ידיעון 2812 פר' משפטים-שקלים

בס"ד, כ"ח בשבט תשע"ג  

 

משפטים – שקלים – מברכין החודש

 

 

 

17.00

הדלקת נרות שבת

08.00

תפילת שחרית

17.10

מנחה, קבלת שבת

       ערבית

11.00

שעור בפרשת השבוע במועדון

שעור במשניות בשטיבל

18.30

סעודת שבת בחדר האוכל

11.30

סעודת שבת בחדר האוכל

מכונת השטיפה תפעל

בשעות 19.30 – 21.30

בבקשה להביא כלים עד 21.15

13.00

מנחה גדולה

16.00

שעור בדף יומי

16.30

מנחה

16.30

נשים אומרות תהלים - בבית סעדון

17.59

ערבית, הבדלה

 

הרב ומשפחתו לא ישהו עמנו בשבת זו לרגל שמחה משפחתית.

 

 

זמני תפילה במשך השבוע

שחרית א-ב – ראש חודש   05.45

שחרית ג, ד, ו                  06.00

שחרית ב, ה                    05.50

מנחה ברחבת חדר האוכל   13.30

מנחה בבית הכנסת           16.30

רבע לערבית-לימוד הלכות  19.45    

ערבית                           20.00

עונג שבת לילדים בשעה 11.00

  כיתות א-ג     לימור נתנזון 

  כיתות ד-ו     עזי אלטשולר

 

 

 

לוח השבוע

 

יום ראשון

19.00

גדולי המחשבה הישראלית

חדר עיון

יום שני

17.30

התעמלות לגברים

בית שפירא

21.15

שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י

חדר עיון

יום שלישי

09.00

מפגש בוקר לבגירים

מועדון לחבר

19.30

התעמלות לנשים

בית שפירא

20.30

התעמלות לנשים

בית שפירא

יום רביעי

באזאר צדקה

חדר האוכל

יום חמישי

19.00

שעור ניצוצות מהדף היומי

חדר עיון

יום שישי

06.30

שיעור בדף יומי

חדר עיון

 

השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב אחרי ערבית בחדר עיון

 

 

תורני נוער ברפת:  בוקר -    כנרת ברוכי, חן מיור, חובב גל

                           צהריים -  נדב פורשר, גיל-עד שניאור

 

 

 

 

 

 

כל הכבוד ליותם

אין ספק ששירת חבורת הזמר הוסיפה מאוד לשבת שירה ולחג היובל.

אני ('אלטית') מצטרפת למה שכתבה רבקה גנש: 'נהניתי מכול רגע של החזרות' – זאת בעיקר בזכות יותם סגל המנצח. העיבודים שלו נעימים לאוזן. התאפשר לנו  לשמוע בבית כל קול בנפרד וגם את כל הקולות ביחד, כדי שנגיע לחזרות מוכנים היטב.  סבלנותו של יותם היא אין-סופית. אוזנו החדה שמעה כל זיוף קל, והוא התייחס לזה בעדינות ובהומור, ולא ויתר !

אפילו בערב שבו הקלטנו את ה-playback ולנו כבר 'נגמר המיץ' לחזור שוב ושוב על אותו הקטע – יותם נשאר רגוע ומלא עידוד עד לשעות הקטנות של הלילה.

התפילה לשלום המדינה נשמעה חגיגית ורעננה כאחד, בשילוב המוצלח עם שירת הילדים.  אבי צוייג התעלה על עצמו (וגם על הגשם).

היה כיף לשיר את המחרוזת ולשמוע את התלהבות הקהל שהשתתף בקטעים המוכרים.

השירים הקולעים נבחרו בידי מילכה ואביגיל.

                                                                                         תודה מכל הלב !

נעמי קורן

 

מה בגיליון?

·         * על קצה הלשון – הרב ירון

·         * בארות יצחק הרימי ראש – הילה אונא

·         * בעלמא די ברא – יהונתן שרמן

·         * לרגלי מגדל המים – נחום ברוכי

·         * עבר כבר שבוע – יונה פרידמן

·         * מדרום תיפתח הטובה – ישראל רמון

·         * נרגשת – נילי שור

·         * תמיד ידעתי. עכשיו הרגשתי -  מיכל ברוכי

·         * נקודת ציון – יצחק שניאור

·         * תרבותנו – אורטל לנדה

·         * אז והיום: נוסטלגיה – אבנר סוקולובסקי

·         * משלוח מנות – שורי אמיר / אורטל לנדה

·         * בקיבוץ הדתי – עמוד"ש 148

·         * משלחן המזכירות

·         * אז מה נשמע במזנון – רחל פלינט, זהבה  

·                                              שניאור

 

                                           כלבו דף ולוחות זמנים

                                                                 קראו בנעימות !

המערכת

     נר זיכרון !

     יפה דגני ז"ל – ב' באדר א' תשנ"ז

 

נֶאֱחַז בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ – נאמר בפרשה שאם אדם רוצח במזיד, "מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת". פסוק זה רומז לנוהג שהיה מקובל בעולם העתיק, והוא שאם נגזר על אדם גזר דין מוות, הוא יכול להינצל ע"י בריחה למקדש ואחיזה בקרנות המזבח. בהלכה היהודית (רמב"ם הלכות רוצח ה, יב-יד) המזבח אכן יכול להציל, אבל רק אם מדובר ברוצח בשוגג, ורק אם הרוצח הוא כהן שעובד על המזבח באותו רגע. ואולם, כאשר לא מדובר בגזר דין מוות של בית דין אלא בהוראת שעה או בגזר דין מהמלך, המזבח יכול לקלוט כל אדם, וזה מה שעשה אדוניה בן חגית כשברח מפני שלמה (מל"א א, נ). אגב, כשיואב בן צרויה (מל"א ב, כח) ניסה לעשות אותו דבר, זה לא עלה בידו והוא נהרג ליד המזבח, כי יואב היה רוצח במזיד.

מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ – כאשר אדם הורג מישהו, דינו מוות. אבל אם הנפגע רק נפצע, אין לפוגע דין מוות: "אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה". מה הכוונה 'עַל מִשְׁעַנְתּוֹ'? יש שפירשו שהכוונה שהוא נשען על עצמו ואינו נזקק להישען על אף אחד אחר, ויש שפירשו שהוא עדיין זקוק להישען על משענת, אך יכול להתהלך בעזרת המשענת.

הביטוי 'מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ' לקוח מתוך דברי רבשקה לחזקיהו (מל"ב יח, כא), שאומר שאין להישען על מצרים, מפני שהם משענת קנה רצוץ. משענת רצוצה היא משענת שחֶלְקַהּ העליון מחודד, וממילא אומר רבשקה: "הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו".

עַיִן תַּחַת עַיִן – התורה אומרת שכאשר אדם חובל בחברו, הוא צריך לשלם על כך: "עַיִן תַּחַת עַיִן". חז"ל, כידוע, הסבירו שאין הכוונה לעשות לחובל את מה שהוא עשה לחברו, אלא לתשלומים. משום מה הביטוי השגור בלשוננו 'עין תחת עין' מפרש את הדברים כפשטן, ובניגוד לדעת חז"ל.

יָצָא בְּשֵׁן וְעַיִן – התורה אומרת שאדם שפגע בעבד כנעני ושבר את השן שלו או ניקר את עינו חייב לשחרר את העבד. זאת בניגוד לחוקי העולם העתיק, שלפיהם היה מקובל לסמן את העבד או להעניש אותו בצורה כזו. חז"ל, אגב, הרחיבו את העניין ואמרו שישנם עשרים וארבעה איברים שאם האדון יפגע בהם הוא יאלץ לשחרר את עבדו. מכאן הביטוי 'יצא בשן ועין', שכוונתו לאדם שהצליח לצאת מצרה, אבל במחיר כבד.

נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע – המשפט הזה שאמרו בני ישראל בפרשתנו, מהווה את הסמל של עם ישראל. חז"ל (שבת פח, א) אומרים שזהו סוד שמלאכי השרת משתמשים בו, שהרי לגביהם כתוב (תהלים קג, כ): "גִּבֹּרֵי כֹחַ עֹשֵׂי דְבָרוֹ לִשְׁמֹעַ בְּקוֹל דְּבָרוֹ". איך אפשר לעשות משהו לפני ששומעים אותו? התשובה היא ששמיעה במקרא היא הבנה, כפי שנאמר על אחי יוסף: "וְהֵם לֹא יָדְעוּ כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף". פירושה של הצהרה זו הוא שנקיים מצוות גם בלי להבינן.

הרב ירון

 

 

 

 

 

בארות יצחק, הרימי ראש!  

לספר כדי לחיות

סבתא שרה ביקשה שנבוא, וגם אמרה שזה יכול להיות מעניין לאור ולשי אחרי המסע בפולין...

סבתא ביקשה, אז באנו שלושתנו.

באנו בשביל סבתא, אבל החוויה היתה הרבה מעבר לזה. ההצגה היתה מרתקת ומקצועית, השירים והחיבור שלהם לסיפור - מדויקים ומוסיפים, מגוון סיפורי ההישרדות וההצלה המחישו את גודל השואה ונוראותיה. אבל שני דברים ריגשו אותי יותר מכול, ואולי הם קשורים זה בזה:

הראשון - האמונה והתקווה שמאפיינים כל אחד ואחת שישבו על הבמה, האמונה והתקווה שעזרו להם לשרוד, האמונה והתקווה שלא אבדו בתלאות הדרך ושהובילו אותם גם בבניית המשפחה, הקיבוץ, המדינה. כמה עוצמה יש באמונה ובתקווה!

הדבר השני הוא הקשר שנרקם בין משתתפי ההצגה. אפשר היה ממש לחוש את הקשר הזה, את הרגישות והעדינות שבו, את ההזדהות שהיא מעבר לדקלום הטקסט, את התמיכה והאכפתיות במחוות ובמבטים. כמה עוצמה יש בקשר, קשר בין-דורי, קשר בין-אישי!

 

לחיות כדי לספר

אני ביקשתי מילדיי לבוא איתי. לאור היה מבחן, אך גיל שמח לנסוע עם דודה עירית לטיול ושי הצטרפה אליי לכנס. וכך היינו ארבעה דורות בחנוכת האתר בנגב. את ההתרגשות קשה לסכם בכמה מילים.

הכנס בעלומים היה מעניין מאוד, אבל שיא החוויה היה בטקס באתר. בדרך הקצרה מעלומים סבתא סיפרה שגם להם היו אוהלים ב"נגף", אבל לא כאלה... וכזה גשם היא לא זכרה!

ניסיתי להבין מה עובר עליה, האם ואיך אפשר לסכם שבעים שנה מלאות תהפוכות והתפתחויות? חשבתי על הזכות שנפלה בחלקנו לחיות ולחוות איתה את הסיפור, להיות ממש חלק ממנו, בזכותה...

כשנכנסנו אל האוהל, עטף אותנו החום שהיה בו, למרות מזג האוויר. הברכות והתכנית בטקס היו מרשימים, אך אני התרגשתי מהיחד. חשתי שמאות האנשים באוהל מרגישים ביחד את עוצמת הרגע, את עוצמת הסיפור, את עוצמת התיקון!

כן,  אותה עוצמה שנובעת מאותו מקום בדיוק - האמונה, התקווה והקשר!

 

לספר, לחיות, להתגאות

ובכל זאת הרגשתי שמשהו חסר...

בארות יצחק לקחה איתה את הקיבוץ שהיה בנגב אל המקום החדש. כבת משק זה עבר אלי ברשימות הארוכות של יום הזיכרון, באירועי ח' בתמוז, בתכניות חינוכיות לרגלי המגדל, בטקס הענקת אות הקוממיות, שאז עוד לא הבנתי את משמעותו והשלכותיו...

ידענו על הנגב, ידענו שהיה קיבוץ, ידענו שהיה קרב עקוב מדם, ידענו שהקיבוץ נהרס ולכן החליטו לעבור למקום חדש, אבל לא ידענו ובטח שלא הבנו שיש לנו במה להתגאות!

 

דווקא בתוך המשפחה הסיפורים עברו מדור לדור וחשתי גאווה רבה - בסבא אהרן הפלמ"חניק הסייר, בסבתא שרה ששרדה לבדה את השואה והקימה בית ומשפחה בנגב השומם.

אז למה במשפחה הקיבוצית לא לימדו אותנו שיש במה להתגאות?!

במשך האירועים בנגב הרגשתי שמנסים להסביר למה לא לימדו אותנו, שמנסים לתקן, שמנסים להעביר מסר חדש, אך בו-בזמן הרגשתי שעדיין נוהגים לפי ההרגל הישן - והיה לי חסר שלא הביאו אל הנגב את הקיבוץ מהמרכז, שלא הראו והתגאו במה שיש היום, במה שנוצר ונבנה בזכות ההחלטה "ובחרת בחיים". היה לי חסר בכנס קטע וידאו שמח של החיים בקיבוץ היום. בגיליון הנהדר של 'עמודים'  היה לי חסר סיפור ותיאור של שגרת ה"נקודה ירוקה בלב כרך אפור", היתה חסרה לי כל הזמן תחושת "גאוות היחידה" של בארות יצחק.

 

אז עכשיו, קצת מרחוק אך באהבה רבה, אני כותבת לכם: יש לכם כל כך הרבה במה להתגאות!

לא רק בגבורת הימים ההם - גבורת המתים וגבורת החיים - לא רק ביכולת לשרוד ולבנות ולקום מחדש, אלא בעוצמה שיש בכם.

עוצמת היחד והקשר - אותה הרגשתי כל כך חזק באירועי השבועיים האחרונים. באתי עם ובשביל משפחתי הפרטית ונתתם לי להרגיש שייכת למשפחה הקיבוצית. כל כך הרבה שמחו אליי, ניגשו, התעניינו, חיבקו והתרגשו, עטפו בחום.

וכמובן עוצמת התקווה והאמונה, אשר בין היתר מאפשרות לכם להרים אירועים מרשימים ומשמעותיים כאלה, אירועים אשר ממחישים ומעבירים את החיבור בין עבר, הווה ועתיד, אירועים אשר בזכותם ימשיכו לחיות, לספר ולהתגאות בבארות יצחק!

הילה אונא לבית הלוי

 

 

_________בְּעָלְמָא דִי בְרָא_________

בְּאֶרֶץ אֵינְאָדָם מִתְעוֹפְפִים דֶמוֹנִים,

מְשָׁנִים צוּרָה וְצִבְעָם חִיוֵור.

קְרוּצֵי רוּחַ - מִתְקַלְפִים תָדִיר,

אוֹכְלִים הוֹוֶה לִקְרַאת עָבַר צָפוּי.

 

עַבְדֵי הַמָקוֹם, מִתְחַנְפִים לַמֶרְחָב,

מִתְפַּלְלִים לְמִמְטַרִים קָשִׁים וְחַמִים.

מַסְנִיפִים בּוּעוֹת שֶׁל חַמְצָן מְשׁוּחְרָר,

שׁוֹתִים אֶת שֶׁלֶג הַיוֹרֶה וְהוּא לֹא בָּא אֶל קִרְבָּם.

מִתְחַשְׁבְּנִים בִּגְלַל, מִתְחַשְׁבְּנִים אֱלֵי,

מַעְרִימִים סְכוּמֵי מִצְווֹת וְחַטָאִים.

טוֹעֲנִים טְעָנוֹת, טוֹעֲנִים מַשָׂאוֹת,

פּוֹרְקִים מִצַוָואר - עוֹל וְיָמִים.

