורה מה תהא עליה? הרי כרוכה ומונחת בקרן זוית, כל הרוצה ללמוד יבוא וילמוד. אמר רב נחמן בר יצחק: מיד נזרקה בו אפיקורסות, דהוה ליה למימר: תינח תורה שבכתב, תורה שבעל פה מאי? מיד ותצא הרעה על ידי אלעזר בן פועירה, ויהרגו כל חכמי ישראל, והיה העולם משתומם עד שבא שמעון בן שטח והחזיר את התורה ליושנה.
 
מהסיפור הזה מוכח שינאי המלך אכן לא בחל בשום אמצעי כדי להשליט את מרותו, והרג את כל חכמי ישראל. עכשיו, שנאלצו חכמי ישראל לעמוד מולו ולומר לו לעמוד - לא העיז אף אחד מהדיינים לעשות כן, מחשש שינאי יחזור על מעשהו הראשון.
אך האמת היא שמהתלמוד הירושלמי משמע שהעובדה שלא דנים מלך אינה מתחילה בינאי המלך אלא עוד בימי דוד. וכך אומר התלמוד הירושלמי:
 
6.     תלמוד ירושלמי מסכת סנהדרין פרק ב הלכה ג
"מלך לא דן ולא דנין אותו" כו'. לא דן? -והכתיב "ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו" ואת אמר כן? אמור מעתה היה דן הדין זיכה הזכיי וחייב החייב. היה החייב עני נותן לו משלו. נמצא עושה דין לזה וצדקה לזה. רבי אומר: היה דן וזיכה הזכיי וחייב החייב מעלה עליו המקום כילו עשה צדקה עם החייב שהוציא גזילה מידו. 'ולא דנין אותו' על שם "מלפניך משפטי יצא" (תהלים יז, ב).
 
התלמוד הירושלמי אינו עונה כמו התלמוד הבבלי שזו תקנה מאוחרת שנתקנה רק בימי ינאי, אלא אומרת שזה עוד מימי דוד, אשר ביקש שמי שישפוט אותו לא יהיו שופטים בשר ודם אלא רק מלך מלכי המלכים.
ואמנם, לגבי עדות של מלך, מוכח שמלך אינו מוזמן לעדות בגלל כבודו ולא בגלל הפחד ממה שהוא מסוגל לעשות, וכפי שאומרת הגמרא העוסקת בשבועת העדות, ואומרת ששבועת העדות לא נוהגת במלך:
 
7.     תלמוד בבלי שבועות לא, א
 
אינה נוהגת אלא בראוין להעיד כו'. לאפוקי מאי? אמר רב פפא: לאפוקי מלך, ורב אחא בר יעקב אמר: לאפוקי משחק בקוביא. מ"ד משחק בקוביא, כל שכן מלך; ומ"ד מלך, אבל משחק בקוביא מדאורייתא מחזא חזי, ורבנן הוא דפסלוהו.
רש"י:
כל שכן מלך - דמדאורייתא לא חזי [=שמן התורה אינו ראוי להעיד] דכתיב "שום תשים עליך מלך" שתהא אימתו עליך, והבא להעיד צריך לעמוד לפני הדיין, ודרך בזיון הוא לו.
 
יוצא, לפי זה, שיש מחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי האם העובדה שלא דנים את המלך היא תעודת כבוד לעם ישראל או תעודת עניות למלך.
ואולם, ר' יהונתן הכהן מלוניל בפירושו לתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין כותב בפשטות דברים שנראים כדעת התלמוד הירושלמי:
 
8.     פירוש ר' יהונתן הכהן מלוניל, סנהדרין יח, ב
אין דנים, משום דגנאי הוא לו שיבוא לפני בית דין פחוּת ממנו, וכתיב "שום תשים עליך מלך" (דברים יז,טו) שתהא אימתו עליך.
 
כיצד ניתן להבין את הדברים? הרי לכאורה יש מחלוקת בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, ולפי התלמוד הבבלי הסיבה שלא דנים מלך היא בגלל שאנחנו חוששים מתגובתו של המלך, ולא בגלל שאנחנו מחוייבים בכבודו!
 
הרמב"ם, בכל אופן, פסק כמו שנכתב בתלמוד הבבלי:
 
9.     רמב"ם הלכות סנהדרין פרק ב הלכה ה
 
מלכי בית דוד אע"פ שאין מושיבין אותם בסנהדרין יושבין ודנים הם את העם, ודנים אותם אם יש עליהן דין, אבל מלכי ישראל אין דנין ואין דנין אותם לפי שאין נכנעים לדברי תורה שמא תבא מהן תקלה.
 
