ידיעון 2811 פר' יתרו

בס"ד, כ"א בשבט תשע"ג  

 

 

י ת ר ו

 

 

16.53

הדלקת נרות שבת

08.00

תפילת שחרית

17.00

מנחה, קבלת שבת

 ערבית, דרשת הרב

11.00

שעור בפרשת השבוע במועדון

שעור במשניות בשטיבל

18.30

סעודת שבת בחדר האוכל

11.30

סעודת שבת בחדר האוכל

12.45

שעור לנשים - קהלת - במועדון

מכונת השטיפה תפעל

בשעות 19.30 – 21.30

בבקשה להביא כלים עד 21.15

13.00

מנחה גדולה

16.00

שעור בדף יומי

16.30

מנחה

16.30

נשים אומרות תהלים - בבית סעדון

17.53

ערבית, הבדלה

 

 

זמני תפילה במשך השבוע

שחרית   א  ג, ד, ו            06.00

שחרית ב, ה                    05.50

מנחה ברחבת חדר האוכל   13.30

מנחה בבית הכנסת           16.30

רבע לערבית-לימוד הלכות  19.45    

ערבית                           20.00

עונג שבת לילדים בשעה 11.00

  כיתות א-ג   טובה ומשה שי"ק

  כיתות ד-ו    יוסי שניאור  

 

 

 

לוח השבוע

 

יום ראשון

גדולי המחשבה הישראלית  לא יתקיים

יום שני

17.30

התעמלות לגברים

בית שפירא

21.15

שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י

חדר עיון

יום שלישי

09.00

מפגש בוקר לבגירים

מועדון לחבר

19.30

התעמלות לנשים

בית שפירא

20.30

התעמלות לנשים

בית שפירא

יום רביעי

17.30

שעור צ'י קונג לבגירים

מועדון לחבר

18.30

מפגש ערבית לבגירים

מועדון לחבר

יום חמישי

שעור ניצוצות מהדף היומי לא יתקיים

יום שישי

06.30

שיעור בדף יומי

חדר עיון

 

השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב אחרי ערבית בחדר עיון

 

 

תורני נוער ברפת:  בוקר -  שקד והדס אמיר

                           צהריים -  אביחי ריידר

 

 

הכול התחיל לפני כשלושה חודשים, כשבאתי להתארח בשבת אצל רותי חברתי, ביחד עם נעמי רמות.

על הדרך פגשתי את מילכה ואמרתי לה שאני מאד רוצה להשתתף באיזשהו אופן בחגיגות השבעים.

הוספתי והצעתי לה "לגייס" בני משק נוספים שאמנם כבר עזבו אבל מרגישים מאד מחוברים, ויודעים שבארות זה הבית הראשון.  מילכה שמחה ואמרה שתודיע לי בהמשך.

לאחר כמה שבועות נפגשנו בסעד ומילכה מודיעה לי "מחר החזרה הראשונה של המקהלה".

כשבאתי בפעם הראשונה לחזרה הרגשתי קצת מוזר, אבל כולם נתנו לי להרגיש שאני רצויה וזה הקל עלי.

שמחתי לבוא לחזרות, נהניתי מכל רגע. תודה לכל חברי המקהלה ולמארגנים הרבים של "שבת שירה".

היה קסום ומהנה.

אמנם אני מייצגת את עצמי בלבד, אבל בטוחה שעוד בני משק ישמחו לשתף פעולה באירועים הבאים שאני מחכה להם תמיד.

                                                                          להתראות בשמחות,

רבקה גנש לבית קוטב.

 

 

מה בגיליון?

·         על קצה הלשון – הרב ירון

·         ועוד על תיאטרון עדות – ליקטה וערכה יונה ברמן 

·         התחדשות – לוח פעילות חודשי

·         הייתה. לא חלמתי חלום – עדנה שורץ

·         שבעים שנה לבארות יצחק בנגב – לקט רשמים ראשונים

·         מה תעשו בשאריות הלחם? – ג'ני פרץ

·         בקיבוץ הדתי – עמוד"ש 146  

                                           כלבו דף ולוחות זמנים

                                                                 קראו בנעימות !

המערכת

 

     נר זיכרון !

     שמעון מאיר (שימי) סלומון ז"ל – כ"ג בשבט תשס"א

     שלמה לוי ז"ל – כ"ד בשבט תשס"ו

 

 

חוֹתֶנֶת וְחָמוֹת – בעברית המודרנית נראה שהמלים 'חותנת' ו'חמות' הן מלים נרדפות. (אם כי המלה 'חותנת' נפוצה יותר בבדיחות...) ואולם, בתנ"ך יש הבדל ביניהן: המלה 'חמות' (וברבים: חֲמָיוֹת, כמו אֲחָיות) שמורה לאמא של הבעל, ואילו המלה 'חותנת' היא אמא של האשה. כמובן שהדברים זהים גם לחותן וחם. לכן נאמר על תמר: "וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ", ואילו בתחילת הפרשה שלנו נאמר: "וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה". ואולם, כבר בימי חז"ל התערבבו המושגים, ואפשר למצוא את המלה 'חמיו', מכיוון שבארמית אין הבדל בין המושגים. לכן, את הפסוק הראשון בפרשתנו מתרגם אונקלוס: "וּשְׁמַע יִתְרוֹ רַבָּא דְּמִדְיָן חֲמוּהִי דְּמֹשֶׁה".

אֻלְפָּן הָפָקוֹת וְדַחְלִיל בָּעִידָן הַמּוֹדֶרְנִי – איזו מחמש המלים הללו היא מלה לועזית? ובכן, כל חמש המלים הן לועזיות. המלים 'אולפן', 'הפקה', 'דחליל', ו'עידן' מקורן בארמית, וניתן לראות את שורשן בתרגום אונקלוס לפרשתנו. את המלים 'וַיֵּצֵא מֹשֶׁה' מתרגם אונקלוס "וּנְפַק מֹשֶׁה", מכיוון שהשורש נ.פ.ק משמעו יציאה בארמית, ומכאן ההפקה, שהיא הוצאת דברים לאור, וכן גם ההנפקה של המניות. בהמשך הפרשה משה אומר ליתרו: "כִּי יָבֹא אֵלַי הָעָם לִדְרֹשׁ אֱ-לֹקִים". מתרגם אונקלוס: "אֲרֵי אָתַן לְוָתִי עַמָּא לְמִתְבַּע אוּלְפָן מִן קֳדָם ה'". כלומר שאת המלה 'לדרוש' הוא מתרגם "לְמִתְבַּע אוּלְפָן" – כלומר לתבוע לימוד. (לאלף = ללמד). בימינו המלה 'אולפן' משמשת לכיתה שבה לומדים עברית דווקא. מאידך גיסא, המלה 'אולפן' ככיתת לימוד קטנה עברה הסבה לחדר קטן בכלל (כפי שקרה גם למלה Studio באנגלית), ומכאן גם הצירוף אולפן הקלטות.

את הביטוי "יִרְאֵי אֱ-לֹקִים" מתרגם אונקלוס: "גּוּבְרִין דְּחֵילָא דֲּחַלַּיָא דַּה'". השורש ד.ח.ל משמש ליראה, וממילא הדחליל הוא הפסל שנועד להפחיד את הציפורים. את המשפט "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת" מתרגם אונקלוס: "וִידִינוּן יָת עַמָּא בְּכָל עִדָּן", וממילא המלה 'עידן' היא עת.

עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת – עשר המצוות שקיבלנו בהר סיני נקראות בתורה (שמות לד, כח) 'עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים', אך בלשון חז"ל הם נקראים "עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת". אחד מהם נקרא "דִּבֵּר", בלשון זכר!

בֵּית יַעֲקֹב – הקב"ה אומר למשה בהר סיני: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ומסביר רש"י שהמלה 'תאמר' היא בלשון רכה, והיא מתאימה לנשים, ואילו המלה 'תגד' היא בלשון תקיפה, והיא מתאימה לאנשים. לכן, לפני כמאה שנה, כשהקימה שרה שנירר מוסד חינוכי חרדי ראשון מסוגו לבנות, הוא נקרא 'בית יעקב'. סמינר 'בית יעקב' בירושלים נמצא בשכונת רוממה, ובסמוך אליו יש גשר להולכי רגל שנקרא בפי הירושלמים 'גשר בנות יעקב'...

זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ – פסוק זה, שמוכר לרובנו מהקידוש בשבת, פירושו שיש לזכור את יום השבת ע"י כך שמקדשים אותו. לכן יש להקפיד לומר לקַדְּשׁוֹ (בפתח תחת הקו"ף, והדל"ת בשוא נע) ולא לקָדְשׁוֹ, (בקמץ קטן ושוא נח) שפירושו לזכור אותו לצורך הקודש שלו.

הרב ירון

 

 

 

ועוד, על תיאטרון עדות

 

בס"ד,  יום שלישי ד' בשבט תשע"ג 15.1.13

(לאחר הצפייה בהצגה)

לביתי, בית בארות יצחק

הגעתי מהדרכים, כלל לא מוכן

לחוויה מטלטלת זו.

אני המום, נרגש ונפעם

מהעוצמה של החיים שנבעה

מדור הסבים והסבתות,

מדור הילדים,

ובעיקר, מדור הנכדים.

לוּ רק יכולתי גם לקחת חלק בפרויקט מבורך זה ...

חיזקו ואמצו !

איתמר גל, בן לשולמית גל, נכד לזהבה שניאור

 

 

פרויקט 37, חבל מודיעין, בארות יצחק

ג' בשבט תשע"ג, חזרה אחרונה

שתיים בצהריים. כך תמיד ב-13 השנים האחרונות. אני יושבת מול המחשב ומחפשת את המילים שהכי יתאימו לקבוצה שמסיימת תהליך חשוב זה של "תיאטרון עדות". לעיתים קשה להעלות על הכתב ולסכם תקופה מיוחדת, מרגשת וחד-פעמית שכזו.

לא כך הוא הדבר היום.

מהיום הראשון בו נפגשנו הוסרו מייד המחיצות. אמנם לא עם הצעירים – להם לקח קצת יותר זמן, אבל איתכם – דור "ראשון" ו"שני" יקרים, שהתקבצתם לקבוצה ענקית, משפחתית וחמה, אוהבת ורגישה, קשובה האחד לסבלו של השני, ומקבלת בחמימות, בסבלנות ובתמיכה מתמשכת את הצעירים, שלעיתים התקשו לשבת, להקשיב ולהכיל את כל אותם זיכרונות, רגעים, מראות ומכאובים שהזמן לא הצליח למחוק.

אבל כולכם הייתם איתנו – לכל אורך הדרך. והנה הגענו עד הלום, ובעוד דקות מספר יתמלא באולם בבני המשפחות והחברים הכי קרובים לכם, ואם תעלו חרש אל הבמה ובעזרת הצעירים הנבונים, הרגישים והצנועים, תעבירו יחד, כל אחד את סיפורו. והצעירים ילבשו רק לכמה דקות את בגדי הקרב, את רגעי האימה, הרעב והאובדן אותם חוויתם אתם שם במלחמה הנוראה ההיא.

אנו גאים בכם על הצניעות, על היושר, הפשטות, החום והאהבה שמלווים כל אחד מכם באשר הוא, ומודים לכם על האמון שנתתם בנו לכל אורך הדרך, ואפשרתם לנו להגיע יחד איתכם עד הלום. אנו גאים בכם צעירים יקרים שהצלחתם להתגבר על הביישנות, ההססנות וחוסר הביטחון ולקחתם על עצמכם משימה חשובה ונשגבת כל כך. וכל זאת למען יידעו כולם "את אשר עשה לנו עמלק"...

אנו מקווים שנוכל להנציח בדרך זו, לשמר, לתעד, לזכור ולהעביר הלאה, לכל מי שירצה לשמוע, והכול כדי ששואה כזו כמו שקרתה לעם היהודי לא תקרה עוד בשום מקום בעולם.

                                                             אוהבים ומחבקים בחום,

עירית ועזרא דגן

דברי סיכום – יונה ברמן

ביום שלישי האחרון נפגשנו – כל משתתפי "תיאטרון עדות" - לפגישת סיכום שאופייה היה טיפולי-חברתי. עזרא ועירית דגן הם אנשי מקצוע מהשורה הראשונה, אנשים רגישים וחמים שיודעים היטב את המלאכה. כחלק מהתהליך חשוב להם שלאחר תהליך קשה וארוך שעברו משתתפי הקבוצה, ובעיקר ניצולי השואה, ולאחר השיא שביטויו היה בחמש הצגות גדושות בצופים נרגשים, תהיה סגירה נכונה ותומכת לקבוצה כחלק ממה שהם עברו יחד.

במאמר מוסגר אציין שסך הצופים בחמשת ההצגות היה 1,100 עד 1,200 איש - תלמידי חטיבות ביניים, אנשים מהסביבה הקרובה, קרובי משפחה, בני משק שבאו במיוחד, חברי בארות יצחק ואנשי ציבור מהמועצה האזורית, ממפעל הפיס ומהג'וינט ישראל.

 

בפגישת הסיכום שהתקיימה השבוע בהנחיית עזרא ועירית דגן השתתפו כל חברי הפרויקט (חוץ מחן מיור ורוני אמיר שלצערנו לא הגיעו בגלל מחויבויות בית ספריות). באנו כולנו בתחושה חגיגית ומלאת סיפוק.

באנו בהרגשה שאנחנו נפגשים עם "משפחה" תלת-דורית מורחבת שצמחה בתהליך העבודה המשותפת.

"בני משפחה" שנתנו המון מזמנם ונענו לתהליך ששואב אותך מחדש לזיכרונות הנוראים של תקופת השואה. משפחה שבה כל אחד נתן מעומק נשמתו. נוצרו מעגלים קטנים ומגעים מרגשים בין בני הנוער שהציגו את המבוגר, ניצול השואה, והם הגיבו זה לזה במעגל המסכם של הקבוצה. הפנים המאירות של כל יושבי המעגל העידו שהתהליך שעירית ועזרא דגן העבירו בו את הקבוצה מחודש מרץ, פורים לפני שנה, ועד להצגות שעלו לפני שבועיים וחצי, היה תהליך חשוב, מנקה, מזכך, מרטיט לב, אף שהיה כואב ומייסר עם דמעות רבות.

נעמי סלומון, סנדרה בן-צור (העובדת הסוציאלית שליוותה את התהליך) ואני מודות על ההזדמנות שלקחנו והעמסנו על עצמנו. דבקנו במשימה ויצאנו כולנו נשכרים ורגישים יותר לעולם שסביבנו.

תודה לכם, דור שורדי השואה, "דור ראשון", על שיכולתם בכוחותיכם המיוחדים להנחיל לנו את הסיפור;

תודה לכם, "דור שני", על תרומתכם המיוחדת, הן למבוגרים והן לבני הנוער שהשתתפו בפרויקט. גיליתם רגישות ועומק נוגעים ללב; ותודה לכם בני הנוער, "דור שלישי", בנים ובנות שהצטרפתם למחויבות בת עשרת החודשים. התמדתם ובאתם מדי שבוע וחברתם לחבורה מדהימה. צמחתם לנגד עינינו.

לקחנו על עצמנו, כולנו, שותפות לנשיאת זיכרון השואה בעצב ובגאון, ומחויבות להעברת הסיפור לדורות הבאים. תודה גם להורים של בני הנוער שתמכו, הסיעו, פרגנו וחיממו את ליבנו.

תודה לורד סוקו' באגף החברתי בבארות יצחק על ההתגייסות, הליווי והעצות הטובות.

תודה לנורית סוקו' על המשכן שהיה לנו חודשים רבים במועדון לחבר. הנעמת לנו את שהותנו במקום הציבורי שבזכותך הוא חם, נעים ומאובזר תמיד.

תודה לחנה יעקבי שבמאור פנים ובהתגייסות נתנה לנו את מלוא השירות בבית שפירא בשבועיים האחרונים.

תודה לענף המזון שלקראת ההצגה החגיגית והאחרונה הכין לנו כיבוד כיד המלך.

תודה לצוות החינוך – אסתר פורשר, דורית דיקן ואיילת שקלאר שהיו איתנו בקשר ועזרו ותמכו.