 

הַאִם אָכֵן כֹּל "אַחֵר" לֹא יָבוֹא בַּשַׁעַר...

שֶׁמָא לָנֶצַח כֹּל תַלְמִיד - חָכָם?

כְּלוּם כֹּל מָסוֹרָה בְּהֶכְרַח צַוָואָה;

הַאִם כֹּל זִיכְרוֹנוֹ תָמִיד לִבְרָכָה?

יהונתן שרמן

 

 

לרגלי מגדל המים

דברים שנאמרו במלאות שבעים שנה להתיישבות בארות יצחק בנגב.

 

הדברים שאומר כאן היום לא היו נאמרים לפני עשרים שנה. הם מבטאים תובנות אודות סיפורה של הקבוצה בראייה היסטורית.

בהתייחס לשאלה, מה בין מגדלי המים של נגבה, של יד מרדכי ושלבארות יצחק, מדוע שני הראשונים מוכרים ומפורסמים בעוד השלישי עולה לכותרות שלושה דורות אחרי קודמיו?  צפה ועולה שאלה מהותית, האם הדיחו את בארות יצחק מהזיכרון הלאומי? האם הדיחו בכוונה (בזדון?) את הקיבוץ הדתי מסיפורה של ההתיישבות ומלחמת העצמאות?

אומר את דעתי המבוססת על המחקר: לא הדיחו! אבל גם לא סיפרו, מפני שאנחנו עצמנו לא סיפרנו. יש כלל מוכר וידוע, "עשית ולא סיפרת – כאילו לא עשית! סיפרת, גם אם לא עשית – כאילו עשית!".

כידוע, ההיסטוריה אינה אובייקטיבית. History = His-story. ההיסטוריון אינו יודע לספר על מי שלא סיפר על עצמו. מקורות חשובים למחקר היסטורי הם יומנים ומכתבים שאנשים העידו על עצמם, ומי שלא דיווח על מעשיו, לא סיפק לחוקרים חומר למחקריהם ולכן לא יכנס לסיפור ההיסטורי.

אם כן, עלינו, חברי הקיבוץ הדתי, לברר לעצמנו מדוע לא סיפרנו? התשובה הראשונה לתמיהה זו היא שהיינו עסוקים בהישרדות, בשיקום ובבניין. תשובה משנית נובעת מדלות הכלים והבמות לפרסום שעמדו לרשותנו, לעומת אחרים. ברם, היו גם סיבות אחרות לאלם.

 

אספר סיפור אישי: הגעתי לבארות יצחק לפני 55 שנים. מרכז המשק שמעון פורשר, שהיה מפקד הנקודה בנגב, קלט אותי. לאחר זמן מה יצאתי למילואים כמ"מ חי"ר, שם פגשתי את שמעון כמ"פ והיה לנו זמן רב לספר ולשמוע סיפורים, אך כבר בשיחה הראשונה הבהיר לי שמעון,  שלא אוכל לשרת תחת פיקודו.

"לא אפקד שוב על חברים, אמר לי, חברים נפלו כאשר מלאו הוראות שלי... ואני פוגש במבטי האלמנות בכל יום ..." (וזה היה עשר שנים אחרי הקרב). הבנתי שהצ'יזבטים וסיפורי הקרב הם קצה קרחון ענק שבארות יצחק יושבת עליו. יעברו שנים עד שהקרח יפשיר ונחזור לנורמאליות.

ואמנם, עברו חמישים שנה שבהן נהגנו לציין את ח' תמוז באזכרה לנופלים על רקע שירים נוגים, בלימוד משניות ובאמירת קדיש. פעם בפעם באנו לכאן (לנגב) כדי לזכור, ושבנו מתוסכלים ממראה השרידים המתפוררים ונעלמים ומהמחשבה המדומיינת  'מה היה אילו...',  ונאלצנו להסתפק בתחזוקה צנועה של השיחים (תודה לעלומים).

במאמר מוסגר, ברצוני להתייחס לסוגית הפינוי, שהיא הגורם העיקרי למבוכה. היום אנו יודעים שבשלהי מלחמת העצמאות התרוקנו ישובי הנגב מחבריהם, וקבוצות צעירות, גם בקיבוץ הדתי, שהמתינו לתורן להתיישבות, סרבו ללכת לנגב, בידיעה שיש חלופות בכל הארץ. המצב הגיע לידי כך שקק"ל התנתה מסירת משבצות קרקע בצפון בהסכמתן של התנועות לשלוח גרעינים גם לנגב (ראו נספח). ואצלנו, חברים בקבוצת עלומים, שישבה עדיין בהרצליה, דרשו לדון באפשרות להישאר במקום ולוותר על ההתיישבות בסעד. לבסוף, רק שליש מהם הגיעו לנגב...

לכן, על סמך מה שאנו יודעים היום, אומר לעצמנו ולאחרים, חד משמעית: אילו חברי בארות יצחק היו מחליטים לחזור לנגב, בנסיבות של אז, כלומר לחכות במקום זמני עד שהנגב ישוחרר, מי יודע מתי, ועוד שלוש שנים עד שיבנו קיבוץ חדש, היו מתפזרים לכול עבר. נס ההמשכיות נבע מכך שבתי וילהלמה היו זמינים ברגע המתאים ואפשרו להמשיך לתפקד כקבוצה וכמשק חקלאי. 

אחזור להיום. לאט לאט נאספו עדויות ומסמכים שהאירו את תמונת הקרב ושינו את ההתייחסות אליו. השינוי נחשף לציבור לראשונה בשנת תשנ"ח, כאשר חגגנו את הניצחון הענקי בעצרת, בחצוצרות ובתופי תזמורת משטרת ישראל. וגם אז לא כולם ברכו על השינוי. היו שראו בו חילול הקודש וזילות כבוד הנופלים. גם היום יש בינינו חברים שעדיין סבורים שמוקד ההנצחה צריך לקום בבארות יצחק הנוכחית.

יש להדגיש דבר נוסף: אמנם בארות יצחק לא כאן, אבל תנועת הקיבוץ הדתי, שנעצה יתד במקום הזה לפני שבעים שנה, צומחת ופורחת לעינינו כאן ועכשיו. ולכן זהו חגה ומשום כך היזמה והקמת האתר נעשים על ידה, בהשתתפותנו כמובן.

שאו עיניכם וראו, האדמה היא אותה אדמה ועזה אותה עזה.

בשנה שעברה דימה נחמיה את המגדל המחורר ל'שברי הלוחות', שהיו מונחים בארון והולכים לפניהם למלחמה. אומר המדרש: "כל אותן שנים שהיו ישראל במדבר, היו שני ארונות הללו, אחד של יוסף ואחד של שכינה מהלכים זה עם זה". כך גם אנו מחברים את הזיכרון והאמונה זה עם זו, מדביקים את האותיות ללוחות השבורים ועושים אותם ספר ללמוד וללמד. לנו, לבנינו ולכול המבקרים במקום.

הספר שעמודיו הם שלטי האתר, פותח בסיפורה של בארות יצחק כחברה וכמשק, עובר לתיאור המאבק של התנועה הציונית על צירוף הנגב למדינה היהודית, ממשיך בסיפור הקרב בבארות יצחק, על רקע מהלכי מלחמת העצמאות בארץ בכלל ובגושי הקיבוץ הדתי בפרט. השלט האחרון מוקדש לבחירת התנועה בחיים ולקריאתה 'נקום ובנינו!'.

היום אנו משלימים את תהליך השינוי בהבנת מעשיהם של הורינו-חברינו, ויוצרים את הכלי לספר את פועלם. מעתה – "עשינו וסיפרנו – עשינו! ובגדול!".

 

תודות לחברי צוות התוכן:  

החשיבה והתכנון נמשכו ימים ולילות. ימים של דיונים וסיעור מוחות ולילות של ניסוח טיוטות והפצתן בכמה מעגלים לקבלת משוב. אין אות, נקודה או פסיק שלא זכו לשעות של חשיבה.

