ידיעון 2810 פר' בשלח- שבת שירה

בס"ד, י"ד בשבט תשע"ג  

 

בשלח – שבת שירה 

 

 

16.47

הדלקת נרות שבת

08.00

תפילת שחרית עם מקהלת הגברים

16.55

 מנחה, קבלת שבת

 ערבית בליווי המקהלה

 דרשת הרב

קידוש לכל הציבור – רחבת בית הכנסת

שעור לכל הציבור – בית הכנסת

18.30

סעודת שבת בחדר האוכל

12.00

סעודת שבת בחדר האוכל

 

מפגש ומשחק – רחבת חדר האוכל

מכונת השטיפה תפעל

בשעות 19.30 – 21.30

בבקשה להביא כלים עד 21.15

 

מנחה גדולה

16.00

שעור בדף יומי

16.30

מנחה

16.30

נשים אומרות תהלים - בבית סעדון

17.48

ערבית, הבדלה

 

 

זמני תפילה במשך השבוע

שחרית   א  ג, ד, ו            06.00

שחרית ב, ה                    05.50

מנחה ברחבת חדר האוכל   13.30

מנחה בבית הכנסת           16.30

רבע לערבית-לימוד הלכות  19.45

ערבית                           20.00

 

 

לוח השבוע

 

יום ראשון

גדולי המחשבה הישראלית לא יתקיים

יום שני

17.30

התעמלות לגברים

בית שפירא

21.15

שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י

חדר עיון

יום שלישי

09.00

מפגש בוקר לבגירים

מועדון לחבר

19.30

התעמלות לנשים

בית שפירא

20.30

התעמלות לנשים

בית שפירא

יום רביעי

17.30

צ'י קונג לבגירים

מועדון לחבר

18.30

מפגש ערבית לבגירים

מועדון לחבר

יום חמישי

בארות יצחק חוגגת שבעים

יום שישי

06.30

שיעור בדף יומי

חדר עיון

 

השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב אחרי ערבית בחדר עיון

  תורני נוער ברפת:  בוקר -   רפאל סעדון

                           צהריים -  צוריאל בן-שמול

 

 

ביום שלישי בערב – טלפון ממיכל [שפיר] את חייבת לבוא"....תתקשרי לירון [שפיר] ..

טלפנתי... והגעתי עם ירון!אכן! לרגע לא הצטערתי על שעות הנסיעה ואובדן מנוחת הצהריים..

כילידת בארות, אני מכירה מילדות את הנפשות נשואות המופע, הכרתי, אך מסתבר שלא ידעתי עליהן כלום!!!

שכנתנו בעבר שושנה לייבוביץ [אמי השלישית אחרי זלמה...] ידעתי ש"הייתה שם", אך לא מעבר לכך, וכך כל החברות והחברים שסיפוריהם עלו בערב זה. אין דרך טובה מזו להעניק לדורות שאחרי את ההמחשה של ההיסטוריה והסבל שעברו עליהם.

כל הערב היה מלא רגשות -  ו"טישו" רווים דמעות שזלגו לשמע הסיפורים שהומחזו.

אני מאמינה שהפרויקט יכול לסייע גם בעמק שלנו בכמה יישובים שבהם יש שרידי שואה, אם כי בביתי – בטירת צבי, כנראה שגם הרכבת המתחדשת איחרה להגיע לעמק ... ואולי בארכיון הקיבוץ יימצאו סיפוריהם של ניצולים.

אני מודה לכל מי שהעיז והעלה על הבמה את כוכבי הערב; למיכל שלחצה עלי – ובצדק רב – להיות נוכחת בערב המרגש, וסייעה בידי להשלים את היכרותי עם הנפשות סביבן שוחקו הסיפורים.

יישר כוח ענק לעוסקים/ות במצוות שימור ההיסטוריה.

נילי דגני-שור

מה בגיליון?

·         על קצה הלשון – הרב ירון

·         חוגגים 70 בשירה – סדר השבת

·         בקריצה ירוקה – נורית סוקולובסקי                

·         נקודת ציון – יצחק שניאור

·         עדות מעל הבמה – אליעזר שפיר

·         בין שואה לתקומה – עירית הלוי עם לאה לוי

·         ראשון לדור שני – סיגי גרינברגר עם אשר גרינברגר

·         פעם בארבע שנים – מן המרשתת

·         בקיבוץ הדתי – עמוד"ש 146

·         חדש על המדף – אילנה לרמן

                                    כלבו דף ולוחות זמנים

                                                                 חג שמח !

המערכת

 

וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים... פֶּן יִנָּחֵם הָעָם – פעמים רבות מוצאים במקרא משחקי מלים של מלים בעלות צליל דומה אך משמעות שונה. גם כאן, באותו פסוק ישנן שתי מלים שנשמעות דומות, אך משמעותן שונה: המלה 'נָחָם' היא מהשורש נ.ח.ה, והכוונה שהוא נחה (=הנחה) אותם. המלה 'יִנָּחֵם' היא מהשורש נ.ח.מ והכוונה שהם יתחרטו.

קְרִיעָת יָם סוּף – אמרו חז"ל (חולין קלז, ב): "לשון תורה לעצמה לשון חכמים לעצמן". אחת הדוגמאות לכך היא קריעת ים סוף: בתורה לא נאמרה לשון קריעה בים סוף כלל. השורש שהתורה משתמשת בו הוא בקיעה: "וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם". אך חז"ל משתמשים בשורש קריעה לתאר את מה שאירע בים סוף. ודוגמא נוספת מענייני דיומא: ט"ו בשבט, כידוע, הוא ראש השנה לאילן. המלה אילן כלל לא מופיעה בתנ"ך (חוץ מאשר בדניאל, בארמית), ומקור המלה הוא בלשון חכמים. בתנ"ך נמצאת רק המלה 'עץ'. מעניין לציין שהעברית המודרנית בדרך כלל דומה יותר לעברית המקראית מאשר ללשון חז"ל!

צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים – את המשפט הזה אפשר להבין בשלושה אופנים שונים: צללו, כעופרת במים אדירים – כלומר שהמצרים צללו כמו שעופרת צוללת במים אדירים. או: צללו כעופרת, במים אדירים – כלומר שהמצרים צללו במים אדירים כמו עופרת. או: צללו כעופרת במים, אדירים – כלומר שאנשים אדירים צללו כמו עופרת במים. על פי טעמי המקרא הפירוש השני הוא הנכון.

תֹּף מִרְיָם – ישנם סוגים שונים של תופים. התוף הקטן שניתן להחזיקו ביד נקרא תוף מרים, על פי הפסוק בפרשתנו: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ".  