ובאופן בולט יותר הוא כתב בפירוש המשנה:
10.פירוש המשנה לרמב"ם, מסכת סנהדרין פרק ב משנה ג
במה דברים אמורים? במלכי ישראל בלבד, מפני ששלטונם ברשע ואינם מחשיבים את שפלות הרוח והענוה ואינם סובלים את האמת. אבל מלכי בית דוד דנין ודנין אותם לפי שהם מכירים את האמת ולא תקשה עליהם הענוה לפי ששלטונם חוקי לא יחסר על ידי ענותנותם אמר בית דוד "כה אמר ה' דינו לבקר משפט", ודוד עליו השלום היה מכלל סנהדרי גדולה.
 
ואולם, שואל ה'כסף משנה': אם החילוק הוא בין מלך צדיק לבין מלך רשע, למה הגמרא מגדירה את זה כחילוק שבין מלכי בית דוד למלכים אחרים? - לכן טוען הכסף משנה שגם אם יהיה מלך ממלכי בית דוד שיהיה רשע, ותהיה אצלו סכנה דומה לזו שהיתה עם ינאי המלך, עדיין ידונו אותו, מכיון שלגבי מלכי בית דוד ישנה גזירת הכתוב שדנים אותם, ולכן לא מתייחסים לסכנה שבדבר:
 
11.כסף משנה הלכות מלכים פרק ג הלכה ז
 
וקשה דהא לא תליא מילתא בבית דוד או בבית ישראל אלא בצדיקי ורשיעי תליא מילתא דהא עד זמן ינאי דנין ודנין אותם דאם לא כן היאך דנוהו ולמה הוצרכו לגזור שהמלך לא דן ולא דנין אותו ועוד מאי מייתי מקרא דבית דוד "דינו לבקר משפט"? ...לכך אני אומר שדברי רב יוסף שאמר לא שנו אלא מלכי ישראל וכו' כך פירושם: כיון שמצינו בבית דוד שהזכיר הכתוב שם "דינו לבקר משפט" אע"פ שאירע תקלה על ידו לא היו גוזרים המלך לא דן ולא דנין אותו שלא לחלוק על דברי הכתוב, אבל במלכי ישראל כל שאירע תקלה על ידן יש לנו רשות לגזור שלא דן ולא דנין אותו והכי קאמר כשגזרו לא גזרו אלא על מלכים העומדים מבית ישראל אבל אם יעמדו מלכים מבית דוד לא גזרו עליהם.
 
ה'לחם משנה' אינו מסכים עם הקביעה של ה'כסף משנה', והוא סובר שאם ייווצר מצב של סכנה גם במלכי בית דוד לא ידונו אותם, אלא שחז"ל הניחו שלמלכי בית דוד יש ענוה, והם לעולם לא יתנהגו כפי שהתנהג ינאי המלך:
 
12.לחם משנה הלכות מלכים פרק ג הלכה ז
 
מה שפירש הרב כ"מ דבמלכי בית דוד לא היו גוזרים עליהם משום דבהדיא קרא כתיב בהו דינו לבקר וכו' לא נהירא דאע"ג דמן הדין אם היה אירע בהם תקלה היה להם כח לחכמים לתקן... לכך נ"ל לומר דאין הפרש בענין הדין בין מלכי ישראל למלכי בית דוד... והאי דקאמר רב יוסף דכתיב בית דוד הכי קאמר תדע לך דמלכים יכולים לדון דכתיב במלכי בית דוד דינו וכיון דהם יכולים לדון ה"ה מלכי ישראל דכולהו מלכים נינהו להכי שאלו בגמ' א"כ מלכי ישראל אמאי לא ידונו דהא מקרא משמע דכולם ידונו ותירצו משום דאירע בהו תקלה אבל במלכי בית דוד אפשר שלא יארע בהו ההיא תקלה שהם נכנעים לדברי הדת וכיון דלא גזור בהו אוקמינהו אדינייהו אבל אם היה אירע בהו תקלה ודאי דהיו גוזרים בהו.
 
ואולם, אולי אין הכרח לומר שיש מחלוקת בין הבבלי לירושלמי. הרב יצחק ידידיה פרנקל ז"ל (רבה של תל-אביב וחותנו של הרב ישראל מאיר לאו) הסביר שבעצם אין מחלוקת בין הבבלי לירושלמי, אלא שההבדל הוא במצבים שונים: האם הדיינים הם ישרים והאם המלך הוא צדיק:
 
13.הרב יצחק ידידיה פרנקל, תורה שבעל-פה טז עמ' נט
לגבי מלך מבית דוד, כבודו הוא שדן ודנין אותו, שזה מוכיח שהוא הגון וראוי להעמיד הדת על תילה. אולם אם דורו ושופטיו אינם הגונים, כמו בתקופת בית שני, יש לו הרשות והזכות לומר שאין דן אותו אלא הקב"ה שנאמר: 'מלפניך משפטי יצא'. אבל מלך ישראל לא דן ולא דנין אותו משום גזירה דינאי המלך או שמא יעמדו ריקים ופוחזים כמלכים ועלולים להתנקם בשופטיהם.
 