לצוות ארכיון בארות יצחק - עדנה שוורץ, שולי גל ולאה ברמן; לדוד פורת; לשרית אוקון מעלומים, הבונה את מרכז המורשת ההולך ומוקם שם; למיכל ברמן, המעצבת את התוכן לצורות גרפיות; ליועץ רמי פיכמן שכל הערה שלו החזירה אותנו לבדוק מחדש את מה שעשינו, וכמובן למוחו הקודח של רמי חרובי, המנצח על המלאכה. אל נשכח גם את האדריכל דורון שגב, השכן מבארי, שתכנן את האתר באופן שיהיה כספר לימוד יפהפה ומעניין. וכן, לנחמיה רפל וצביקי פורת, על המעוף והדבקות במשימה ועל ההצלחה לגייס את כל העולם ואשתו להקמת האתר ולארגון הכנס והטכס, חרף כל המכשולים.

וכמובן – למשיב הרוח ומוריד הגשם, שלא שעה לתפילת עוברי דרכים בשעה שהעולם צריך לגשם, על גשמי הברכה שעשו לנו קצת בעיות, אך הם שיצמיחו מאה שערים.

נספח קק"ל 

יוסף וייץ, ראש מחלקת הקרקעות בקרן הקיימת לישראל, האחראי להקצאת הקרקע לתנועות וליישובים, תאר ביומנו את המצב בנגב בסוף מלחמת העצמאות.

28 בנובמבר 1948: בדיון המחלקה להתיישבות והמרכז החקלאי של ההסתדרות על סימון גופים לעליות, רצה הרצפלד (ראש המרכז החקלאי) להוכיח כי אשדוד ומגדל (אשקלון) גם הם בנגב ויש לכוללם בעשרת הישובים החדשים של האזור. מפני שהגופים המועטים שבכיסו אינם רוצים ללכת לנגב ממש. הם רוצים בצימוקים, כלומר בצפון. אמרתי: לא יהיה כדבר הזה. לא נתחיל בעליות בצפון אם לא נבטיח "גופים" לנגב. לא סיימנו את הבירור... חזני איש הפועל המזרחי, קיבל דעתי ...

9 בדצמבר 1948: ... ואין נחת גם בשאלת האנשים. מהצבא אין משחררים, במחנות העולים אין למצוא את אלה שפניהם מועדות לעבודת האדמה. ואותם "גופים" מועטים המועמדים להתיישבות רואים הזדמנות לברור לעצמם צימוקים מהעוגה. הם מבקשים את הטוב והיעיל בשטחי הקרקע ומסרבים ללכת למקומות הקבועים מבחינה ביטחונית ואסטרטגית אם התנאים הקרקעיים והאקלימיים אינם נראים להם... אין קופצים לנגב. להילחם על כיבושו – כן וכן, אבל לשבת בו ולכבוש את השממה – לא ולא. הגיע הדבר לידי כך שנאלצתי לדרוש נקיטת קו זה: אם אין נגב אין צפון. כל זרם שמועמדים להתיישבות בו חייב להפריש ממנו חלק לנגב.

13 בינואר 1949: ועד הגוש של הנגב וכן מפקדת הצבא באזור הביאו היום לפניי את חרדתם על התפוררות ישובים שם, ואין פלא. מצד אחד שומעים על "עליות" התיישבות במקומות דשנים ופוריים ומצד שני אין פעולה מעשית לקראת התיישבות בנגב.

נחום ברוכי

 

עבר כבר שבוע

עבר כבר שבוע ימים מהטקס בבארות יצחק, ועדיין ההתרגשות הגדולה לא פגה.

אני רוצה להודות לכל מי שעסק וחקר ודאג והרים את היום הנפלא הזה. הייתי בקושי בן ארבע, אבל עדיין נשארו בזיכרוני תמונות מהימים ההם. אני זוכר שהעמיסו אותנו על המשאיות (משורינים) בלילה, את השינה בדורות שני ילדים במיטה אחת, את בית הספר בתלפיות, וכמובן את חולות נחלת יהודה שם אספנו תרמילים. מעולם לא הרגשנו את הכאב, תמיד דאגו לנו לכל והייתה ילדות שמחה. אבל לדבר אחד זכינו - לשמר את קרב הגבורה הנורא הזה. לא הפרסום היה חשוב לנו אלא המורשת. הסיפור שעובר מדור לדור להזכיר וללמוד.

ככה גם העברתי את הסיפור לילדיי, אף על פי שלא גדלו בבארות. אבל זה הסיפור שלנו, המורשת שלנו.

לכן לקחתי גם את בני הבכור מגן הי"ד לאחד הטקסים ליד המגדל שישמע את הסיפור מיד ראשונה. ככה גם ילדיי האחרים כולל חברי פלוגת המילואים שלי במלחמת ששת הימים שכבשו את גבעת עלי מונטאר הידועה. שוב תודה רבה לכולם על היום המרגש.

יונה פרידמן. ניר עציון

 

"מדרום תפתח הטובה" – הרהורי מורשת ממקום שבלב

 

"תם הטקס"- כלשון הקלישאה, אבל היה מאד קשה לחלץ את עצמנו ולהתנתק באחת ממקום ואירוע רב השראה. כמו שלעיתים קורה ששיר "נתקע" במוח ולא מפסיק "לקדוח", כך השיר "אל הדרך" שביצועו המהמם כה העצים את מילותיו. " את הבית לא שכחנו...אם נרחק גם אלף קילומטר אל בתינו אנו עוד קרובים". השכילו והצליחו המפיקים ויוזמי שימור המורשת לנטוע בלבבנו עד כמה קרובים אנו לאותו בית בלתי נשכח.

עם אדרנלין גבוה החילונו להצפין בינות לגשם הנגבי ומרחבי הירוק, וכבר כאיש אחד אמרנו: בהזדמנות הראשונה חייבים להביא לכאן את השבט המשפחתי לדורותיו. אכן הצלחה מיידית של מטרת השימור, לספר את הסיפור. בלשונו של נחום - את ה- Story שלנו.

מדבריו הישירים והאותנטיים של אלי דווקא המספרים נגעו ללב. בשבעים שנה גדלה האוכלוסייה בקבוצה (או קיבוץ) ב-50 חברים בלבד.  האם הגודל אכן קובע ? -  או שמשוואת האיכות מנצחת את הכמות !.

להערכתי אי אפשר להגיע לרמת הפקה של אירוע כפי שחווינו אם אין בנמצא איכויות כפי שבאו לביטוי ביום כה מרשים.

למדתי מאבא שלי אמרה מחכימה: "כשגדולה המצוקה יש לקצר את החזית" – קרב בארות יצחק בתש"ח היה במובהק זמן מצוקה שבו קוצרה החזית ביום הקרב על מנת לחזק את קו ההגנה. היום כמדומני אין מצוקה במה שקרוי "נקודה ירוקה בעיבורו של הכרך האפור", ואכן, אנו שבאים כביכול מבחוץ חשים את רוחב החזית ורוחב הלב של ממשיכי מורשת בארות יצחק.

כבר ציינתי בעבר שזו הייתה הברקה של המייסדים להקים יישוב בנגב בחודש שבט ולא בחודש תמוז.

שפע המים, הירוק העז, הישובים הפורחים המחבקים את המגדל מגבירים את תחושת הגוש בגרון והצביטה בלב שאולי היה יכול להיות אחרת...

הבה נאחל לעצמנו שירבו ימים כאלו עם כל התחושות הנלוות, כי כך, כדברי השיר, "ממשיכה הדרך".

                                                                                             יישר כוח לכולכם.

נעמי וישראל רמות

 

 

,

הי עדנה,

משהוא קטן.

אני עדיין נרגשת מהאירוע המרגש כל כך.  

חברי טירת-צבי שקראו את 'עמודים' ולא היו בטכס, באים אליי לספר כמה החוברת ריגשה אותם.