הַמָּן וְהַקַּנְגּוּרוּ – האוכל שאכלו בני ישראל במדבר נקרא מָן. מדוע? נאמר בתורה: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא". רש"י הבין שהמלה 'מָן' פירושה הכנת מזון, כמו שכתוב בדניאל (א, ה): "וַיְמַן לָהֶם הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ מִפַּת בַּג הַמֶּלֶךְ". כלומר שבני ישראל הבינו שכך הוכן להם המזון, אך לא ידעו לקרוא למזון בשמו.

אך החזקוני ומפרשים אחרים הבינו שהמלה 'מָן' היא השאלה 'מָה' או 'מִי', ובגלל השאלה הזו נקבע שמו של המזון. אגב, יש הסוברים שגם שמה של החיה האוסטרלית קנגורו נובע מתהליך דומה: מגלה הארצות ג'יימס קוק הגיע במאה ה-18 לאוסטרליה וראה לראשונה את החיה הזו. כשהוא שאל את האנשים המקומיים מה שמה של החיה, הם ענו לו 'קנגורו', שבשפה האבוריג'ינית פירושה: אני לא מבין מה אתה אומר...

לֶחֶם מִשְׁנֶה – שתי החלות שאנו בוצעים עליהו בסעודות השבת נקראות 'לחם משנה'. מקור הביטוי הוא מה שנאמר על המן בפרשתנו, "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה". ואולם, יש לציין כי שם הכמות הכפולה נועדה ליום ששי ולשבת, ולא לשתי מנות בשבת.  

הרב ירון

     נר זיכרון !

     יוסף (יוס'ק) וינד ז"ל – י"ז בשבט תשל"ב

     אלעזר (לזר) לוי ז"ל – כ' בשבט תש"ס

 

 

 

תפילת ליל שבת בליווי מקהלת הגברים

ארוחת ליל שבת משותפת בחדר האוכל

מיד אחרי הארוחה: סדר ט"ו בשבט בסימן יומולדת לקיבוץ

שחרית/מוסף בליווי המקהלה.

               אחרי התפילה: קידוש ליד מגדל מים                            

                           מגדל המים פתוח למבקרים (בלי אוכל בבקשה)

שיעור מפי הרב משה הרשקוביץ מנחלים, בבית הכנסת

                  חטיבה:   מפגש עם מיכה אמיר – בבית משפחת דיקן

תיכון:     מפגש עם עופר שפיר – בבית משפחת שקלאר

12:00      סעודת צהריים משותפת בחדר האוכל

אחרי הארוחה: מפגש ברחבת חדר האוכל 

משחק פעיל ברחבי הקיבוץ

מנחה גדולה

שלאפשטונדע

17.48             ערבית והבדלה

שבוע טוב,  ביום חמישי - ירידה לנגב...

חג 70 שמח J

 

 

"בקריצה ירוקה" – הפינה שהתייבשה

לכבוד החג חשבתי לשתף אתכם בתכנון השתילה אצלנו בגן, ששים שנה אחרי.

את תכנון הנוי בחצר שלנו, עוד טרם התיישבותנו כאן, תכנן מורי ורבי, האדריכל פלג ז"ל.

את ביצוע השתילה והפיתוח נתן בידיו של גנננו יצחק זכאי ז"ל שהעביר את השרביט ללאה ברמן שתבדל"א, להמשך ביצוע ואחזקה.  אחרי שנים של עשייה, המשכנו יד ביד ג'וני ואנכי.

היום, כשבגן עצים עתיקים ורחבי גזע, קשה להאמין איך הכניסו לגן עץ פיקוס – מכה אמיתית; משיר עלים במשך כל השנה, פרי מלכלך, אבל עץ צל ענק. אם תרימו ראש תראו בקבוצות העצים שנשתלו עם תכנון קבוצת פיקוסים לצד מכנף נאה – גם מלכלך ומעצבן עם נשירה ופריחה שמלכלכים, אבל נותן את כל מה שנדרש ממנו...  בקבוצת עצי סיסם הודי לא מצאתי יופי – רק לכלוך. ויש גם קבוצת סיגלון.

כל קבוצת עצים בתכנון נותנת פריחה בהשלמה של אחד את השני – הבוהיניה בוורוד, אחריה מכנף נאה בצהוב, ומשלים הסיגלון בסגול. יופי לעיניים.  אז... אז... שתלו לפי אופנה.

בשנים האחרונות היה הערער באופנה – נתן תקוות רבות לגננים (צומח לאט, לא זקוק להרבה מים). בצד התקוות באו האכזבות. הערער נתקף בפטרייה שלא נמצא חומר הדברה מתאים להילחם בה, וכך אפשר למצוא צמחים בני שנים עומדים מתים זקופים – ממש מאכזב.

רוב העצים היותר צעירים והשיחים ששתולים כיום בגן, נשתלו מחוץ לתכנון. כל אחד שתל לפי טעמו (לא כל גנן האחראי לגן היה מסכים לזה כשהאחזקה השוטפת נופלת עליו). שיחייה נשתלה ונעקרה אחרי שהתברר שאינה מתאימה.

את רוב השיחים בגן הוותיק שלנו קשה למצוא במשתלות. במשך השנים יש פיתוחים חדשים מבטיחים, ובעיקר מאכזבים. לא כל מה שנראה יפה במשתלה מתאים, ולא כל מה שמתאים נמצא לו מקום.

יש לנו שדרת עצי זית שנלחמת על חייה עם גזעים נהדרים (בין הבית של לאה לוי עד אחרי בית ריידר) שאותה נטענו בט"ו בשבט הראשון כאן. 

יש לנו גם שלושה בוסתנים (בוסתן יוסיקה ז"ל, תגרי ובית צונץ).

מאז הפרטת פרחי עונה לגן הפרטי, רואים רק פה ושם פרחים עונתיים שתמיד הוסיפו צבעים וגוונים בעונות המתחלפות, וחבל.

א-ב לשימור הגן הוא אחזקה שוטפת וניקיון. יש המון מקום לעשייה ופיתוח, אך העיקר: שמירה נכונה על הקיים.

                                                            חג שמח ופורח,

נורית סוקו מהקריצה הירוקה שהתייבשה

 

 

נקודת ציון – תוכנית הקמת הקיבוץ

בעקבות המפה שהביאה לנו חנה ברוכי בידיעון, הסתקרנתי וחיפשתי את התוכנית שלפיה הקימו את הקיבוץ לפני 60 שנה. בעזרת מלכה אנגלנדר מצאתי כמה מפות מעניינות, וביניהן מפה שהתכנון שלה הוא משנת 1950 והפרסום ב-1954. המפה תלויה בחדר האוכל.

במפה המצ"ב אפשר לראות בבירור את תכנית שלוש השדרות המרכזיות:

השדרה המרכזית – שבה עובר כביש הגישה והיא מפרידה בין הצד היצרני לצרכני. משני צידיה ניטעו עצי קזוארינה.