תודה להדס נאור המלווה את חברינו המבוגרים.

תודה לאנשי הרווחה במועצה האזורית: ד"ר רונית לב – ראש אגף הרווחה, איריס דליות – עוסי"ת קהילתית שממונה על הפרויקט הזה, ותודה לראש המועצה, מר שמעון סוסן על תמיכתו בפרויקט. ללא תמיכת המועצה, לא היינו יכולים לצאת לדרך.

תודה לכן, נעמי וסנדרה על שיתוף הפעולה לאורך כל הפרויקט. הצלחנו יחד ובעבודה משותפת לעשות דבר ענק.

ולכם, עזרא ועירית - מישהו, ואולי יותר מאחד, אמרו לי בימי ההצגות שמגיע לכם "פרס ישראל".

אז אני לא יודעת מה הקריטריונים לזכייה בפרס זה, אבל אמירה כזו רק מראה עד כמה מוערך הפרויקט שאתם עושים וממשיכים בו כבר בפעם ה-37 אצלנו, וכבר עובדים על המשכו ביישוב אבן יהודה ובתל-אביב, וכבר שמעתי שמנהלת חטיבת הביניים של יובל אמיר בשוהם פנתה וביקשה להביא את הפרויקט לבית ספרה עבור תלמידיה, ועוד היד נטויה. אכן, ראויים אתם לכל שבח, במישור המקצועי והאנושי כאחד. חיבוק חם גם לעומרי בנכם, המוסיקאי המוכשר שהוסיף והשביח את המופע בצלילים רגישים ובכישרון עצום.

ובסוף, תודה לכל מי שטרח וכתב והגיב לאחר המופעים. הדברים הללו נותנים המון כוח לכולנו, עושי המלאכה ומשתתפי הפרויקט.

יונה ברמן 

מכתב לעירית ועזרא

למחרת הופעותינו בתיאטרון עדות, כשכל ההרגשות עוד היו טריים, יום "חמישי הקדוש" שבו אני בדרך כלל עוסקת בסידורים בבית או אפיה, ישבתי לכתוב כמה שורות.

 

לעירית ועזרא היקרים,

 

תודה שנתתם לי הזדמנות להיפרד מכם! אינני מתכוונת להרבות מילים עד כמה מפעלכם זה חשוב מכל הבחינות! על כך דובר כבר רבות. בראש וראשונה אני מבקשת להביע את התפעלותי, כיצד אתם הצלחתם להטביע בתוך הצעירים את ההזדהות הגמורה, עם הדמויות אשר הם הצטרכו לגלם. בפגישות הראשונות הייתי די פסימית, התרשמתי שבחבורה הזאת לא כולם התענינו במיוחד בנושא שלפנינו. עובדה שבמשך הזמן כמה פרשו. ובסופו של דבר- כמה הופתעתי!!

מאד, מאד נהניתי  "בסדנא הטיפולית" ומכל התהליך שעברנו יחד.

החלק השני היה לי אישית קשה! שוב לשמוע את כל החוויות האיומות אשר עברו החברים. במשך כל השנים. הדחקתי את הזיכרונות הקשים ממשפחתי הרחבה משני הצדדים, אשר נספו בשואה. 

כעת אני מרגישה קירבה יותר גדולה, ובמיוחד לנוער שהיה שותף מלא בתהליך. על כל אלה, הערכתי מעומק הלב  לכם עירית ועזרא,  וכולם שלקחו חלק בפרויקט המבורך הזה!!                                                                                                                            

                                                                                               בברכה חמה,                                             

                                            לאה לוי  

ממקימי קיבוץ בארות יצחק. חברת הקיבוץ. ניצולת שואה. השתתפה בפרויקט

 

 

דברי סיכום – אוריאל אמיר

באתי לתיאטרון עדות בספקות וברגשות מעורבים:

ראשית, קשה לי להיחשף ואינני נוטה לשתף את הציבור ברגשותיי.

שנית, הוריי ואני מעולם לא נהגנו להגדיר את עצמנו "ניצולי שואה".

מצאתי ב"דפי העד" של יד ושם עדויות על בני משפחתנו שנמסרו על ידי אבי.

בכל דף ישנם גם פרטים אישיים של העד.

לשאלה "אתה ניצול שואה"? ענה אבא במילה אחת: "לא".

עם זאת ראיתי חשיבות להביא את סיפורם של אימא ואבא, שניהלו, כל אחד מהם לבדו, מאבק חסר סיכוי, לא רק לשרוד אלא גם לשמור על אחדות המשפחה, ולא פחות חשוב - להגשים את חזון נעוריהם – לעלות לארץ ישראל.

אני עצמי הייתי בן שנתיים כאשר פרצה המלחמה, והייתי רק בן שש וחצי כאשר עלינו ארצה בשנת 1944.

שואלים אותי, ולפעמים גם אני בעצמי תמה: האם אני אמנם זוכר דברים שקרו לי בגיל כל כך צעיר?

ובכן, הזיכרונות שלי נובעים מכמה מקורות: סיפורים שאימא נהגה לספר, עובדות שמצאנו במכתבים ששני ההורים השאירו אחריהם, אבל בפירוש גם זיכרונות אישיים צרובים, כולל מעשים שמעולם לא סיפרתי אפילו להוריי.

לאט לאט התחברתי ל"תהליך", כפי שעירית ועזרא הקפידו לקרוא לו: כל אחד מאיתנו סיפר את קורותיו, לא ברצף אחד אלא שלב אחרי שלב, שבוע אחרי שבוע.

אני מלא הערכה לעירית שהשכילה לטוות עלילה רצופה מתוך ים הפרטים שנחשפו שלב אחרי שלב, ועם זאת היא נשארה נאמנה מאוד לרוח הדברים. היא גם עידנה את הקטעים היותר קשים כך שילדים יוכלו להעלותם על הבמה. עזרא השכיל בפרק זמן קצר להדריך את הילדים ולהעמיד על הבמה הצגה חזקה ואיכותית.

לא זכיתי להיות בעל חוש מוסיקלי אבל המוסיקה של עומרי עשתה לי משהו. המנגינות לשירים הנפלאים של לאה גולדברג ובעיקר מוסיקת הרקע במהלך ההצגה.

זכיתי להשתתף בהצגה יחד עם נכדי שקד ונכדותיי רוני ויובל. ראיתי איך לאט לאט הפנימו כל הילדים והבינו שזו לא הצגה שמציגים במשך שבוע אחד על הבמה אלא עדות שאותה הם יזכרו ויוכלו להעביר לדורות שאחריהם.

צר לי שיכולתי להרחיב ולתאר רק את הסיפור שלי ושל אמי אותו עברנו יחד. סיפורו של אבא, אשר הוגלה ונותק מאיתנו, עדיין מחכה לגואל.

חבר בארות יצחק, השתתף בפרויקט, "דור ראשון"

 

המזוודה שלי   

 ב-15.1.1979 עליתי לארץ עם מזוודה גדולה וכבדה, ועם עודף משקל. כל מה שהיה לי במשך 18 שנים היה שם. במשך השנים, פתחתי את המזוודה והסתכלתי במה שיש בה. מה שלא צריך - זרקתי, אבל את המזוודה לא יכולתי לזרוק. זה הדבר היחיד שנשאר לי 34 שנים. כבר חשבתי שלא יהיה דבר שם, רק היא, החברה הותיקה שלי. מזמן לא ראיתי אותה, ועכשיו, בחודשים האחרונים שוב פתחתי אותה, ומצאתי פתאום סרטון קטן. חשבתי שהעברתי אותו למקום אחר אבל לא, הוא היה שם מוסתר. עם הסקרנות שלי צפיתי בסרטון.

איזה זיכרונות היו שם, דברים מצחיקים, עצובים וקשים. הכול היה שם. איך לא ראיתי אותו קודם?!

לצפות בו היה חוויה נפלאה עבורי. לקבל מימד אחר של חווית החיים, לקבל באהבה את הקושי, ולהבין אפילו יותר טוב שבלי הסרטון לא הייתי כאן ולא הייתי מי שאני.