כך ניתן להבין, אולי, גם את דברי ר' יונתן הכהן מלוניל, אשר מפרש את התלמוד הבבלי אך כותב שיש סיבה קדומה יותר לכך שלא דנים מלך.
 
באלו דברים חלה החסינות של המלך? - החוק במדינת ישראל, כאמור, קובע שישנם כמה חריגים שבהם אין חסינות, ובהם עבירות תעבורה ועבירות קנס. מהו המצב לפי הדין העברי? האם החסינות של המלך חלה על כל סוגי הדיונים המשפטיים?
הסיפור של ינאי המלך עסק לכאורה בדיני נפשות, כי מדובר במקרה שהעבד שלו הרג אדם, אבל האמת היא שבעצם מדובר בדיני ממונות, כי הסיבה שהמלך היה צריך להגיע היא בדיוק כמו שבעל השור צריך להתייצב עם שורו. הרמב"ם כותב בפשטות שמלך שעובר עבירות לוקה, והוא אינו מחלק בין מלכי בית דוד למלכי ישראל:
14.רמב"ם הלכות מלכים פרק ג הלכות ב - ד
 
לא ירבה לו נשים, מפי השמועה למדו שהוא לוקח עד שמונה עשרה נשים בין הנשים ופלגשים הכל שמונה עשרה, ואם הוסיף אחת ובעלה לוקה. ויש לו לגרש ולישא אחרת תחת זו שגירש.
ולא ירבה לו סוסים אלא כדי מרכבתו, אפילו סוס אחד פנוי להיות רץ לפניו כדרך שעושין שאר המלכים אסור, ואם הוסיף לוקה.
ולא ירבה לו כסף וזהב להניח בגנזיו ולהתגאות בו או להתנאות בו, אלא כדי שיתן לחיילותיו ולעבדיו ולשמשיו, וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם הרי זה מצוה להרבותו, ואין אסור אלא להרבות לעצמו בבית גנזיו שנאמר ולא ירבה לו, ואם הרבה לוקה.
 
מכאן ניתן להוכיח שבענייני מלקות אין חסינות למלך. אבל האמת היא שאין בכך הוכחה, כי אולי מדובר במלכי בית דוד, אשר לגביהם דנים. הרדב"ז דן בשאלה זו לגבי מלך שרצח בשוגג, האם הוא גולה או לא:
 
15.שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תשעב
 
שאלת ממני אודיעך דעתי במלך בארץ ישראל שהרג בשוגג אם גולה או לא, שלא ראיתי דבר זה מפורש בדברי הגמ' והפוסקים.
תשובה: במלכי ישראל לא תיבעי לך כיון דקי"ל דלא דן ולא דנין אותו משום מעשה שהיה פשיטא דאינו גולה דמאן דיין ליה דליגלי? כי תיבעי לך במלכי בית דוד דקי"ל דן ודנין אותם, מאי? ואת זו לא שמעתי אבל כיוצא בה שמעתי דאמרינן בגמרא פרק כ"ג ואימא הכי נמי כלומר דכהן גדול לא יגלה כיון דלא מתקיים ביה עד מות הכהן הגדול ושב אמר קרא לנוס שמה כל רוצח אפי' כ"ג וג"כ מלך בכלל, שהרי הוא בכלל כל רוצח. אלא שמצאתי לו פיטור ממקום אחר דקי"ל הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו, משום דכתיב "וחי" - עביד ליה דלחיי, ואם היינו אומרים שהמלך יהיה גולה צריך להגלות עמו כל עבדיו ופרשיו וסוסיו וכל מרכבתו וכל ישראל שהרי כולם עבדיו כי היכי דלקיים ביה "וחי". וכיון דלא איפשר לא מגלינן ליה והיינו טעמא דלא אדכרו לה דמדינא גולה דהא דנין אותו אלא דלא איפשר וכדכתיבנא והיינו דלא אשכחן מלך שעבר כי היכי דאשכחן כ"ג שעבר וכתבתי זה משום דרוש וקבל שכר דלא נפקא מינה מידי דהא לא ימלוך לבית דוד עד יבוא משיח צדקנו שיגלה במהרה בימינו אמן.
 