השדרה המערבית – זו הדרך היורדת כיום מחדר האוכל אל המרפאה ומצידיה נטועים עצי אורן.

בין שתי שדרות אלו תוכננו מבני הציבור – חדר אוכל (1), בית הכנסת (2), מאפיה (3), מכבסה, מקווה ומחסן בגדים (4), מרפאה 5) ומזכירות (6). שימו לב לקווי הרשת בין המכבסה למחסן, מי יודע מה זה? – אלו החבלים עליהם תלו את הכביסה לייבוש.

מעבר לשדרה זו תוכננו מבני המגורים ובתי הילדים. לצד בית התינוקות תוכנן בית בידוד (7).

השדרה המזרחית – מתחילה באזור החשמליה, דרך בית האיכר, לאורך המתבן ומתקן האשפה, ליד סככת האריזה, היונקיה והלאה עד בית רחל הלר ותקוה כץ. שדירה זו הייתה נטועה בעצי אקליפטוס. בשטח שצמוד לואדי נטעו חורשת אקליפטוס כדי לייבש את הביצה שהייתה שם. בחורשה זו הוקם לימים בית האיכר.

בין שתי שדרות אלו היו בתי המלאכה: חשמליה, זגגיה, נגריה, אורווה, מחסן כללי ועוד.

מעבר לשדרה זו תוכננו ענפי בעלי החיים:  לול ורפת.

 

אפשר לראות שבתוכנית המקורית בית הכנסת (2) היה אמור להיבנות בסמוך לחדר האוכל (1) ובהמשך תוכנן בית תרבות (8). בראש הגבעה הייתה בריכת השחייה (9). בקצה הדרום-מערבי של הישוב תוכנן לקום בית ספר (10) ולידו בתי נוער. בסמוך לחדר האוכל תוכנן חדר קריאה (11) במקום שבו היום הנהלת החשבונות.

מדוע נבנה הישוב בצלע הגבעה ולא בראשה? מדוע מרכז היישוב לא תוכנן בפסגת הגבעה?

מסתבר שבשנת 1950 האזור הזה היה איזור ספר ואפילו חדר לפה מסתנן. היה חשש של ירי מהגבול ולכן הישוב נבנה בצל הגבעה. עדות לכך אנו מוצאים בשדרת עצי הזית הנטועה לרוחב בתי המגורים מהבית של לאה לוי, לפני בית מנחם שניאור, מאחורי בית פלינט-שטרסבורגר ועד חלקת המנגו. שדרת עצים זו אינה ליד כביש או דרך, אלא נטועה לפי קו הגובה שנקבע ע"י הצבא, שעד אליו מותר היה לבנות. העצים ניטעו ע"י ילדי המשק בט"ו-בשבט הראשון כאן.

רק לאחר זמן אושר, כנראה, לבנות גם גבוה יותר. אז נבנה בית שפירא שנבנה במלאת 50 שנה לשר משה-חיים שפירא. בית שפירא שימש כבית הכנסת במשך כ-20 שנה.

בית הכנסת החדש נבנה במקום הנוכחי בגלל שהוא נמצא במקום הגבוה ביותר בישוב. האם החלטה זו הייתה נכונה? האם לא היה מתאים יותר לבנות את בית הכנסת בצמוד לחדר האוכל לפי התוכנית המקורית, ולרכז את מבני הציבור במקום אחד, כמו בקיבוצים האחרים?

מרווח זה בין שני המוקדים יוצר הפרדה ומתח ביניהם. אנו מחברים אותם באירועי שמחה שבהם גולש הציבור לחדר האוכל בדרך מקושטת, ולהבדיל בלוויות, שבהן אנו צועדים מבית הכנסת למטה.

מבנה נוסף הוא בית המועדון לחבר, השוכן בבית באר מימי הטמפלרים. מתחת לרצפת הבית שוכנת באר בעומק 70 מטר. זה המבנה היחיד שקיים פה מאז.

בראש הגבעה הייתה בריכת פרדס מרובעת, בעומק 2 מטרים, עם דפנות אבן עבות. בריכה זו שימשה את חברי הקיבוץ ובעיקר את הילדים עד לבניית הבריכה הנוכחית בשנת 1972.

במקום הבריכה נמצאת כיום חלקת הדקלים והכלניות, ושם אנו מקיימים את הטקסים.

אגב, מעיון במפות מתברר שרוב אדמות הקיבוץ הן אדמות של הטמפלרים, שחולקו בזמנו בין עטרות, בארות יצחק ונחלים. בארות יצחק קיבלה את החלק האמצעי של שטחי וילהלמה, כי הוא היה רובו פרדסים והיה נוח יותר שקיבוץ יקבל את הפרדסים ולא מושב. לכן גם נקבעה הגבעה הזו שהיא במרכז השטח החקלאי, ולא הגבעה הצפונית יותר, לכיוון בית הספר "מודיעים" (גוש א').

המאמר הבא יהיה בע"ה על אבן הפינה במקומנו הנוכחי. מי שיש לו מה לספר – שיפנה אלי.

                                          איקה שניאור

 

עדות מעל הבמה 

לעירית ועזרא  ולכל בית דגן,

בתפילת מוסף של הימים הנוראים אנו מוצאים את תפילת " הנני העני ממעש" שבה שליח הציבור מביע את תחושותיו לפני שהוא מתחיל "לייצג" את הציבור לפני הקב"ה.

אני כותב דברים אלה לא לפני אלא אחרי, ואינני מתיימר לייצג את משתתפי האירוע המדהים שבו השתתפנו, מבוגרים וצעירים מדהימים, אלא רוצה להביע את רגשותיי על החוויה, על השותפות והזכות שניתנה לי להיות חלק מזה.

בדרך כלל אינני איש של שירה אלא איש של מאוד פרוזה וככזה אני מוכר, ובכל זאת.....

הגעתי אל הפרויקט (אינני בטוח שזוהי הגדרה מתאימה, אבל אמרתי שאני בא מהפרוזה...) ממשפחה שמכל הצד של אמי שרדו רק אימא ואחייניתה.  אימא כנראה גזרה על עצמה אלם גמור, והמידע היחיד שיש לנו מקורו ב"מכתב סיכום"  שאותו השאירה בת דודתי (האחיינית) לפני מותה כמורשת לילדיה.

המשפחה מצד אבי יכלה לספק לנו מידע רב (למרות הרבים שלא שרדו היו רבים שכן שרדו), אך אנו, כרבים אחרים, היינו כל כך "עסוקים" שהצלחנו להחמיץ את שאפשר היה לשמר ולהוריש (ואולי גם בשל כך חשיבותו של תיאטרון עדות כה חיונית עד הכרחית).