אני מודה אישית למתכננים שהנציחו את משפחתי על האבן באנדרטה המרשימה כל כך.

                                                                                                                 תודה,

נילי שור דגני

 

 

 

  

 

תמיד שמעתי על בארות יצחק בנגב

אבל עכשיו הרגשתי

כשעמדתי בשבוע שעבר בכנס שסיכם חצי שנה של עבודה אינטנסיבית, ושמעתי את אבי אומר "עשית ולא סיפרת- כאילו לא עשית" - הבנתי שאין מנוס ויהיה עלי לספר.

לספר על התהליך שעברתי ועברנו יחד בפרויקט הזה של הקמת אתר ההנצחה והמורשת בנגב.

עבודת עיצוב צריכה להביא בחשבון קריטריונים רבים. צריך "להתחבר ללקוח"- להבין היטב את צרכיו ואת רוח הדברים שהוא מייצג, ולפי זה ליצור מוצר/מקום בעל מראה חזותי אטרקטיבי ונוח, ולהעביר מסר בצורה ברורה. העיצוב הגרפי צריך לספר סיפור בלי להלאות בפרטים. יש להחליט מה מדגישים ועל מה מוותרים, לבדוק אלו חומרים עומדים לרשותנו ועוד.

בשלב מוקדם של התכנון האדריכלי הוחלט שהמגדל המצולק - היחיד ששרד ונשאר עדות לקרב הגבורה ושהפך ברבות השנים למצבת זיכרון - הוא לב המקום, ואילו השביל המוליך אליו יספר את סיפור הקבוצה והתנועה. כמו כן, הוחלט שהאתר יבוצע מבטון חשוף (כמו המגדל), ללא ריצוף, חיפוי או "קישוטים" בסגנון זר.

הגינון המתוכנן אמור אף הוא להשתלב ולהכניס לאתר אלמנט של צמיחה וחיים, אך לא להתבלט או "להתחרות" במגדל.

עיצוב השילוט באתר, המשימה שהופקדה בידיי, נעשה בגווני חום ובשילוב תמונות שחור לבן, עם נגיעות צבע עדינות ביותר. השלט היחיד בו השתמשנו בתמונות בצבע מלא- הוא השלט האחרון העוסק בתקומת התנועה ובימינו.

 

היה לי חשוב להמחיש למבקרים - עד כמה שניתן - מה בעצם היה כאן.

מיד בכניסה לאתר ישנה תמונה המראה את המקום כפי שהיה ב-1947 - תמונה הממחישה את גודלו של הקיבוץ, עם בתים יפים בנויים, צמחיה, וכמובן- המגדל השלם שמשקיף על הכול.

כאשר אנו מספרים את סיפור הקרב, השלט מוצב עם החזית למערב- כך שאנשים יכולים לדמיין לנגד עיניהם- בעזרת המוסבר בשלט- את הקרב, או לחילופין, כאשר מדובר על המשק החקלאי שהיה במקום, מוצגות תמונות גדולות של החקלאות הפורחת מאז- ומיד מעבר לספסל נראים השדות הירוקים שנמצאים במקום היום.

העבודה, שהחלה בשנה שעברה, נעצרה בגלל בעיות שונות עם אישורי בנייה והחלה שוב רק באמצע השנה הזאת (2012). אז שוב נעצרה בגלל מבצע "עמוד ענן" ובסופו של דבר הגענו ליום המיועד כאשר תחזית מזג האוויר מודיעה על יום סוער וגשום והאתר עוד לא גמור...

 

 

24 שעות לפני האירוע

כשהגעתי למקום יום לפני האירוע חשכו עיני - המקום נראה כאתר בנייה לכל דבר, משאיות בטון עוד יוצקות מלט לספסלים, פועלים עוד עובדים על השביל, מתקיני השילוט מחברים את השלטים על המשענות, כאשר המלט במושבים עוד רטוב...

 

חשבתי לעצמי, מה עושים? איך מביאים לכאן מחר 500 איש?...

 

כש"גויסתי" למלאכת העיצוב של האתר, לא עלה בדעתי עד כמה העיסוק בחומרים הללו יעסיק ויטריד את מנוחתי. ככל שנחשפתי ליותר חומרים ופרטי מידע, הלכו וגברו בי שאלות קשות על דור המייסדים שלנו ועלינו.

אמי הייתה בת שבע כשפינו אותה מהנגב. נגה בתי תהיה השנה בת שבע. האם אפשר בכלל לדמיין מצב בו אצטרך לפנות אותה ואת כל ילדיי באישון לילה, במשוריין, אל עתיד לא ידוע?

20% מילדי הקיבוץ נותרו יתומים אחרי הקרב. בסיוטים הגרועים ביותר לא אוכל לדמיין מצב כזה אצלנו היום...    ואיך, על אף כל זה, אמי מספרת שהייתה לה ילדות נהדרת??

 

אני מתבוננת על דור המייסדים שלנו ועל הבנים שלו, ורואה חברה שלמה בפוסט-טראומה. קבוצה של אנשים חווה טרגדיה משותפת, קמה מן ההריסות ובונה עצמה מחדש, אך סוחבת את הצלקות והשריטות העמוקות. בארות יצחק לקחה החלטה אמיצה להתגבר ולבנות את עצמה מחדש.

איך הצליחה החברה הזאת לשרוד? איך הם המשיכו בחייהם, לאחר שחברים כה רבים, אבות לילדים, נפלו שם? האם באמת הצליחו להגן על הילדים? האם אנו היום היינו עומדים במבחן דומה? מה הייתי אני מספרת לילדיי?

 

בדיוק על בסיס שאלות אלו, ועל רבות נוספות, מוקם כיום אתר ההדרכה והמורשת בקיבוץ עלומים.

מלאכת שימור המגדל היא רק תחילת ה"מבצע". כאן סללנו את הדרך ויצרנו את הכלי לספר את הסיפור. במרכז ההדרכה בעלומים יידונו סוגיות שונות בצורה של פתרון קונפליקטים. יכול להיות שיש תשובות מגוונות לכל שאלה ויכול להיות שאין תשובה...

לסיכומו של שלב זה בעבודה אני יכולה לומר על עצמי שבכל השנים אמנם שמעתי מה אירע בבארות יצחק בנגב אבל עכשיו גם הרגשתי.

            מיכל ברמן

נקודת ציון – אבן הפינה 

אנחנו עומדים אחרי אירוע 70 שנה להקמת הנקודה בנגב, ואני הלכתי לחקור

את הקמת הנקודה הנוכחית, וליתר דיוק את הנחת אבן הפינה.

 

מסתבר שהעניין די עלום, לא מוזכר כלל בדפי 'דעות' שיצאו אז מידי חודש-חודשיים. יש דיווחים על התקדמות הבניה ובעיות כאלו ואחרות, אבל האירוע עצמו לא מוזכר.

תאריך האירוע גם כן אינו ברור, במגילת היסוד מצוין התאריך כ"ה לחודש אדר ב' התשי"א (1881 לחורבן הבית), אך באלבום מצוין התאריך למחרת, 3.4.51 יום שלישי, כ"ו באדר ב' תשי"א. יתכן שהמגילה נכתבה לתאריך מתוכנן שנדחה ביום אחד מסיבה כלשהיא.

מקום הנחת אבן הפינה גם הוא אינו ברור. דעה אחת אומרת שהאירוע התקיים בבית האחרון, זה שליד בית הדסה. יעקב אבי אומר שישראל קוטב ז"ל לקח אותו יום אחד, לפני יותר מ-40 שנה לבית הפעוטון הימני (היום הנה"ח) ואמר לו שמתחת למדרגות בצד הימני שם הונחה אבן הפינה. משה רזניק מספר לי שכאשר עסקו בבניית הקירות (הרצפה כבר הייתה קיימת) של הפעוטונים, בא אליו ישראל קוטב ז"ל ואמר לו שיש לו לבנה אחת מהנגב שהוא רוצה להטמין בתוך הבית. והם שניהם שמו אותה בתוך הקיר של המרפסת הדרומית של הפעוטון הדרומי, מתחת החלון הפונה למרפסת. לפי דברי משה כלל לא התקיים אירוע, אלא רק הוא וישראל ביצעו את הפעולה.