הדבר המרגש קרה ביום שלישי ה-15.1.2013. בהצגת הבוקר הראשונה. באותו היום שבו עליתי לארץ, ביום שבו אני מייצגת את העבר והווה, העתיד יושבת מולי עם עיניים גדולות ויפות (הנכדה שלי). הכול בו-זמנית.

פשוט מדהים איך הכול מתחבר. היו לי דמעות של שמחה.

                                                                                עם ישראל חי!

לני בן שמול

חברת בארות יצחק. דור שני לשואה. השתתפה בפרויקט

דברי סיכום – אלישבע בן דוד

טיבם של רגשות שקשה לסדר אותם, ויותר מכך - קשה להעלות אותם על הכתב, כי הם לא תמיד ברורים ומוגדרים, וגם, כי המילים תמיד מגבילות ומצמצמות.

אך פטור בלי כלום אי אפשר, והרגש הלוא עבד שעות נוספות...

אז לאילו רגשות מצאתי מילים?

1. שייכות - הרגשת השייכות התחילה מתחילת המפגשים, והלכה והתעצמה ככל שעבר הזמן והדברים נהיו אינטנסיביים. שייכות בהגדרות שלנו - דור ראשון, שני, שלישי ל... שייכות בשיתוף והיכרות עמוקה יותר אחד את השני, ושייכות - בהעלאת הפרויקט להצגת גמר מדהימה שבה כל אחד ואחת מאיתנו שייך כחלק מפאזל מדויק שלא היה יכול לצאת כך לולא כל אחד היה נותן את חלקו.

2. אהבה - התחיל באהבה לחיים, למשפחה ולסובב אותנו - כמה טוב לנו כאן בחיים שה' נתן לנו, והמשיך באהבה לכל השותפים בפרויקט. גם האהבה למבוגרים שהחשיפה מייד העלתה תחושות של חמלה מהולות באהבה. וכמובן אהבה לילדים הנפלאים שבעיניי הם כבר לא כל כך ילדים...

3. התפעלות והערכה- לאנרגיות שכל אחד כאן בחדר נתן להצלחת הפרויקט, גם כשהיה קשה - והיה קשה.

התפעלות והערכה מעירית, עזרא, עומרי – מהמקצועיות, היצירתיות, הכישרון והרגישות שכל כך היו נחוצים. איך אתם עושים את זה שוב ושוב? להיכנס בעוצמה לחיים של אחרים ולצאת  וחוזר חלילה...

אין ספק שהתוצאה והתגובות המשתאות נתנו תחושה של סיפוק ותמיכה חברתית גדולה.

(בארות יצחק, השתתפה בפרויקט, "דור שני")

 

 

 

רשמים של המשתתפים - "דור שלישי": 

רציתי להודות לכם, עירית ועזרא

הגעתי לתיאטרון עדות במחשבה שזו תהיה הצגה משמעותית יפה שאופיע בה, וכשהבנתי שרוב הזמן אצטרך לשבת ולהקשיב, אני מודה שהתאכזבתי.

השתדלתי להקשיב למרות שהיה קשה וחזרתי הביתה כל יום שלישי במחשבות כבדות על התקופה שהייתה אז. תחת השלטון של היטלר.

על החלק של העלאת ההפקה לא ארחיב, כי יש יותר מדיי להגיד.

אסכם בזאת שהיה תענוג לעבוד עם החברים ולהציג את הסיפורים של האנשים האמיצים האלו שישבו מסביבי.

על כל זה רציתי להודות לכם, עירית ועזרא, על שנתתם לי את ההזדמנות להשתתף  בפרויקט מיוחד כזה.

ניצן שפיר, נכדה של אליעזר שפיר

                                                     כיתה י', שוהם

השתתפה בפרויקט בבארות יצחק

 

התרגשתי ולמדתי הרבה

תיאטרון עדות נתן לי אפשרות לשמוע ולדעת מה אנשים עברו בשואה.

קיבלתי הערכה גדולה לגבי האנשים שגרים לידי כל כך הרבה שנים, ולא תיארתי לעצמי מה הם עברו.

ביחד עם קבוצתי ראיתי איך אנשים התרגשו מההצגה שלנו ואמרו לנו כמה העבודה הזו חשובה. אני גם התרגשתי ולמדתי הרבה, למרות שזה היה תהליך ארוך וקשה.

יונתן ארונסון

כיתה ח', בארות יצחק. השתתף בפרויקט

 

שמעתי סיפורים מרתקים ומרגשים של הישרדות אמיתית

אני חייבת להודות שכשהגיעה השמועה שמגיע תיאטרון עם שחקנים מוכרים, קפצתי על הרעיון ואמרתי לעצמי - אין מצב שאני מפספסת את ההזדמנות בתיאטרון.

כשהגעתי למפגש הראשון בבוקר הייתה הרגשה של רוגע, של לבוא לבית הספר מאוחר בלי דאגות, והתרגשות של "הנה זה מתחיל".

במהלך המפגשים שמעתי סיפורים מרתקים ומרגשים של הישרדות אמיתית ולא של לגמור את היום בלימודים בבית הספר בשעה 3 !

היו ימים שהיה לי קשה ורציתי לפרוש מהתהליך והודות להוריי נשארתי ובאמת נהניתי להביא את עצמי לכל מפגש בהתלהבות.

לפעמים בחזרות היה לי קשה כי אני ילדה שאוהבת להתווכח ואני מודה שלא תמיד צדקתי אני מודה לכם, עירית ועזרא, וממש שמחה שלא ויתרתי על התהליך המדהים הזה ותבורכו על הרעיון !

טליה שניאור, נכדתה של זהבה שניאור

כיתה ח' בארות יצחק. השתתפה בפרויקט

 

 

כשניסיתי לשים את עצמי במקומם כילדים ... פשוט לא יכולתי

היו המון חוויות בפרויקט שאותן עברנו במשך שנה ארוכה.

חוויה אחת היא כמובן לשמוע את סיפורם הקשה של שורדי השואה .

בשבועות האחרונים לקראת ההצגה, הבנתי עד כמה המצב היה קשה אז, וכשניסיתי לשים את עצמי במקומם כילדים ... פשוט לא יכולתי.

זה כל כך מטורף לגלות שילדים בגילנו ואפילו יותר קטנים עברו מידי יום מסעות ארוכים, או גירושים, והיו צריכים להתחבא מפני הגרמנים הנוראים.

חוויה נוספת שעברתי הייתה לפגוש את עירית ועזרא.

כל נושא התיאטרון היה קצת חדש לנו, וכשנכנסנו לפרויקט, לאט לאט גילינו שאנחנו מסוגלים בזכותכם!! תמיד תמכתם בנו לאורך כל הדרך! מחזרת השולחן הראשונה ועד להצגה החגיגית האחרונה.

חוויה אחרונה חביבה הייתה שזכיתי להשתתף בפרויקט זה עם רבים ממשפחתי!

רעות, טליה, אבא שלי, וכמובן, סבתא שלי שאני גאה בה מאוד !!

אז תודה רבה לכל מי שלקח חלק בפרויקט ובכל התהליך!

לניצולי השואה, ולכם עירית ועזרא – תודה.

גיל-עד שניאור, נכד של זהבה שניאור

כיתה ח', בארות יצחק. השתתף בפרויקט

 

 

 

כתובת אתר האינטרנט של תיאטרון עדות:

www.edut.org.il  בעברית                        www.testimony-theatre-org   באנגלית

 

 

 

 

חודש פברואר בהתחדשות

 

נשים קוראות ולומדות

מזמינות  אתכן להצטרף לקבוצה בה נשתף  אחת את השניה באמצעות טקסטים שקראנו או מידע חזותי או כל חומר מעורר השראה בנושא הנבחר מידי חודש.

נושא המפגש : פחד ועוצמה

יום שני,  כ"ד בשבט  4 בפברואר 2013  בשעה 20:00

מנחה: דלית לאופר.

 

 

נשים חוגגות את ראש חודש אדר

משנכנס אדר מרבים בשמחה.........

בואי להתחבר לאנרגיה המיוחדת של חודש אדר בסדנא חווייתית המשלבת למידה, שיתוף, דמיון מודרך ועוד.

יום ראשון, ל' בשבט, ראש חודש אדר 10 בפברואר 2013 בשעה 19:00.