בהמשך, כאשר היינו אולי פחות "עסוקים" ואולי יותר חכמים, ניסינו לתקן את המעוות ולהציל את האפשרי, וזה היה בבחינת מוטב מאוחר מאשר לעולם לא. זו הייתה נקודת הפתיחה בבואי אל שערי פרויקט העדות.

מה שנעשה במשך התקופה שבה נפגשנו מבוגרים וצעירים היה למבוגרים תהליך של חשיפת הפצעים – מה שמהווה תנאי להגלדתם.

ישבנו עם צעירים שמרביתם היוו לוח חלק בתחילת הדרך, ובהמשך הציגו תוך רגישות עצומה את שחוו ורכשו בדו שיח הממושך שהתנהל במפגשים, ואין ספק שכיום הם טעונים במידע וברגשות שיאפשרו להם לא רק לדעת, אלא גם יכולת לספר ( ..כדי לחיות ), ובכך להמשיך להעביר את המקל ולקיים את מרוץ השליחים הכול כך חיוני.

הדברים נשמעים מאוד פרוזאיים, אך מה שהיה בפועל זו חוויה נפלאה של מפגש עם שתי נשמות מדהימות – עירית ועזרא דגן ( אמרתי שזו פרוזה ולא שירה...) שבסבלנות אין קץ הקשיבו, רשמו, הקליטו וניסו להקנות לנו מושגים בסיסיים בתיאטרון.

אינני יכול להגדיר את אשר הרגישו הצעירים לאורכו של התהליך – אני יכול רק לנחש מה הם עברו לאור מבחן התוצאה שאותו ראינו וחשנו כולנו.

עירית ועזרא, ובהמשך עמרי וצוותו, נתנו לנו שיעור במהי מקצוענות ובמיוחד כשהיא מלווה ברגישות עצומה שנדרשה בתהליך המורכב והארוך  שאותו עברנו כולנו.

כל זה לא היינו יכולים להשיג בלי הפרויקט של "לספר כדי לחיות".

 

אני רוצה לגעת בסיפור שלי שהיה חריג בין הסיפורים שבסופו של דבר הוצגו לציבור.

במשך שנים רבות, כאשר דובר בסיפורי השואה, לא מצאתי ביטוי למה שעברו ילדים שהגיעו לסביבה חדשה – הצברית - ולעתים לא כל כך הצליחו להתברג אל תוך המציאות החדשה שאליה "נקלעו".

כמובן שלכל ילד היו נסיבות שונות - חלקן נבעו מהסביבה שאליה נקלעו, האופי השונה של כל ילד, אופי ההורים ונסיבות החיים החדשים, והפריע לי שלא דובר בזה מספיק, לטעמי.

זה הביא אותי לספר את הסיפור שלי שבעצם אפשר היה לומר שזה לא בדיוק מה שאנחנו עושים כאן, ולקחתי בחשבון שכך יהיה.

להפתעתי, כאשר הוגש לנו חומר המחזה ומצאתי בו מיצוי של הסיפור שאותו רציתי להעביר - ואני מוכרח לומר שאני מעריץ את עירית ככותבת הסיפור שהעלתה אותו, למרות שנדמה לי שסיפור כזה לא הוצג בעבר (בבחינת קטע שלא היה במהלך העסקים הרגיל) .

במבחן התוצאה, מירב האנשים שמכירים אותי שנים רבות היו מופתעים ואמרו שלא ידעו דבר על כך.

 זו אולי ההוכחה שחשוב היה להציג את הסיפור למרות היותו שונה .

אני מעריך מאוד את עירית ועזרא על היצירתיות והרגישות בהעלאת סיפור זה, ליד הסיפורים הכול כך הרואיים שהוצגו.

למותר לציין שעברתי, כפי שעברו חבריי ה"מבוגרים", חוויה רגשית עמוקה - דבר שהיה קשה לי במיוחד לאור בעיותיי הבריאותיות שצצו בזמן כה לא מתאים.

 

לפני תודות אני רוצה להודות לצוות ה"מבוגרים" שאני חושב שאני יכול להעריך מה הם עברו במשך התהליך המדהים שאותו עברנו.

ואיך לא, את ידידינו הצעירים שהיה כיף ענקי לראותם עוברים דרך ארוכה אל עבר קו הסיום הכול-כך מדהים שהם הגיעו אליו.

כל הילדים היו מדהימים, אך אני חייב להודות במיוחד לנכדתי ניצן שהפרויקט אפשר לי שעות רבות של בילוי משותף איתה, שבתנאים רגילים לא מתאפשרים למשפחה ברוכת נכדים כמו שלנו.  

תראו, באחד האמשים האחרונים מצאתי את עצמי מצלצל לניצן ושואל מה שלומה ואומר שאני סתם מתגעגע. זה באמת אני ??

 

לסיום - אני מרשה לעצמי להותיר את מתן הברכות והתודות למערכת המוסדית שתמכה ואפשרה  את קיומו של הפרויקט, למי שאמונים על כך.

 

אני רוצה להודות לבית בארות יצחק שאימצה את הפרויקט אל הלב.

 

 ליונה ולנעמי שחיו את הפרויקט ורצו לאורך דרך לא פשוטה משך תקופה כה ארוכה.

 

ובמיוחד -  לעירית ועזרא על הכול , אנחנו אוהבים אתכם .

אינני מפרט מהו הכול הזה כי אז אצטרך להאריך עוד יותר.

אנא מסרו את תודותינו לכל מי שסייעו בידכם ובמיוחד לילדיכם הנפלאים.

אליעזר ומשפחת שפיר 

בין שואה לתקומה 

בשבוע שעבר הקיבוץ כקהילה שמע, ראה ולמד על השואה. בשבוע הבא נחווה את ציון 70 שנה להקמת קיבוץ בארות יצחק בנגב. האירועים האלו הם השורשים הפרטיים והקיבוציים שלנו.

אני מרגישה שהתחושות המלוות אותי מורכבות לעיכול אבל חשובות ומהותיות.  קיבלתי עצה טובה מחברה ללכת ולשמוע איך התחילה התקומה.    נפגשתי עם חברתנו הותיקה לאה לוי שמלאו לה תשעים שנה.