אבל יש לנו תמונות מהאירוע. כל הקהילה באה לחגוג את המאורע והמקהלה שרה. יתכן שהפתרון לתעלומה הוא בכך, שאכן את האבן מהנגב הטמינו רק ישראל ורזניק, אבל לאחר מכן קיימו טקס שאולי אפילו התקיים במקום אחר.

הבנייה נמשכה כשנה וחצי ובתאריך 18.11.1952 ל' במרחשוון תשי"ג (ראש חודש כסלו) התקיימה ההעברה מוילהלמה ל'מחנה החדש'. הבתים הראשונים שנבנו היו מחסן הבגדים והמכבסה, שני הפעוטונים וארבעה-עשר בתים למשפחות (שכונת 2 חדרים). זאת בנוסף לצריפים הרבים שפורקו ונבנו מחדש (צריפי גוטמן, שוודי, פיני) וכן צריף חדר האוכל.

צריף מעניין אחד היה הצריף של הנגרייה. בכניסה לקיבוץ בצד מזרח שכנה הנגרייה בצריף עץ גדול. צריף זה היה בית המגורים של קארל סלומון, מנצח המקהלה בוילהלמה, צריף שנקנה ע"י הקיבוץ ובו הוקמה הנגרייה בניהולו של אבי יעקב שניאור. הנגרייה הייתה המקום המדויק בכביש בו היה עלינו, הילדים, לפצוח בשירה כדי שכל הקיבוץ יידע שחזרנו מטיול / קייטנה / מחנה קיץ.

                                    איקה שניאור

 

 

 

 

ת ר ב ו ת נ ו

לפני הכול...

תודה לכל העוסקים באירועי ה-70 לבארות, החל משלב הרעיון ועד שלב הביצוע. היה מקסים ומהנה.

 

בזאר צדקה

ביום רביעי, ג' אדר, 13.2.13

החל משעה 17:00

בחדר אוכל

דוכני מכירות, דוכן יד שנייה, דוכן פלאפל ועוד הפתעות.

בבאזאר יופעל בית קפה -

עוגות ועוגיות יתקבלו בברכה.

בואו לתרום בשמחה.

נוער בארות + וועדת התרבות

פורים:

מוצ"ש י"ג באדר, 23.2.13 - לאחר קריאת המגילה

                                       חגיגה פורימית לכל המשפחה.

יום ראשון י"ד באדר,  24.2.13- סעודת פורים

 

 

אז והיום – נוסטלגיה

חזרנו מהטקס בנגב מלאי גאווה ואופוריה.   הבנות אכלו משהו, התקלחו ועלו למיטה.

משום מה הגדולה לא נרדמה. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא לא עייפה.

אבא, אני עייפה, היא ענתה, ואני לא נרדמת כי אני עדיין לא מאמינה איך פעם סבתא נורית חייתה.

כן, הדס, ככה סבתא חייתה – עניתי לה. את צריכה להפנים שככה היו פעם החיים.

תאמיני לי, הדס, אמרתי לה, שסבתא נורית לא הייתה פחות שמחה מאתנו, ואולי אפילו יותר, כי אז לא היה כל כך על מה לקטר.

את צריכה להבין, הדס, שזה היה דור שהיה עסוק בלעדור, לבנות ולהיבנות, ולא לרקוד סביב האייפוד;

בבתים אז לא הייתה שום פלזמה, ואף אחד לא שאל אז למה. לא היה אז שום כוכב נולד או the voice , וגם לא לעוף על המיליון או היפה והחנון. כי הדבר היחיד שהם היו בו עסוקים הוא הישרדות, כדי שלי ולך תהיה ארץ נהדרת.  תדעי לך שאז הרייטינג נקבע לפי כמות העשייה עם טוריה בשתי ידיים, ולא לפי כמות הצפייה ומחיאות הכפיים.

את יודעת, הדס, שאז כל הילדים מצאו את התשובות והסיפוקים סביב המדורה והגחלת ולא סביב המקלדת.

אם את לא מאמינה – תשאלי את סבתא.

כשהילדים אז יצאו לטיול פעם ב... – אם הרכב היה נתקע הם קראו לינקו זיכרונו לברכה. הוא היה בא עם שני מברגים, מפשיל שרוולים, מתקן, ובאותה הזדמנות עושה גם איזון גלגלים, והכול בשטח על האדמה, כי זה מה שהיה.  הדס, את צריכה להבין שלא היה אז lift (להרמת הרכב) וגם לא הייתה אז חברת מ.מ.ס.י., וגם מסי אז עוד לא נולד. כי אז, הדס, כולם כולם היו חלוצים בשביל הדגל והסמל, ולא בשביל חטא העגל.

שיחקו אז ועשו ספורט בשביל גאוות יחידה, ולא בשביל שום הכנסה. 

אם את לא מאמינה – תשאלי את סבתא.

אז תגיד, אבא, היא אמרה, בטח בכל הטיול בדרך הם שמעו רק אייל גולן וקובי פרץ.

איזה אייל גולן, אמרתי לה, הוא עוד לא היה קיים, וחוץ מזה, הדס, שאז כמעט ולא שרו על אהבות ואכזבות. כל השירים אז הוקדשו לארץ חמדת אבות. גם לא קובי פרץ, כי רוב השירים אז הולחנו בשביל הכנרת, ורק יותר מאוחר הגיע קובי פרץ.

הדס, תכניסי לך טוב לראש שאז עוד לא נולד ה-MP3 , ומי שרצה להוריד כמה שירים היה צריך אישור של אספת חברים להשתמש בטרנזיסטור שהיה במועדון לחבר.

הדס, את חייבת להבין שזה היה דור שתמיד היה זמין, והאמין שכדי להגיע צריך להזיע, ושום דבר אז לא הגיע בלחיצת כפתור.

את צריכה לדעת שזה היה דור שיצא בשיא הקור בלילה לשמור על סוס רק כדי שלי ולך יהיה better place עם חלונות חשמליים ו-GPS.

את יודעת, הדס, שבזכות עקשנותם יש לנו כאן זמן למותרות, ורק בזכותם יש לנו בית, קיבוץ ומדינה, ועל זה מגיע להם המון תודה, ואולי מותר גם לקוד להם קידה פעם בשנה ביום העצמאות.

אז הדס, אם את רוצה מחר אחרי בית הילדים נלך אני ואת לאסוף כמה זרדים, נשב סביב המדורה ונסמס לסבתא שתבוא לספר לנו בדיוק בדיוק איך זה היה.

 

כי מה שסיפרתי לך כאן הדס, זה ממש ממש על קצה המזלג, ואני בטוח שלסבתא יש עוד המון מה לספר.

ועכשיו, הדס, תעצמי עיניים ותירדמי, כי כבר מאוד מאוחר ואוטוטו מגיע מחר ויש בית ספר.

היא הסתכלה עליי ואמרה: אבא, אני עדיין לא מאמינה איך פעם סבתא נורית חייתה.

תמסור למילכה המון תודה, היא אמרה, ונרדמה.

                                                                                                        לילה טוב,

אבנר סוקולובסקי

 

 

 

 

מבצע משלוח מנות- שידור חוזר

פורים קרב ובא, אוי! צריך להתחיל לחשוב מה יהיה עם משלוחי המנות האלה...

מה עלי לקנות? מה אני אכין? כמה זמן זה ייקח לי? כמה כל זה יעלה? מה אני אעשה עם כל ה"ז'נק" שאקבל? (מי באמת צריך 25 מיני פסק זמן, 15 שקיות במבה ואלף אזני המן?!)