מנחה: לאה פרידמן

 

 

בוקר של התחדשות

סטודיו פתוח ליצירה חופשית. מוזמנות ליצור כל אחת בנושא הרצוי לה. אנחנו מחכות לכן עם מגוון חומרים .

יום ראשון, ז' באדר, 17 בפברואר 2013 בשעות 9:00 עד 12:00 בבוקר.

 

 

יוגה צחוק

עלות הסדנא  10 ש"ח

שעה של שחרור גוף ונפש בעזרת הצחוק............

יום רביעי י' באדר  20 בפברואר 2013  בשעה 19:00.

מנחה: ד"ר אוטה לימנט

 

כל הסדנאות מחייבות הרשמה מוקדמת

לאה פרידמן- 0505972437

Friedman.by@gmail.com

 

 

מירית שחורי חצרוני  ,רכזת מתנדבים

טלפון 039722888 שלוחה 8147 דואר אלקטרוני mirit@modiin-rigon.muni.il

 

 

הייתה ! לא חלמתי חלום. 

הכול התחיל למעשה לפני כחמש שנים, עת קיימנו כאן את האירועים במלאת שישים שנה לקרב הגבורה בנגב.

צביקי פורת החל להעיר אותנו ולדחוף להפוך את מגדל המים בנגב לאתר משמעותי יותר על מפת התיירות וסיפורי הגבורה בארץ.  בהמשך נרתם לכך גם רמי חרובי (בארי) מיודענו שהקשרים שלו עם בארות-יצחק הולכים שנים רבות אחורנית.

בשלב נוסף הצטרפה מזכירות הקיבוץ הדתי שגייסה גורמים נוספים – המועצה לשימור אתרים בישראל, הקרן הקיימת לישראל, מאיר שמיר (בן הקבוצה), המועצה האזורית שדות נגב, ועוד.

הנושא תפס תאוצה ולפני שנה, ביום העלייה של הקבוצה לנגב, התקיים בעלומים, בשיתוף כל הגורמים השותפים, יום עיון לציון סיום השלב הראשון של שימור אתר המגדל.

לסיכום יום העיון יצאנו לשטח וראינו את תחילת עבודות השימור של המגדל והפיתוח מסביבו וקבענו על קיר המגדל שלט זיכרון חדש לנופלים בקרבות.

במקביל, בארכיון, התחלנו באיתור מסמכים ותמונות שישמשו בהמשך לתצוגה באתר המשומר. לטובת המשימה הזאת נרכשה על ידי מזכירות הקיבוץ הדתי תוכנת ארכיון מתאימה, והיא הוענקה לארכיון שלנו ובמקביל גם מופעלת במרכז המורשת שקורם עור וגידים בקיבוץ עלומים.

 

בינתיים, כאן, החלו ההכנות לאירועי שנת השבעים.  התכנס צוות חשיבה והוחל בעבודה.

בין האירועים המתוכננים הוקדש מקום נרחב לשבת "שירה" הסמוכה ליום העלייה ואת התוצאות ראינו לפני שבוע בשבת קסומה ומדהימה.

אנחנו בארכיון הרגשנו את ההכנות באמצעות תמונות שהתבקשנו לאתֵר לטובת ההכנות, וזה היה ממש מרתק.

מיכל ברמן מונתה כאחראית להכנת כל החומר הגרפי ואליה הזרמנו את המסמכים והתמונות.

לוח מודעות מיוחד הוקדש לפרסומים לקראת כל האירועים, והוכן סמליל (לוגו) מיוחד שליווה את כל ההודעות.

מקהלת הגברים בצירוף נשים החלה בחזרות לקראת ארוחות השבת המשותפות והתפילות, וכן להופעה בטכס חנוכת האתר בנגב.

ככול שהתקדם המועד הרגשנו באוויר את ההתרגשות וההתכוונות בכול שכבות הציבור.

בין לבין הוקדמו הבחירות לכנסת, ויום הבחירות קדם בכמה ימים לשבת "שירה".  זו הייתה הזדמנות מצוינת לנצל את היום ל"פרוזדור לחג" בצורת משחק "מחפשים את המטמון", ובו נתבקשו ילדי הקבוצה לאתר אתרים בקבוצה על פי כתב חידה.

לקראת שבת חילקו לנו ילדי הקבוצה משחק "רביעיות בבארות", וכבר בשבת שירה נהנו ממנו סבים, הורים וילדים.

אורחים רבים באו לחוג עמנו את השבת. בית הכנסת התמלא וחדר האוכל היה מלא עד אפס מקום בארוחות השבת שסעדנו כמעט כולנו ביחד. המקהלה פתחה את סעודת ליל שבת, ענף המזון דאג לנו לתפריט מועשר, ואחרי סעודת ליל שבת התכנסנו ל"סדר ט"ו בשבט".  את הסדר ערכנו על פי חוברת מקסימה שהכינו מילכה מיור ומיכל ברמן. ברכנו על שבעת המינים ופירות נוספים, קראנו דברי תורה מתאימים, שרנו משירי הארץ והקיבוץ וחזרנו הביתה לקיים מה שנאמר 'שינה בשבת תענוג'.

מקהלת הגברים ליוותה את תפילות השבת בקטעי שירה מופלאים – ישנים גם חדשים, שהביאו אותנו להתרוממות רוח ונשאו את תפילותינו אל בורא העולם.

אחרי תפילת מוסף הקידוש המסורתי, והפעם צנוע יותר ותחת כיפת השמים.

הרב משה הרשקוביץ לימד בבית הכנסת שיעור מענייני דיומא, ושוב התכנסנו בחדר האוכל לסעודת שבת משותפת.

אחרי הסעודה – ברחבת חדר האוכל מפגש מלווה בחידונים ומשחק מתאים לילדים.  כמובן, לא נפקד מקומה של מנוחת השבת הקדושה.

תודה לקב"ה שזיכה אותנו במזג אוויר נפלא שאִפשר לקיים את כול האירועים כמתוכנן.

למחרת השבת פגשנו אנשים שמחים ובפי כולם שבחים על השבת הקסומה שחווינו.

תם פרק אחד בחגיגות השבעים.

על השבת הנהדרת אני מבקשת להודות לכל מי שטרחו ועשו ימים כלילות שהכול ילך למישרין. איני יודעת אפילו מי היו כל השותפים למבצע אבל פטור בלא כלום אי אפשר, ולכן תודה ענקית למילכה שעמסה על כתפיה את משא ההכנות ולכול שותפיה.  היה נפלא !

עדנה שורץ

 

 

בידיעון לפני שבוע פורסמה בצמוד לכתבתו של יצחק שניאור מפת הקיבוץ.

עקב קבלה מאוחרת של הכתבה הצמדתי לה מפה שגויה.

אני מתנצלת בפני יצחק וכל הציבור על טעותי, ומצרפת כאן את המפה המתאימה.

עדנה

 

 

70 שנה לקיבוץ בארות יצחק

עוד טרם הספקנו לעכל את חוויות השבת וכבר נשאבנו אל החגיגות בבארות יצחק שבנגב.

מפאת הזמן הקצר עד לסגירת הידיעון, אנו מביאים כאן רשמים חלקיים שהספיקו להגיע למערכת.

נשמח מאוד לקבל רשמים נוספים מכל אירועי היום לידיעון הבא, פרשת משפטים.

 

מתוך כמה ברכות שפתחו את יום העיון, אני מביאה כאן את ברכתו של עמרי שלמון, מנכ"ל המועצה לשימור אתרים שידה רב לה בהקמת אתר המגדל.

'קהל יקר,

בדרך דרומה ביום של גשמי ברכה, כשכל השדות פורצים בירוק מלא חיים, חשבתי מה בין הגרעין החבוי שממנו הכול צמח ונברא, לבין הכנס כאן היום, בעלומים שבאדמות בארות יצחק הישנה.

דומה שרק חיבורים ערכיים מעין אלה.  חיבור בין עבר, חלוציות, חלומות, נקודות יהודיות במרחב, לבין ההווה המייצר יום יום את העתיד לקרות.

מה למעשה נותר? נותרו הסיפורים, הזיכרונות, המסמכים בארכיון ומגדל מים אחד שאמירתו ונוכחותו מְחיים,

יותר מדברים אחרים, את סיפור החיים כולו.