 

לאה עלתה ארצה ב-1939 לכפר פינס לגרעין המיועד לקיבוץ. ב-1942 הצטרפה עם חבריה לרמת השומרון. אחרי חצי שנה המזכירות שלחה אותה עם עוד שלושה בחורים מרמת השומרון,  להקים את הקיבוץ בנגב. עתה כעבור שבעים שנה לאה מספרת:

יפה דגני וטובה בורנשטיין מאוד רצו להיות הראשונות בנגב, הן היו חלוציות ממש, אבל היו להם ילדים ותינוקות ולכן אני נשלחתי. הייתי רק בת 19. לנגב נסענו במשאית פתוחה עם שני אנשים מחברת קידוח המים. בדרך, בגלל הרוח,  עפה ואבדה לי מטפחת הראש, וכשביקשתי המזכירות קנתה לי מטפחת חדשה. כשהגענו ל-'נחביר' וירדנו לא ראינו סביבנו כלום רק שלושה אוהלים: אחד לבנים, אחד לבנות ואחד למטבח. אני הייתי הבחורה היחידה בכל האזור ולכן ישנתי לבד באוהל. כל-כך פחדתי אבל לא העזתי לומר. בלילה שמר מחוץ לאוהל שלי הבדואי שוקרי. בקיבוץ בנגב השירותים והמקלחות היו כמובן במרחק מהאוהלים, אני תמיד הלכתי מהר וכשחזרתי במהירות מהשירותים מנחם ערמון שאל: "אני מבין שרצים לשירותים. אבל למה בחזרה?

כשבוע אחרי שהגענו קמנו בבוקר ופתאום אני רואה מרחוק דמויות. אלו היו בחורים מרמת השומרון, ביניהם שלמה, שבאו בלילה להתחיל לבנות את הקיבוץ בשיטת 'חומה ומגדל'.

התפקיד שלי היה להזמין את המצרכים לארוחות ולבשל. בתנועות ידיים הסברתי לשוקרי מה אנחנו צריכים והוא רכב עם סוס ועגלה לעזה, קנה והביא לנו אספקה ומים. ביקשו מאיתנו ליצור קשרי ידידות עם הבדואים ואכן קנינו מילון עברי- ערבי ובעזרתו למדנו כמה מילים כדי לדבר איתם. בכל שבת הלכנו לבקר את משפחות הבדואים. הם גרו בבתי חימר, הושיבו אותנו בין הכריות הרקומות והגישו קפה מבושל.

שוקרי והחבר שלו פחמין הסתובבו חופשי אצלנו במחנה. הם ביקשו מאיתנו שנלמד אותם לצחצח שיניים ולהשתמש במטפחת אף. אחרי שלמדו גם גנבו מאיתנו את הדברים מידי פעם, למרות החיוכים והיחסים הטובים. פחמין רצה לקנות אותי אבל הציע מעט כסף כי לא הייתי מספיק שמנה.

 

כאשר השלימו את בנייתם של חדר-האוכל, מגדל המים ועוד אוהלים, הגיעו שאר החברים והאמהות עם הילדים. חדר-האוכל היה המקום המרכזי בו התנהלו החיים החברתיים. אחרי כל סעודת שבת שרו כולם זמירות זמן רב ובמוצאי שבת רקדו עד מאוד מאוחר.

 

 

 

לקיבוץ היו שכנים?

אנחנו היינו קיבוץ גדול אבל לבד בכל הסביבה, עד עליית 11 הנקודות. בארות יצחק היה הישוב הדרומי ביותר בנגב המערבי. מעבר לקיבוץ לא היה כלום  -רק ראו מרחוק עץ אחד. בלילה ראינו רק כוכבים, שום אור אחר. גם עזה הייתה עיר קטנה. כנראה היינו מאוד מיוחדים, ולכן מידי פעם הגיעו עסקנים וחשובים לביקור. פעם אחת הגיע הרב מאיר בר-אילן עם פמליה. כשהתקרבו, רייזי נצר צעקה לכיוון המטבח: "עוד ביצה וחצי". אני חושבת שהילדים שלנו חשבו שתרנגולת מטילה חצי ביצה – הם לא ראו ביצה שלמה.

 

כיצד הייתה התחבורה לקיבוץ?

נסעו ברכבת לעזה ומשם נסיעה של 40 דקות בעגלה רתומה לסוס. ידענו מתי הרכבת מגיעה ותמיד שלחנו בחור לחכות אולי מישהו יגיע. היה מקרה של בחורה שלא מצאה את הסוס ועגלה ואז ערבי שהכיר אותנו נתן לה את החמור שלו עליו רכבה הביתה לבדה.

 

ספרי לי על שלמה בעלך?

שלמה ואני הכרנו עוד בהולנד, אבל כשהגעתי לרמת השומרון היה לי חבר אחר. בקיבוץ היינו חברים חמש שנים והתחתנו ב-1946, חמישה ימים לפני פורים. לחתונה רציתי שמלה חדשה. המזכירות הסכימה בתנאי שאעביר למחסן הכללי את שמלת השבת שלי שהבאתי מההכשרה. יכולתי לבחור איפה לגור ובחרתי בבית קש, לא באוהל, כי בבית הקש היה עמוד מרכזי ויכולנו לעמוד זקוף, באוהל לא. כמובן שלא היה חשמל, הארנו בעששיות. רוברט החשמלאי היה הראשון שהיה לו חשמל בחדר. כשטענה מולו חברה: למה לך יש חשמל? הוא ענה: כי לחדר שלי חוט החשמל הוא בירידה... הריהוט היה רק שתי מיטות ברזל עם מזרני קש. ארון בגדים וספרייה עשינו מארגזי תנובה, וכיסויי מיטה – משקים ישנים שעליהם רקמנו. לא היה שולחן. שלמה הניח את מכונת הכתיבה הידנית על הברכיים וכך הדפיס את עלון הקיבוץ.

לפני הנישואין שלנו הוא כבר היה מזכיר-פנים. למרות היותו רווק צעיר פנו אליו, מתוקף תפקידו, שתי נשים לבירור: אמא שביקשה לקבל דייסה עבור התינוק שלה כי לא היה לה מספיק חלב-אם ולעומתה מטפלת התינוקות שאמרה שהאם צריכה להתאמץ ולהמשיך להיניק עד שיהיה לתינוק מספיק חלב".

 

איך נקבעו מקומות העבודה?

היה ברור שהעבודה היא ערך עליון, עשינו מה שאמרו לנו. אף פעם לא שאלו מה אנחנו רוצים אלא קבעו איפה צריך ולשם הלכנו. מאז שעליתי ארצה עבדתי במקומות רבים: בניקיון בתים, וברכיבה על סוס אספתי פרות ממתיישבי כפר פינס ויצאתי איתם למרעה. עבדתי במטבח, בשדה ועוד. כשהקיבוץ גדל  נשלחתי לעבוד כתופרת. לא ידעתי לתפור קונפקציה לכן המחסנאית פרמה בגדים ישנים ומהם למדתי לבד להוציא גזרות ולתפור. כשהתחלתי לתפור חולצות לבנות לשבת הכנתי הפתעה לפלמ"חניקים רוברט כרמי ואהרן הלוי, ותפרתי גם להם חולצות שבת. כשהגיעו לחופשה נתתי להם. אבא שלך כל-כך התלהב שנתן לי נשיקה.