נכון, זאת מצווה, אבל המצווה היא "משלוח מתנות איש לרעהו". כלומר בכדי לקיים את המצווה מספיק שכל אחד ישלח שתי מנות לבן אדם אחד.

בהרבה מקומות המצווה הזאת יצאה מכלל פרופורציה- אפילו אצלנו בקיבוץ.

בקהילות רבות בארץ יזמו אנשים מבצעים ל"טיפול" בדילמת משלוח המנות.

(ובהזדמנות הזאת אבקש להזכיר את המשך הפסוק במגילה, "ומתנות לאביונים".

על פי הרמב"ם בהלכות מגילה פרק ב' הלכה י"ז: "מוטב לאדם להרבות במתנות לאביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות איש לרעיו.")

לאור הצלחת המבצע בשלושת השנים האחרונות, אנו מציעים השנה לקיים שוב מבצע כזה. 

לאחר שנערוך רשימה של כל מי שיחליט להשתתף במבצע זה, ברוח פורים, "נפיל פור" וכך כל משפחה תכין משלוח אחד מכובד למשפחה אחרת. כמובן שמי שמשתתף במבצע מכבד את כלל המשתתפים ע"י זה שהוא שולח למשפחה שהוגרלה בלבד. בשנה שעברה השתתפו מעל 50 בתי אב במבצע, אנחנו מזמינים את שאר הציבור להצטרף.

הפתרון המוצע גם משלב ערכים שכה חשובים לנו: צניעות, שיתוף ושיוון, עידוד קשרים חברתיים, הסתפקות במועט, מניעת בזבוז וכן פינוי זמן ליהנות מיתר מצוות החג- קריאת מגילה וסעודת פורים. וגם נוכל לקיים את דברי הרמב"ם, כל הכסף שחסכנו יהיה למטרת מתנות לאביונים...

בע"ה בשבוע הבא נחלק טפסים עם הפרטים המדויקים לתאי הדואר.

שורי אמיר  ואורטל לנדה

 

 

 

שלום לכולם,

"כל כבודה"

כנס "כל כבודה" השמיני של נשות הקיבוץ הדתי הסתיים בהתרוממות רוח, למרות (ואולי בזכות ...) הכותרת שלו: "בגוף אני מבינה". 

כ- 150 נשים מ(כמעט) כל הקיבוצים, ובמגוון רחב של גילאים ודעות, השתתפו בדיונים ובשיעורים עם מיטב המרצות מהתנועה ומסביבותיה. העיסוק בגוף, נפש ונשיות אינו מובן מאליו בציבור שלנו, והוא דרש פתיחות ותעוזה, אך האווירה הטובה והתגובות העידו כי הגיעה העת לכך. תודה לצוות מרכז הרצוג על הכנסת האורחים החמה וההשקעה בארגון, ולקייטרינג עין צורים על תרומתם המצוינת לגוף שלנו ... היום הסתיים במופע פלייבק נהדר של "קאצ'קס", שנתן ביטוי לתחושה המשותפת: ברוך שעשני אשה כרצונו.

עושים שלום ורודפים אחריו

על אחת מפעולותיה של מחלקת נוער וצעירים מדווח רזי בן יעקב (לביא): לפני שנה החלטנו שלא ייתכן שבנינו ובנותינו יגדלו בלי שידעו ויפנימו שהשלום הוא כוכב הצפון של היהדות (כך הגדירו והסכימו ביניהם בסמינר אשתקד שני חברי הפאנל הפוליטי – יוסק'ה אחיטוב ז"ל ואמנון שפירא יבדל"א). בסופ"ש הקרוב ננסה שוב לרכוש ולאמץ אל ליבנו, יחד עם בני ובנות כיתות ט', את ערך השלום. כל כך הרבה נכתב על השלום ביהדות, וכל כך הרבה מאמצים, ויתורים והעדפות מקבל ערך השלום בעולם היהודי, יותר מכל ערך אחר, עד שזה פשוט בלתי מובן בעליל כיצד זנחנו את נחלתו של ערך עליון זה והותרנו אותו בידי אחרים. ולקוראים המודאגים נטעים שהסכסוך הערבי-ישראלי יהיה רק אחד הסעיפים וממש לא המרכזי שבהם. בישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, שעל דרכה חקוק הפסוק "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי-נֹעַם, וְכָל-נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם", ישמעו המשתתפים שיחות והרצאות, ילמדו מקורות ויעמיקו בהבנת והטמעת ערך זה בתוכנו. אנחנו לא נעצור בשיחות ובלימוד וננסה יחד עימם לחלום – כיצד תיראה החברה שלנו כשיהיה שלום ... שנזכה!

הישרדות

חניכי 'מכינת יונתן' שבעלומים יצאו בתחילת שבוע זה ל"סידרה קרבית": שלושה ימי הישרדות במדבר. מעבר למיומנויות ולטכניקות אותן למדו בימים אלו, ובנוסף להתנסוּת ביכולת האישית לעמוד באתגרים הניצבים בפני כל אחד ואחת במהלך החיים, מהווה סידרה זו כלי להתחברות לארץ ישראל, הזדמנות לנשום את רגביה ולשתות מגבי המים בנחליה. החניכים פגשו את נחל צין במיטבו, מלא מים, וכלשון הנבואה: ״וַיֹּאמֶר, כֹּה אָמַר ה': עָשֹׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים גֵּבִים״ (מלכים ב, ג , ח).

ערב עיון לזכרו המבורך של אליעזר גולדמן

ביום שלישי הבעל"ט, ב' אדר – 12.2.2013, יתקיים בעז"ה במרכז הרצוג ערב עיון לזכרו המבורך של אליעזר גולדמן, חבר קיבוץ שדה אליהו והוגה דעות נועז, יצירתי וצנוע. ירצו: ד"ר אריאל פיקאר על השאלה "כיצד פוסקים הלכה בימינו?"; פרופ' דני סטטמן "על האפשרות של חזרה בתשובה בימינו"; פרופ' אבי שגיא על "רב תרבותיות במישור האישי ומחויבות דתית"; ד"ר גילי זיוון על "מדינת ישראל כמדינה חילונית – אתגר וערך לציונות הדתית". מתכנסים בשעה 17.30, ופותחים בדברי נציג המשפחה. מומלץ!

בארות יצחק שבנגב

שבוע חלף מיום העיון בעלומים והטכס ליד מגדל המים, ודומה שעדיין "הָיִינוּ כְּחֹלְמִים". מאות התכנסו בחדר האוכל של עלומים, נהנו משירת ילדי סעד; צפו בהמחזת קטע מ"בשערי עזה" ע"י ארבעה מחברי וילדי בארות יצחק; והאזינו בקשב רב להרצאות המקוריות והמעניינות. שיאו של היום היה טקס חנוכת אתר מגדל המים, שנעשה בתוך אוהל ענק וְלֻווָה בגשמי ברכה עזים. קצרה היריעה מלתאר את החוויה, וקצרה היריעה מלהודות לכל השותפים בעשייה. נציין גם את הופעתו של גיליון "עמודים" מיוחד לרגל האירוע, שכל הקורא אותו מתרגש ומתפעם. אנו ממשיכים במשנה מרץ בהשלמת העבודות ליד המגדל, ובהתאמת מבנה "המשולש" שבתוך עלומים ליעדו כ"אולם מורשת וזיכרון". בעז"ה, בתוך חודשים אחדים נחנוך את מכלול ההדרכה וההנצחה, ונפתח את האתר לפעילות חינוכית סדירה.

תודה מנפתלי

אחוז ניכר מחברי הקיבוץ הדתי ותושביו הצביעו "הבית היהודי". לא כולם, אבל רובם! בימים אלה אנחנו עוקבים אחר המהלכים להרכבת הממשלה, ונושאים תפילה להצלחה. מעבר לקשרי העבודה הנבנים עם חברי "הבית היהודי", ובנוסף להבעות התודה בע"פ, קיבלנו בימים האחרונים – ביחד עם רבים מבני הצינות הדתית –מכתב תודה מנפתלי בנט, וזו לשונו:

"אחיי ואחיותיי, רציתי לומר לכם תודה.