ועל כן אין פלא בדבר שרבים כל כך: אנשי בארות יצחק, חברי עלומים וילדיהם, הקיבוץ הדתי, משרד התיירות, המועצה האזורית שדות נגב, הקרן הקיימת לישראל והמועצה לשימור אתרי מורשת בישראל – חברו יחדיו ליצירת ה'יש' החשוב הזה.

כבכל שנה בשנים האחרונות, כך היום אנו מתכנסים למפגש רעים מרגש ומיוחד לציון מורשתה של בארות יצחק, כסמל לבניית 'חתיכת' ציונות בנגב, כסמל לעמידה מול אויב, כסמל למלחמה במובן הכי פשוט ועוצמתי שלה – מלחמה על הבית, על היצירה שנבנתה כאן.

נתמזל מזלנו ונוצרת המשכיות. השדות מעובדים, הבית הולך ומתמלא, ויש בו אנשים אמיתיים שאכפת להם, שמבינים שאנו חוליה אחת בשרשרת הולכת ומתארכת.

אשר על כן יש לברך את כל השותפים למעשה היצירה המורשתית, שהולך ונרקם כאן עם השנים.

המועצה לשימור אתרי מורשת בישראל רואה כערך עליון את שימורה והחייאתה של בארות יצחק שבנגב, ותמשיך לשתף פעולה עם החברים והארגונים הטובים, הפועלים יחד למען עניין חשוב ומיוחד זה.

מאחל לכולנו יום ומפגש מלמה ומפרה, ושנדע לייצר את המשך ה'שביל' שבו חלוציות, ראשוניות, משימתיות, ענווה וצניעות, שמחת נעורים ויצירתיות יוסיפו להיות אבני הדרך של חיינו כאן בארץ הזו – בדיוק כמו מגדל המים הבודד במרחב, מגדל המים של בארות יצחק.

 

את דברי הקבוצה הביא אלי ברמן – להלן דבריו:

 

70 שנה בחיי אדם או קבוצה, קוראים ומזמנים לחשבון נפש אישי וקיבוצי.  "ימי חיינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות – שמונים שנה ורהבם עמל ואון".

אני מרגיש שאיני פטור מטיפה של חשבון נפש כזה, וכולנו זקוקים לו.

מייסדי הקבוצה, וביניהם גם הורינו חנה ומרדכי ז"ל, הגיעו לארץ ישראל בשנות האימה שקדמו לשואה, נושאים בליבותיהם חזון דתי וקיבוצי, וגם לאומי, חדש ואחר.

רצון נחוש לבנות פה, בפלסטינה-א"י, כפי שעדיין נקראה פיסת ארץ זו, חיים של צדק חברתי, על פי חזון נביאי ישראל ועל פי התורה, חיים של אכפתיות וסולידריות חברתית ברמה הגבוהה ביותר שאותה אפשר לקיים, של שיתוף ושותפות, של שוויון כלכלי וחברתי.

חזון זה, שנשמע במשך שנים רבות "אולד פשן", אנכרוניסטי, לא רלבנטי, קיבל בשנה האחרונה ביטוי ציבורי נרחב נוכח המציאות החברתית-כלכלית של החברה בישראל, אשר עברה תוך עשרים שנה שינוי דרסטי מהיותה חברה שוויונית, סולידרית, להיות חברת פערים בלתי נתפסים המאמצת תפיסות קפיטליסטיות גורפות.

שני הוריי עזבו במתכוון וברצון חופשי בתים של שפע כלכלי והיגרו, עלו ארצה, למדבר, לריק כלכלי.

החברה הישראלית שונה מאד מאותם ימי תום של 1943, שבה נחשבו החלוצים, בוני הארץ, חברי הקיבוצים, לחוד החנית ההתיישבותית והביטחונית. ימים אלה חלפו, אולם הערכים שהנחו אותם, את חברות האנשים ה"מוזרים" ההם, קיימים בעצם גם אצלנו, באופן לטנטי חבוי ומוסתר, מבלי שנקרא לאותו הילד בשמו.

הצורך לשמר ערכים אלה חקוק בד.נ.א. של נשמתי.

יהיו מי שיראו בכך שמרנות, מאובנות, תקיעות – עבורי אלה חומרי הבראשית, מרכיבי המזון הנשמתי, האישי והקיבוצי, שלי.

בסרט על בארות יצחק שערכתי לקראת יובל שנת החמישים שלנו, מופיע רצף של ראיונות בזק עם חברים. רבים מהם אמרו: אין ברירה, חייבים להשתנות אם נרצה שהישוב שלנו יתקיים. אחרים אמרו כי חייבים לשמר ולשמור, ואם נאמין בכך ונחתור לכך באמצעות קליטת צעירות וצעירים, ומשפחות, שרוצים באורח החיים שלנו – נצליח לשמרו, ואף לגרום לקידומו ולשגשוגו.

הדילמה הקיומית שלנו אינה פשוטה – מיקומנו היה אמור לגרום לכך שהקיבוץ שלנו ימנה מאות רבות של חברים, ואילו בפועל אנו מונים רק כ- 180 חברים ומועמדים. בראייה של שבעים שנה נוספו לנו, מאז 1943, רק כ- 50 חברים.   מאידך, אני חש שהישגים שונים שלנו אינם רק פונקציה של גודל פיזי.

קיומנו, כגוף רעיוני-חברתי-כלכלי מיוחד בשולי הכרך האפור, אינו יכול לרדת מסדר היום שלנו, והוא גם אינו יורד.   עובדה זו מחייבת אותי להתייחס לשבעים שנות הקיבוץ גם, ובעיקר, ברמה המחשבתית-הפילוסופית-התודעתית.

 

בתחילת שנות ה-60 הגיעה לבארות יצחק אנתרופולוגית אוסטרלית שביקשה לחקור את אורחות חייו המיוחדים, אם לא לומר המוזרים של שבט נידח זה.

זכורני כי היא ראיינה גם את אבי, מרדכי ברמן ז"ל, ובתחילת הראיון שאלה אותו:

כמה שנים אתה בקיבוץ? כעשרים וחמש שנה, ענה.

And How Do You Like It?  אבי היה המום. כיצד ניתן לתמצת 25 שנה באמירה אחת?

תחושה דומה יש לי כאשר אני מנסה לומר משהו, ובקיצור המתבקש, על הוויית חיים קיבוצית, קולקטיבית, של 70 שנה.

ברור שאיני מתכוון למנות ולנתח לעומקן את תחנותיו של הקיבוץ (כך אקרא לו, למרות שההגדרה ההיסטורית המקובלת היא קבוצה) בשבתו כמחנה הכשרה בשכונת מגד, בפרדס חנה, עת נקרא רמת-השומרון, בהתנחלותו בנגב, בתקופת המעבר הקצרה שלו בוילהלמה -  לקראת בניית מחנה הקבע של הקיבוץ במקומו הנוכחי.

ברור שמה שיש היום הוא תוצאה ופרי של גלגוליו הקודמים של הקיבוץ.

אין בדבריי ניסיון לציין ולהעריך תרומתם של חברים בודדים או קבוצות גרעינים לבארות יצחק, ושל החלטות שונות, ביניהן גורליות, לקיום הקבוץ והתקדמותו – דבריי היום הינם יותר מחשבות ותחושות שעלו אצלי ובהן ארצה להתחלק עמכם.

70 שנה לקיבוץ בארות יצחק אינה רק עובדה היסטורית. עבורי ועבור חברי בארות יצחק, בניה, נכדיה וניניה – אלה שנשארו ואלה שעזבו, בארות יצחק היא מצב תודעתי – קולקטיבי ואישי. בדבריי אנסה להעלות מחשבות ורגשות שלי, ואני משוכנע שעוד רבים חולקים אותם אתי רגשית ומחשבתית.

צילום אובייקטיבי של בארות יצחק כיום מגלה קיבוץ מבוסס שיושב על אדמתו במרכז הארץ, במיקום הכי טוב שאפשר, סמוך לנתב"ג, לתל-אביב ולמרכזי ההייטק, התעשייה והרפואה, בעל משק מגוון ביותר, הכולל ענפי חקלאות קלאסית כגד"ש מקצועי, רפת מצוינת, ענף הלול מהגדולים והמקצועיים בארץ, ענפי תעשיה כאברות וחצ"מ הוותיק, מרכז מסחרי מצליח ומשגשג, ענפי מלאכה ושרות – קיבוץ קלאסי.