 

לאחר שהגישה לי מרק חם וטעים, שמעתי מלאה עוד סיפורים. אני יודעת שגם הרבה סיפורים עוד לא שמעתי, אבל השעה מאוחרת.

אני מאחלת לך לאה, שתמשיכי כפי שאת: עובדת, לומדת ומתעניינת, בבריאות טובה בנחת ובשמחה.                                                              תודה לך,

עירית הלוי   -" 70 שנה לעליה לנגב"

ולא נראיין את הבן הראשון, הילד הבכור בקיבוץ בארות יצחק?

נכון, הכול נכתב ונאמר בספרים ובעל-פה, ובכול זאת  קיימתי ראיון עם סבא אשר גרינברגר - הילד הראשון הבכור בבארות יצחק , שזכה גם לדור חמישי בקיבוץ.

 

איפה נולדת?     גרנו בפרדס חנה בשכונת 'מגד' ונולדתי בבית החולים בלינסון.

מתי ירדת לנגב?

בערך בגיל שבע וחצי. אני זוכר שלמדתי פעמיים כיתה א'. בשנה הראשונה הייתי היחיד מהקיבוץ, ובשנה השנייה הצטרפתי לשאר הילדים.

מה אתה זוכר מהקיבוץ?

המחנה לא היה ליד המגדל - היו שירותים ומקלחת ציבוריים. הזוגות הוותיקים קיבלו חדר, והצעירים יותר ישנו באוהלים.

היכן ישנת?

ישנו רק בבית הילדים. לא היה משהו אחר. הרי להורים שלי היה רק חדר אחד. רוב הזמן היינו בבית הילדים עם מטפלת, והיא בעצם עשתה לנו כמעט הכול.

מתי ראית את ההורים?

כל יום היינו באים הביתה בערך בין ארבע אחר הצהריים לשמונה בערב.

וההשכבה לישון?

אמא שלי הייתה לוקחת אותי ואת אחי לבית הילדים ומשכיבה אותנו. היא לא נשארה, הייתה שומרת לילה.

היה מצב שהלכת להורים בלילה או שחשבת לברוח?

אין מצב כזה. האפשרות הזאת לא הייתה קיימת. הדברים היו ברורים.

היכן אכלת?

היה חדר אוכל שם אכלנו את כל הארוחות. חול, שבת, חגים... לא הדלקנו נרות חנוכה בחדר של ההורים. הכול היה בחדר האוכל. חדר האוכל היה המרכז.

היום כל ילד מכיר את המושג חופשה, איך אתה בילית בקיץ?

הייתה לי דודה בכפר עציון, לשם נסעתי לשבוע. לא היה פשוט לנסוע אז, היו לנו רק 3 משאיות ובארץ היו מעט אוטובוסים ורק בשעות מסוימות. בכול זאת, אבא היה מלווה אותי. היה לי  מאוד טוב בכפר עציון, היו לי בנות דוד שאיתן שיחקתי והעברתי את החופשה.

מה אתה זוכר מאבא שלך?

במלחמת העולם השנייה הוא היה חייל בצבא הבריטי.ואחר כך היה במשטרת הישובים העבריים. בקיבוץ בנגב הוא עבד בלול. וברמת השומרון הוא היה אופה. אני זוכר גם שאבא לימד אותנו פרשת שבוע.

 

 

מתי הודיעו לכם שיש מלחמה?          

ה' באייר,   15.5.48

מה אתה זוכר מההפגזות, הרי היית ילד?

ההפגזות התחילו בשבת. לקחו אותנו מיד לבונקרים ונשארנו שם כמה ימים, עד שפינו אותנו לקיבוץ דורות. משם נסענו לראשון ואחר כך לתל אביב. שם שיכנו אותנו בבית הספר "תלפיות", ולמדנו בבית הספר "בילו". בתלפיות היינו די הרבה זמן.  אני זוכר שאבא שלי בא לבקר אותנו ונשאר כמה ימים, הרגשתי טוב עם הביקור שלו. הלכנו לטייל ביחד. לאחר הביקור הוא חזר לנגב.

ספר לי מה אתה זוכר כאשר קיבלתם את הידיעה שיש הרוגים?

זה היה בסביבות הערב בבית הספר תלפיות. סיפרו לנו על הקרב, על הנופלים, על המצרים, ואיך שהם כמעט כבשו את הקיבוץ.. זה היה נורא ומאוד קשה. זאת הייתה מכה, מכה קשה. אני זוכר שבכיתי הרבה כאשר אמרו לי שאבא שלי נהרג. הייתי ילד והייתי מאוד עצוב. הייתי צריך לומר קדיש. אני זוכר גם את אמא שלי בוכה. אני זוכר שכולם בכו.   ישבנו שבעה בתלפיות. כולם ביחד.

איך היה לך הביקור בבארות יצחק בנגב לאחר המלחמה?

כשביקרתי שם עלו בי זיכרונות. זכרתי כל עמדה וכול בית. הכול היה הרוס.

איך הרגשת בתור ילד ראשון בקיבוץ?

לא הרגשתי מיוחד, כולם קיבלו אותו דבר. כשבאו ילדי טהרן הם היו בגילי וחלקם אפילו יותר גדולים ממני.

סבא אשר תודה לך שהסכמת לשתף אותי/אותנו בזיכרונות שלך כילד בתקופה קשה ולא פשוטה.

הרי אתה מתרגש שוב ושוב כאשר מדברים על אבא שלך ועל המלחמה. סבא אשר, כנראה לא סתם ילדיך גרים בקיבוצים - הצלחת להעביר את המורשת שלך. ביום חמישי נגיע כולנו לבארות יצחק בנגב ושם תפגוש את ילדיך, נכדיך, ניניך וחברים רבים...

אני מאחלת לך הרבה בריאות ונחת מכל משפחתך אשר בכול הארץ,  ושלא נדע עוד מלחמות.                                      

                                                                 באהבה רבה,

סיגי גרינברגר  בשם כל המשפחה

 

 

פעם בארבע שנים  

תפילה קצרה לפני ההצבעה בקלפי:

ריבונו של עולם !

תן לי "כוח להשפיע" על "עם שלם", לקום ב"נץ" ולעשות את "העבודה" ב"מרץ";

לגמור את ה"שס" וללכת "קדימה", להצביע למען "יהדות התורה", ואזי תהיה "עוצמה לישראל";

שיהיה בעמנו "איחוד לאומי" ו"ליכוד" של כל חלקי העם, וש"ביתנו" יהיה "בית יהודי" אחד גדול.

"יש עתיד" !!!

לאחר התפילה יכניס מיד פתק "טב" ויפה לקלפי !!!