ואולם, הסיפור על ינאי המלך ושמעון בן שטח קשה מכיוון אחר: גם אם נאמר שהיה אפשר לדון את המלך, הרי ברור ששמעון בן שטח לא היה כשר לדון אותו, מכיון שהם היו גיסים: ינאי המלך היה נשוי לאחותו של שמעון בן שטח, כפי שברור מדברי הגמרא:
 
16.תלמוד בבלי, מסכת ברכות דף מח עמוד א
 

ינאי המלך והמלכה ישבו לאכול לחם יחדיו. ומכיון שהרג את כל החכמים - לא היה אדם שיברך להם. אמר לה לאשתו: מי יתן לנו איש שיברך אותנו? אמרה לו: הישבע לי שאם אביא לך מישהו - שלא תצער אותו. נשבע לה. הביאה את שמעון בן שטח אחיה, הושיב אותו בינו לבינה. אמר לו: ראה כמה כבוד אני עושה לך! אמר לו: לא אתה מכבד אותי, אלא התורה מכבדת אותי, שכתוב "סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה". אמר לה: את רואה שהוא לא מקבל מרות! נתנו לו כוס לברך. אמר: איך אברך? "ברוך שאכל ינאי מחבריו משלו"? שתה את אותו כוס. נתנו לו כוס נוספת, ובירך.

 
ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא בהדי הדדי, ומדקטל להו לרבנן - לא הוה ליה איניש לברוכי להו. אמר לה לדביתהו: מאן יהיב לן גברא דמברך לן? אמרה ליה: אשתבע לי דאי מייתינא לך גברא - דלא מצערת ליה. אשתבע לה. אייתיתיה לשמעון בן שטח אחוה, אותביה בין דידיה לדידה. אמר ליה: חזית כמה יקרא עבדינא לך! - אמר ליה: לאו את קא מוקרת לי, אלא אורייתא היא דמוקרא לי, דכתיב +משלי ד'+ סלסלה ותרוממך תכבדך כי תחבקנה. אמר לה: קא חזית דלא מקבל מרות! יהבו ליה כסא לברוכי. אמר היכי אבריך - ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו? שתייה לההוא כסא. יהבו ליה כסא אחרינא ובריך.

 

 
כיצד, אם כן, דן שמעון בן שטח את ינאי המלך, שהיה נשוי לאחותו?
הרב מרגליות מיישב את העניין הזה ע"פ דברי הרמב"ם:
17.רמב"ם הלכות סנהדרין פרק א הלכה ג
 
קובעין בתחלה בית דין הגדול במקדש, והוא הנקרא סנהדרי גדולה ומניינם שבעים ואחד, שנאמר "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל" ומשה על גביהן שנאמר "והתיצבו שם עמך" - הרי שבעים ואחד, הגדול בחכמה שבכולן מושיבין אותו ראש עליהן והוא ראש הישיבה והוא שקורין אותו החכמים נשיא בכל מקום והוא העומד תחת משה רבינו, ומושיבין הגדול שבשבעים משנה לראש ויושב מימינו והוא הנקרא אב בית דין ושאר השבעים יושבין לפניו כפי שניהם וכפי מעלתם, כל הגדול מחבירו בחכמה יהיה קרוב לנשיא משמאלו יותר מחבירו, והם יושבין בכמו חצי גורן, בעיגול כדי שיהיה הנשיא עם אב בית דין רואין כולן.
 
הנשיא ואב בית הדין, אם כן, היו יושבים לפני כל שאר הסנהדרין. לכן, אם כתוב ששמעון בן שטח - שהיה הנשיא - מסתכל ימינה ושמאלה, הרי ברור שהוא לא ישב כנשיא בהרכב הזה, כפי שכותב הרב מרגליות:
 
18.מרגליות הים, (הרב ראובן מרגליות, המאה ה-20, ישראל) סנהדרין יט, א
 
ובכן יש לומר ששמעון בן שטח אך העיר את חברי הבית דין "תנו עיניכם בו", אבל הוא עצמו לא ישב עמהם. ויש להביא ראיה לכך ששמעון בן שטח עצמו לא ישב עמהם למשפט מאשר נקטו "נפנה לימינו" כבשו פניהם בקרקע, בעוד אשר לימינו של הנשיא ישב רק האב בית דין... ומעתה בין אם נאמר שבמאורע זה היה שמעון בן שטח נשיא, בין אם נאמר שאז היה הוא האב בית דין, לא יתכן לומר שנפנה לימין וכבשו פניהם בקרקע, כי מי הם החברים הרבים אשר ישבו לימינו? על כרחך שהוא עצמו לא ישב עמם בעיגול השופטים באותו משפט. ואמרו לינאי "עמוד על רגליך" אינו מעצם המשפט.
 
קטגוריה: מסכת סנהדרין
AtarimTR