עם זאת, מתחת לפני השטח, ואולי בתת מודע הקולקטיבי, בתודעתי אני חי בשתי מולדות – זו שבשערי עזה וזו שבשערי יהוד ופתח-תקווה. מצב זה אינו קל להכלה, אולם הוא משותף בעצם לעקורים ומהגרים רבים, ואנו חברי הקיבוץ ובניו נעקרנו מחבל ארץ דרומי זה, ארץ גרר, והעמקנו שורשינו בבקעת אונו. עצם העובדה שפרויקט ההנצחה של בארות יצחק שבנגב מתרחש פה בעלומים, ולא במקומנו הנוכחי, יש בו כדי להעיד על שסע תודעתי זה.  עובדה זו של חיים בשתי מולדות היא תופעה מוכרת.

הרב בני לאו בספרו "אתנחתא" על פרשות השבוע, מתעכב על כך בסיפורי האבות כאשר אברהם שולח את עבדו אליעזר לקחת לבנו אשה מארצו וממולדתו.

הדור הראשון למהגרים זוכר את המולדת האבודה וחותר לארץ היעודה, הדור השני מתבסס בארץ והדור השלישי כבר חולם את חלומות המולדת החדשה.

כשלאה גולדברג הגישה לנו את "שירי ארץ אהבתי" היא לא דיברה על ארץ ישראל. געגועיה נשאו את מילותיה למחוזות ליטא, ארץ מכורתה, שם "שבעה ימים חגים בשנה, וסגריר וגשמים כל היתר". לאחר שני דורות שרים אנו את שיריה בתור שירי ארץ ישראל הישנה והטובה.

בארות יצחק שבנגב הינה מולדתנו, היא חקוקה בתודעתנו האישית והקולקטיבית, ממש כשם שחרן היא מולדתו של אברהם. מעניין לציין כי העבד בדבריו משנה מדברי אברהם שינוי קל אך משמעותי. אברהם מצווה עליו ללכת אל ארצו ואל מולדתו והעבד מדבר על "בית אבי" ועל "משפחתי".

מבחינה פיזית הוא יושב בארץ הכנעני אך מנטאלית הוא שייך לארם-נהריים, שממנה יצא לפני עשרות שנים. כנען זרה לאברהם, אך הוא יודע שעתידו קשור לארץ הזו על פי ברכת ה'. מוטלת עליו האחריות להעמיק שורש בכנען, אך הנטיעה צריכה לבוא ממקום אחר. שנים רבות נדד אברהם  בארץ. הוא עצמו מעולם לא קרא לכנען מולדת. רק אצל נכדו, יעקב, תהפוך ארץ כנען למולדת, הן בדבר ה' אליו והן בדבריו אל נשותיו.

אנו, כילדים, נעקרנו ממולדתנו בצו החלטת הורינו. החלטה זו לא הייתה פשוטה. רושמי קורות קבוצתנו מתארים את הדיון הדרמטי האם להישאר בנגב או לעזוב, כדיון שנערך בו זמנית בינות לבתים החרבים בבארות-יצחק בנגב, ובביה"ס תלפיות, ורק בהפרש קולות זעום התקבלה ההחלטה לעזוב.

שאלת מיקום הקיבוץ הייתה שאלה מורכבת ביותר – אישית, משפחתית, קיבוצית, תנועתית ולאומית.

מחותני, נחום ברוכי, בספרו המרתק "בארות יצחק בהתיישבות ובמלחמה", מתאר את הסיבה שהטתה את הכף לטובת המעבר צפונה, אותו מעבר עליו מעיד רמי חרובי, חבר קיבוץ בארי, בסרט על בארות יצחק, בשורות ספורות שנחקקו בתודעתנו הקולקטיבית:

"לא רק הבטון קרס, קרסה שם חברה שלימה, והמעבר לצפון היה גבורה שאין גדולה ממנה".

וכך כותב נחום:

"הקבוצה הייתה במצב של הלם קרב: מ- 18 החללים 14 היו אנשי הקבוצה (10% מכלל האוכלוסייה הבוגרת) בהם ותיקים ומייסדים, בעלים ואבות, עמודי התווך בחברה ובעלי מקצוע בענפי המשק.

משה פרידמן תאר את המצב במכתב אישי (סודי) לחברו מרדכי ברמן שהיה בשליחות התנועה באנגליה:

 "... ברור שההפרדה בין המשפחות, ע"י כך שהקשר עם הנגב לגמרי מנותק, גרמה להחרפת המצב החברתי ועמדנו לפני ברירה לתת לעניינים להתפתח שכתוצאה (מזה) היינו עומדים לפני פירוק הגוף או לנסות להעביר את חברי הקבוצה למקום התיישבות אחר....".

העמדות שהושמעו בדיון הפנימי שיקפו את השאלות שבהן התלבטו כל חברי הקבוצה: היה ברור לכולם שהקבוצה חייבת להתקיים, למען החברות האלמנות וילדיהן ולמען נכי הקרב.

הגורם שהכריע בעד ההעברה היה חובת האחריות לשכולים ולנכים. היטיב לבטא זאת שמעון פורשר בראיון שנתן ב- 1998 לנחום: "אני מצטער להודות בזה שהייתי בעד שלא נחזור לנגב אבל אני באמת הייתי במצב ירוד. באו אלי לבית חולים ויחד התייעצנו ואני הרגשתי ככה, אחראי להרוגים ולפצועים". נקודה זו, של אחריות לכל החברים, של תחושה עמוקה של ערבות הדדית, מעבר לכל מחלוקת – הייתה, ונשארה, הנקודה הבולטת ביותר של הווייתנו הקיבוצית גם היום. ברור לכולנו כי גם אם נבחר להשתנות חובה עלינו להמשיך ולקיים את אותה ערבות הדדית ששררה בימי מלחמה, ובימות השלום.

להחלטה זו התלוו רגשות אשם, וגם רגשות האשמה של חברים בתנועה. זכורה לי היטב דעתו של אריה קרול ז"ל, שכאשר עבדנו יחד במזכירות הקיבוץ הדתי יצא לי לשוחח איתו על כך, והוא ביקר את החלטתנו לעזוב את הנגב. רגשות אלה של אשם מְְלוּוִים תמיד בתחושת החמצה גדולה, התלוו אלי במשך כל השנים כאשר פקדנו את מגדל המים המחורר שלנו כשמסביב פורחים קיבוצי הנגב ובמיוחד סעד ועלומים.

מרחבי הנגב והקסם המיוחד שהילך עלי תמיד עמדו בקונפליקט עם הנוף האורבאני הצפוף שבו אנו חיים. נסיעה דרומה תמיד התקשרה אצלי בחוויה של שחרור, ניקוי ראש ונשמה.

בשלב מסוים של גלגולינו, בשנות ה- 80 המוקדמות, עמדה על הפרק אופציה של חזרה לדרום, סמוך לבארות יצחק בנגב, בשל תוכניות הפיתוח של נתב"ג, אולם הרעיון לא התממש. מעניין וחשוב לציין כי הייתה זו  תוכנית ממשית שעליה הצבענו ואותה אישרנו באסיפת החברים.

למרות שבחמש שנות קיומו בנגב – משנת תש"ג (1943), שנת ההקמה, ועד מלחמת השחרור – היה הקיבוץ סמל ומופת לבנייה חברתית, רוחנית-דתית וכלכלית, בתודעתי קשור הקיבוץ לקרבות, למלחמת גבורה, לניצחון ולהרס טוטאלי.

ואילו התקופה היפה והמרשימה של היות הקיבוץ דגם ודוגמא ביישוב הנגב – עובדה זו התעמעמה בשל האירועים הקשים של מלחמת השחרור.

בארות יצחק, כך יענה כל דרדק בקיבוץ על שאלת מקור שמה, נקראת על שם שניים: הרב יצחק ניסנבוים הי"ד, שנספה בשואה בגטו ורשה, ויצחק אבינו, אשר גר בארץ גרר, בה התנחלנו לפני 70 שנה.