מן המרשתת

 

 

החובה והזכות לבחור הם ראשונים במעלה והנה מובא כאן קטע שהלוואי והיינו מגיעים לקרסוליו – יומן יום הבחירות:

 

*הדברים שלהלן לוקטו מתוך יומנו האישי של הרב משה יקותיאל אלפרט זצ"ל, שהיה ר"מ (מלמד) בישיבת עץ חיים הידועה בירושלים בשנים 1917-1955. הודות לאישיותו ולשפות הזרות השגורות בפיו, התמנה על ידי נציגי המנדט הבריטי בשנת 1938 למוכתר של כל השכונות היהודיות בצפון ירושלים – בית ישראל הישנה והחדשה, מוסררה, הר הזיתים, סנהדריה, מחניים ושנלר.                                                  * (פרופ' פנחס אלפרט מאוניברסיטת תל אביב)

"יום הבחירות

בשעה 5:35 בבוקר השכם קמנו אני ואשתי ואחי, ר' שמעון לייב, וגיסי, ר' נתנאל סלדוכין, ובני דב. אחרי ששתינו קפה, לבשנו בגדי שבת לכבוד היום הגדול והקדוש הזה. כי "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו". אחרי אלפיים שנות גלות או יותר, אפשר להגיד מששת ימי בראשית ועד היום הזה, לא זכינו ליום כזה, שנלך לבחירות למדינה יהודית ו"ברוך שהחיינו וקיימנו לזמן הזה". בני דב הלך מהבית בשעה 5:45 והלך באשר הלך כי הוא אוהד גדול לרשימת ח' (חירות) מאצ"ל, ולא בא כל היום וכל הלילה.
אני ואשתי וגיסי הלכנו לקלפי באזור 10, בית הפועל המזרחי, אשר ברחוב החבשים, ופנקסי הזהות של מדינת ישראל בידינו. בשמחה רבה ועצומה הלכנו את הדרך הקצרה מביתנו, כי מיום י"א תשרי שנה זו גרנו בבתי ויטנברג, בקומה התחתונה של בית משפחת דוושא גולדשמיד, מכיוון שביתנו בבית ישראל (שנפגע בההפגזות) היה בתיקונים. לפי חוק הבחירות היה עלינו לבחור באזור זה ולא באזור בית ישראל, מקום מגורי הקבוע.
כל הדרך אל הקלפי, הלכתי כמו בשמחת תורה אצל הקפות עם ספר תורה, כי פנקס הזהות של ישראל היה בידי. לא היה גבול לאושר והשמחה שהיו לי. בשעה 5:50 באנו לבית הפועל המזרחי, ואנחנו היינו ראשונים.

רק השָמש היה שם. החשמל היה דולק. שאלנו את השמש איפה הם חברי ועדת הקלפי? הם עוד לא באו! חיכינו עד שעה 5:54, באו שנים מאנשי חברי ועדת הקלפי, ובשעה 6:02 בא היושב ראש של הוועדה, העורך דין ---. מחיתי בפניו על זה שלא בא בזמן הנכון, כי לפי החוק היה צריך להתחיל בשעה 6:00. היו"ר התנצל לפני. היו"ר אמר שמכיוון שישנו קוורום, כי היו"ר והסגן ועוד חבר אחד, וגם משקיף אחד מחירות, כבר אפשר להתחיל בעבודה. השמש הביא את תיבת הקלפי, והיו"ר קרא אותי ואמר "והדרת פני זקן", וגם לאחי, וביקש מאיתנו שאנחנו שנינו נהיה עדים לפרוצדורה של פתיחת הקלפי. הוא הראה אותנו את תיבת הקלפי שהיא ריקה ובפנינו חתם אותה, קשר סביב התיבה חבל ארוך וקשר אותו היטב וחתם בשעווה, ורשם פרטיכל על זה.

הוא רשם בפרטיכל כי אני באתי בשעה 6:00 (זה לא מדויק מכיוון שבאנו בשעה 5:50, והוא היו"ר בא בשעה 6:02) ובשעה 6:23 התחילו הבחירות.
היו"ר אמר לי שהיות ואני האיש הזקן מכל האנשים שישנם פה, אז אני אהיה הראשון מהבוחרים.
ברטט של קדושה ובהדרת קודש מסרתי לידי היו"ר את פנקס הזהות שלי וקרא את שמי מתוך הפנקס שלי וספר הבוחרים, וסגן היו"ר רשם את שמי בנייר ונתן לי את מספר 1. מסר לידי מעטפה אחת ונכנסתי לחדר

השני, ששם היו מונחים כל הפתקאות מכל הרשימות, וביד רועדת וברגש של קדושה לקחתי פתק אחד מספר ב', רשימת האיחוד הדתי, ושמתי אותה לתוך המעטפה שקבלתי אותה מידי היו"ר, ונכנסתי שוב לחדר
הקלפי, והראיתי לכולם כי יש בידי רק מעטפה אחת. והגיע הרגע הכי קדוש בחיי, אותו רגע שלא זכו לו לא האבא שלי ולא הסבא שלי. רק אני בזמני זכיתי לרגע קדוש וטהור כזה. אשרי לי ואשרי חלקי! בירכתי ברכת שהחיינו, ושמתי את המעטפה לתוך תיבת הקלפי. לחצתי את ידי היו"ר והסגן ויתר חברי הוועדה ויצאתי משם. חיכיתי לאשתי, אחי וגיסי, ובשעה 6:28 שבנו הביתה.
הלכתי להתפלל, יום חג גדול".

 

 

אלף בית נתן אלתרמן

נתן אלתרמן

עם איחודן של שתי פלגות

"פועלי ציון", 1943

 

בחירות                                                                         

צביקה בלומשטיין, מזכיר קיבוץ עלומים, דיווח על פעילות חינוכית שקדמה לבחירות לכנסת ה- 19: "במערכת החינוך של עלומים הנושא השנתי הוא 'הקיבוץ הדתי'. במסגרת פעילות שנערכה לילדי 'מועדון הילדים' מכיתות ד'-ו', עמדו לבחירה הערכים עליהם מושתתת התנועה – אהבת ישראל, ערבות הדדית, חיי תורה ומעשה, שותפות ודמוקרטיה. כל קבוצת ילדים בחרה ערך ושיווקה אותו לציבור (פליירים / מודעות / מסעות שכנוע) על מנת שהחברים יבחרו בערך של קבוצתם. בבחירות מוקדמות שנערכו רק לילדים נבחר הערך "אהבת ישראל". בבחירות הכלליות שנערכו לכלל הקיבוץ נבחר הערך  "ערבות הדדית".