תודה שבמשך עשרה חודשים פעלתם, תמכתם, התפקדתם, הצבעתם, שכנעתם, ומעל לכל האמנתם שאנחנו יכולים להוביל ולעלות למרכז הבמה הפוליטית. המפד"ל שבמשך 35 שנה הייתה מפלגה קטנה, הפכה עכשיו לבית יהודי גדול, שותפה מרכזית בהובלת המדינה. המבחן הגדול שלנו עכשיו הוא ברור: האם נשכיל לפעול למען כל עם ישראל וכלל צרכיו (הורדת מחירי דיור, חיזוק הפריפריה, שבירת מונופולים, חינוך איכותי, זהות יהודית ועוד), או שמא נישאר מפלגה סקטוריאלית ... אם נדאג לכל העם, אנו רק בתחילת הדרך.

... אנו עומדים בפני משא ומתן קואליציוני בשבועות הקרובים. אנו מניחים את המתחים והפגיעה מאחורינו, כי צריך לדאוג למדינה שלנו. חברים וחברות, התחלנו דרך ארוכה שמחייבת את כל מי שנבחר לעבודה קשה. אך לא רק אותנו. בשנים הקרובות אנו נצטרך המון עזרה בקידום תוכניותנו, ואני מתכוון לעמוד עימכם בקשר קבוע.  תמיכתכם החשובה לא הסתיימה בקלפי.         תודה רבה, נפתלי

                                    שבת שלום

נחמיה רפל וחברי המזכירות הפעילה

 

 

משולחן המזכירות 

v     מעבר לנושאים השוטפים, אנו עסוקים באינטנסיביות בהשלמת המזכירות והוועדות - הכלכלית והחברתית, על פי המבנה שהצגנו באסיפה.     בשבוע  הקרוב תחולק, אי"ה, ההצעה השמית שעליה נבקש את אישור הציבור באסיפה שתתקיים בסביבות פורים.

v     חינוך:  אסתר פורשר יוצאת לחופשת מחלה עקב ניתוח ברגל בשבוע הקרוב. ורד תחליף אותה בתקופה זו. הודעות מפורטות נשלחו להורים ולילדים.

v     מפגש עם הנהלת המועצה האזורית להצגת סיכום 2012 ותכנית עבודה ל-2013.

ראש המועצה ומנהלי האגפים במועצה יתארחו אצלנו ביום שני, ח' באדר, 18.2.13.

מטרת המפגש, כפי שהוצגה ע"י המועצה: במפגש תינתן סקירה ע"י גורמים מקצועיים של המועצה בדבר מגוון השירותים המוניציפאליים הניתנים ע"י המועצה, וכן ייערך דיון פתוח עם תושבי הישוב בנושאים שונים.

כל הציבור מוזמן!

                        שמוליק, סבל ומילכה

 

אז מה נשמע במזנון ?

כפי שכבר כתבנו כמה פעמים, זהבה שניאור ורחל פלינט מתנדבות בימי שלישי במזנון של האגודה למען החייל בצומת סירקין בפתח תקווה.  (כשאחת מאתנו נעדרת אנו בדרך כלל מוצאות בקבוץ מתנדבת מחליפה).

המזנון פתוח יום יום משעה שבע בבוקר עד  ארבע אחה"צ, ומספק לחיילים המזדמנים לידו, ומעוניינים בכך, מאכל ומשקה וגם חיוך וברכת "דרך צלחה" ו"יום טוב ונעים".  מתגובות החיילים אפשר להבין כי הם מאד מעריכים, מרוצים ונרגשים מכך שעומדות שם הדודות המתנדבות ומגלות להם תשומת לב מרבית ורצון אמיתי לענות על בקשותיהם.

החברות (לרוב נשים, אך ישנם גם כמה גברים) מתנדבות בדרך כלל ביום קבוע. העבודה מתחלקת לשלוש משמרות - 3 שעות כל משמרת.  בבוקר מזדנבים שם תורים של חיילים שרוצים לאכל טוסט גבינה עם כוס קפה.  אחה"צ באים בדרך כלל פחות חיילים, אבל כל חייל שנהנה אצלנו, ובדרך כלל גם מודה על כך, גורם לנו סיפוק רב.

ומה אנחנו נותנות להם?  פיתות עם ממרחים שונים (חומוס, טחינה, מטבוחה, סלט פלפלים, סלט חי וכדומה), עוגות, בורקס, לעתים פלאפל, טוסט עם גבינה (טיפה) ומטבוחה, קפה ותה, מים קרים ומיץ. החיילים מקבלים את הכול חינם, כמובן.

מהיכן כל האוכל הזה?  הרוב בא ממתנדבים אשר תורמים לנו את הסלטים. את העוגות והפיתות תורמות מאפיות בפתח תקווה; ירקות מגיעים כתרומה מהשוק.  אבל יש דברים שצריכים לקנות. לדוגמא: חלב לקפה,  סבון לשטיפת כלים, קפה,  תה וסוכר ועוד.  לצורך זה אנו זקוקים לכסף. חלק קטן מהכסף נכנס מאזרחים המגיעים רעבים או צמאים מאד ותורמים לקופת המזנון תמורת מה שהם מקבלים מאתנו.  במועדון של האגודה בפתח תקווה מתקיים באזאר שבו מוכרים פריטים שונים שגם הם נתרמו לאגודה.  

ממרכז האגודה למען החייל בתל אביב איננו מקבלים מאומה! 

לכן אנו רוצות להתרים חברים  בקבוץ למטרה חשובה זו.  כל סכום יתקבל בברכה !                               בתקווה להיענות להתרמה בעין יפה,                                                                       רחל וזהבה

 

כ ל ב ו ד ף 

שעור בפרשת השבוע במועדון   אהד אהרן 

אחות תורנית: שלי ספיר – פלאפון 61999

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

מִנהלת ענף המזון

מזה שנים קיימת מִנהלת לענף המזון.  במסגרת השינויים במזכירות חברים במנהלת הנוכחית:

ג'ני פרץ, דוד אדרי, שמוליק ברוכי, אליהו לוי, עירית פורשר.

אנו מעוניינים לצרף למנהלת חבר נוסף ("נציג הציבור"). חבר המעוניין להציג מועמדותו, מוזמן לפנות אלי.

עירית פורשר

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

ההרשמה לסעודת פורים

                             תורד מהלוח ביום חמישי ד' באדר  14.2.13  ב8.30 בוקר.

ג'ניפר

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

"עמודים" לכבוד בארות יצחק

בארכיון נמצאים גיליונות נוספים של חוברת "עמודים" שהופיעה לכבוד שבעים שנותינו.

מי שמעוניין לשלוח לבניו, לקרוביו ולחבריו – מוזמן לפנות לעדנה – רצוי בכתב לתא הדואר.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

התחדשות

לכבוד פורים נוספה סדנא ביום רביעי, ג' באדר 13.02.2013 בשעה 18:30

סדנת בובות 

מנחת הסדנא:- הבובאית אנה פרוג.

עלות הסדנא 30 ₪

להרשמה:   לאה פרידמן- 0505972437   Friedman.by@gmail.com

קצת על אנה תמצאו בלינק המצורף:

https://www.facebook.com/profile.php?id=824204570&fref=ts

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

גשם בא

כשקראתם את הידיעון הקודם הגשם המשיך לרדת ונכנס לתחילת השבוע הזה.

נוספו לנו  28.2 מ"מ, ובסה"כ עד סגירת הגיליון הגענו ל- 573  מ"מ.   כן ירבו !

 

 

 

מפעילי הערוץ: הדס וגבי

AtarimTR