במבט חינוכי אפשר לומר כי הערך "ערבות הדדית" מאגד סביבו את כל הערכים האחרים: מתוך ערבות הדדית ישנה אהבת ישראל; מתוך ערבות הדדית ישנה כמובן שותפות ודמוקרטיה כמו שהרמב"ם כותב שזוהי המעלה הגדולה בצדקה; מתוך ערבות הדדית ישנה אפשרות לחברים לבחור גם בחיי תורה וגם בעבודה."

ביקור הָרַשָּם

ימים אחדים לאחר פגישת ההיכרות שערכנו במשרדנו עם עו"ד מירון הכהן, רשם האגודות השיתופיות החדש, קיבלנו ממנו את ההודעה הבאה:  "בהמשך לפגישתנו, רצ"ב ההודעה שקיבלנו השבוע אודות הסרת בית יתיר מרשימת היישובים בתת-איכלוס. ברכותיי, שבת שלום, מירון.

במילותיו הקצרות הללו נתן הרשם ביטוי לרוח הטובה שבה התנהלה הפגישה. נושאים נוספים שנדונו – לאחר שסקרנו את מפת ישובי הקבה"ד ואת העשייה התנועתית – היו: הסדרת מעמד הקרקעות של מוסדות הקבה"ד; החזרת אפיק החיסכון ששמו המקצועי הוא 'עמית קיבוץ'; הסרת חסמי בנייה בקיבוצים, ועוד.

 

לספר כדי לחיות" בבארות יצחק

בשבוע הבעל"ט נציין בעז"ה מלאות 70 שנה להקמתה של בארות יצחק שבנגב, פרק גבורה בתולדות הישוב בארץ ישראל. בשבוע שעבר זכינו לראות פרק גבורה אחר של חברי אותו קיבוץ: על הבמה ב"בית שפירא" העלו נציגי 3 דורות את סיפורם של חברי הקיבוץ ניצולי השואה, ובאולם לא נשארה עין יבשה. למחרת ההופעה כתבו חברים: "היה זה תיאטרון מטלטל ומזכך, דווקא בשל היותו תיאטרון קהילתי שבו אתה מכיר (חשבת שהכרת...) את הדמויות המשחקות בהצגה... ברור לי שהחוויה החזקה שלי כצופה היא כאין וכאפס לעומת התהליך שעברו הנערים והנערות, הסבים והסבתות שהשתתפו בפרויקט... הרעיון להעביר את המסר (והמסורת) מהדור שחווה את השואה על בשרו לדור שמתחיל את חייו עכשיו בפעילות בימתית – הוא מבריק". שנה שלמה של עבודה על הנימים העדינים שביותר בנפש הביאה אל הבמה הצגת תיאטרון מלוטשת ומרגשת, שבצד השגת המטרה "לספר כדי לחיות" הראתה כמה חשוב "לחיות כדי לספר"!

­­­­­

דברים קורים בתנועה

                                               פרטים באתר הקיבוץ הדתי: www.kdati.org.il

             שבת שלום

      נחמיה רפל

וחברי המזכירות הפעילה

 

 

חדש על המדף 

למבוגרים

שרלוטה איסבל הנדון – תורה רנברג.  חוקר צעיר לספרות בנורבגיה צריך להתמודד עם הידיעה שיש לו

                                                  ילדה בת שבע ולנסות לתת לה בית.

פפי – כרמלה סרנגה

ישנני – אילנה סטרלין. סודות משפחה ותסבוכת משפחתית על רקע חיי קיבוץ

ספר ילדים – עדו אנג'ל.

אור בין האוקינוסים – סטדמן. דרמה מסעירה ומותחת על הכמיהה לילד.

הכלה ממומביי – קארין פוסום. מתח.

עיניים כחולות מדי – מירה מגן.

צאלים: הטראומה של סיירת מטכ"ל – עמרי אסנהיים   

הישרדות – אלכס מורל

גחליליות – גילית חומסקי           

הבאר שבעים – גיא עוד

כלה – אורה אחימאיר

כמיהה לעדן – נעמי רגן

מורשת סטונהנג' – סם כריסטר. ספר מתח

 

לילדים ולנוער

בית מחוץ לבית – רוזמרי בול. על ילד שצריך להימלט עם אמו ואחותו מפני אב מתעלל

אות אתנה – גיבורי האולימפוס – רירדן

הבוגד – סודות של ניקולס פלמל בן אלמוות 5 – מייקל סקוט

האי ברחוב הציפורים – אורי אורלב. מהדורה חדשה

המערכת 1, 2 – עודד שלום. שני ספרים ראשונים מסדרה על עיתון בית ספר

מנהרת הזמן 58: מלאכים עולים ויורדים – גלילה רון-פדר-עמית

התבלין החסר – דבורה עומר. גרסה לילדים של אגדת חז"ל ידועה

מי אוהב את השבת – אהוד מנור. לפעוטות

39 רמזים 11: הווספרים באים – רירדן

זרע הביפולו ועוד סיפורים אבודים – שבעה סיפורים של ד"ר סוס שהתגלו לאחרונה.

 

נוספו גם הרבה סרטי DVD שקבלנו כתרומה מחבר.

אילנה לרמן

כ ל ב ו ד ף

שעור בפרשת השבוע במועדון – לא יתקיים 

אחות תורנית:  אילנה פלינט – פלאפון 61999

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

קול ששון וקול שמחה                                       קול חתן וקול כלה 

לפנינה ושלמה הלוי, לסבתא שרה הלוי וכל המשפחה – ברכות עם הודעתה המשמחת של

כרמית על החלטתה להינשא לליאור בשירי (מושב בארותיים).

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

אורחים בביתנו

ביום רביעי אירחנו כ-50 איש מעמותת "קהילה תומכת" של המועצה האזורית שלנו.

הם התכנסו בבית צוותא לסדר ט"ו בשבט, שמעו מנחום ברוכי את סיפורה                                        של בארות יצחק וקינחו בארוחת צהריים בחדר האוכל. 

                                                   יישר כוח למי שטרח באירוח.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

ביום חמישי כ' בשבט, 31 בינואר -  הכלבי יהיה פתוח מ 6:30 עד 8:30 בבוקר בלבד !!!

 

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

אחרי הבחירות

תודה גדולה  לעזי אלטשולר על כל מאמציו ועזרתו לביתנו – 'הבית היהודי' – לקראת הבחירות וביום הבחירות עצמו.  יישר כוחך ותזכה למצוות.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

בהצלחה

למשפחת ארצי - רותם, נתנאל, טליה, נהוראי וטהר - שהודיעו על כוונתם לעבור למעלה אדומים בתחילת פברואר, אנו מאחלים דרך צלחה, שתשרה השמחה וההצלחה במעונכם החדש, ושימרו על קשר.

מכולנו

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

 

 

AtarimTR