דמותו של יצחק אבינו נחקקה לא רק בשם הקיבוץ, אלא גם בתודעתו, בתודעתנו.

יצחק, שעמד בניסיון העקידה ולא התחמק ממנה, למרות שאת הצו האלוקי 'קח את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק' לא שמעו אוזניו. יצחק, שלפי פשט העקידה לא שב מהר המוריה, שעיניו הסתמאו מדמעות המלאכים, שמתואר לכאורה כדמות הפאסיבית שבין האבות, אותו יצחק שזורע וקוצר מאה שערים, שנלחם על בארות המים אשר סתמום פלשתים. שאינו יוצא את גבולות הארץ - בצמידותו ובהיצמדותו לקרקע הוא הוא המודל עליו נבנתה והושתתה קבוצתנו.

גם לאחר הניסיון הטראומטי של העקידה היה בכוחם של אבותינו לשוב ולהיאחז בקרקע ולהגיע לא רק אל המנוחה, אלא גם לנחלה.

כמו שאר ילדי הקיבוץ, והנגב, פוניתי ב"מבצע תינוק" במשוריין שגלגליו נעטפו ביריעות בד כדי להחריש את קול הנסיעה. קשה לי לזכור פרטים כי הייתי תינוק בן שנה. אולם ברור לי שחוויה זו של עקירה באישון ליל, בשקט המתוח ששרר במשוריין, לבטח חרטה בי את אותותיה.

מקיבוץ דורות שבנגב פונינו, הילדים והאמהות, לביה"ס תלפיות שבתל-אביב.

הזיכרון הצילומי היחיד שיש לי מתקופה זו היא תמונה של אמי ז"ל, בבגד ים של אותם זמנים, כשברקע עולה באש האנייה אלטלנה, שטובעה כזכור בפגזיו של אותו נפוליאונצ'יק – תותח השדה העתיק שנע על גלגלי העץ שלו, אותו תותח קדוש שפגזיו הניסו בדרך של נס גלוי את הצבא המצרי שכבר היה בתוך חצר קיבוץ בארות יצחק הנלחם על חייו.

משם עברנו לוילהלמה, מושבת הטמפלרים שגורשו לאוסטרליה, ומשם למקומנו הנוכחי בארות יצחק של היום. התחושה שליוותה את ילדותנו הייתה תחושה מעורבת של ילדות מאושרת בקיבוץ, לצד תחושה עמומה, קבועה, של אי-ודאות וחשש לגבי העתיד.

אבי מרדכי ברמן ז"ל, היה ממייסדי הקיבוץ ברמת-השומרון שבפרדס חנה, ביחד עם אמי חנה ברמן-תשבי ז"ל.

כגזבר של קיבוץ, שידע מצוקה כלכלית בעצם עד תחילת שנות ה- 60, כאשר קנינו את המפעל התעשייתי הראשון חצ"מ – חרושת ציפוי מתכת, נאלץ אבי כגזבר וכרכז משק ברוטציה סיבובית לאורך שנים, לתרגילים ותמרונים לא פשוטים כדי לשרוד, ואנו כילדיו היינו עדים לקשיים אלה.

זכור לי ששאלתי אותו, כנער, מדוע אין לקיבוץ בארות יצחק בית עלמין משלו, והוא אמר לי שחשש שמא הקיבוץ לא יחזיק מעמד ואז בית העלמין יישאר נטוש. זו הסיבה שהוא, כמייסדים אחרים של הקיבוץ, קבורים בבית העלמין בסגולה פתח-תקווה, ורק מאוחר יותר נפתח בית העלמין שלנו, ביחד עם נחלים.

למרות חששות וקשיים אלה הצליח הקיבוץ להתקדם ולהתפתח בחומר, ברוח ובתרבות, הודות לגרעיני בני עקיבא שתגברו אותו, במיוחד גרעין מתנחלים ומצטרפים מן האולפן, מתנדבים מחו"ל וצעירים מהארץ.

תודעתית הפך הקיבוץ מעוף-החול שקם מאפרו להוויה חיה ורב-דורית שיש בה שילוב של ליברליות קיבוצית (למשל נושא הלינה המשפחתית שבו היינו בין ראשוניה בקיבוץ הדתי; רב בקיבוץ – קבלת הרב נפתלי בר-אילן כרב הקיבוץ – והיינו שניים לקיבוץ לביא כקיבוץ שהכתיר לעצמו מרא-דאתרא) והכול לצד שמרנות וסולידיות קיבוצית.

לצד שמירה על ערכי הקיבוץ של ערבות הדדית, שוויון ושיתוף, מתאפיין הקיבוץ בתפיסה משימתית שבאה לידי ביטוי בקיום אולפן לעברית במשך שנות דור – גם לי היה כבוד לרכז אותו עשר שנים ולזכות בתלמידה שלו – כאשתי, שולמית.

בנוסף לאולפן קיימנו מסגרות של חברות נוער, אולפני גיור, ולאחרונה – באירוח גרעיני צב"ר – נוער יהודי מחו"ל המתגייס לצה"ל כגרעין ומוצא אצלנו בית חם ותומך.

ביובל ה- 40 לקיבוץ שרנו על בארות יצחק – נקודה ירוקה בשולי כרך אפור. חשוב לציין כי זו אינה רק נקודה ירוקה בשולי כרך אפור – יש סביבנו כמה נקודות של מושבים פורחים וירוקים. ייחודו של בארות יצחק הוא בהווייתו המיוחדת כקיבוץ. משימה זו קשה ומחירה גבוה.

אי אפשר להתעלם מהקושי הגדול של קיום קיבוץ בשנת 2013 בלב אזור אורבאני.

אנו מודעים לכך שלצד היציבות הכלכלית והחברתית אנו נמצאים במצב דמוגרפי לא קל של התבגרות ואפילו הזדקנות של הקיבוץ.

שאלת ההמשכיות מעסיקה אותנו גם כיום וטורדת את מנוחתנו.

האם להוריד את מפלס השיתוף כדי לגייס יותר שותפים – כפי שעשו מרבית קיבוצי התנועה הקיבוצית, ולמעלה ממחצית מקיבוצי הקבה"ד?

שאלה זו ואחרות, הנוגעות לאופיו של הקיבוץ גם מבחינה דתית, מעסיקות אותנו מאד. כמובן – גם השאלה הכלכלית:   לצד התעצמות רבה בתעשייה: חצ"מ ואח"כ אברות, מרכז מסחרי פאואר סנטר 1, וענפי חקלאות קלאסית מצוינים כמו רפת, לול וגידולי שדה, חווינו בשנים האחרונות גם קשיים שאילצו אותנו למכור ולסגור פעילויות ולצמצם את חלקנו במפעלים שלנו ובמרכז המסחרי.

נראה לי שאחד הגורמים להצלחתנו לשרוד תקופות קשות ואף להתקדם ולשגשג הוא ההון האנושי שלנו – חברים ותיקים שתרמו, ותורמים, לכלכלה, לחברה ולחייה הרוחניים והדתיים של הקבוצה. חברות וחברים שתורמים בהשקט ובצנעה במשך שנות דור בכל התחומים- על רבים מהם ניתן ליישם את סיסמת הקומנדו הימי "תהילה לעושים בדומייה".

בארות יצחק, כפי שפתחתי, אינה רק מקום גיאוגרפי אלא הינה חוויה נפשית-תודעתית:

בניה ובנותיה, הפזורים ברחבי הארץ, וחלקם מעבר לים, נושאים בקרבם את אותו גן בלתי מפוענח של בנים לקיבוץ שבעיניים חיצוניות נראה ירוק ואידילי יותר מאשר בעיניים של החברים החיים בו, של קושי לפעמים לחיות את ההווה הנראה לעיתים כקטנוני ושל גאווה גדולה בסמל, במותג של ניצחון בקרב הבלתי אפשרי ביותר בתש"ח, של הישרדות בתנאים של גלי עזיבה של חברים טובים, של ביקורתיות קיבוצית שלעיתים נראית כמוגזמת, במיוחד כלפי בעלי התפקיד, בחינת ארץ אוכלת נבחריה.

הגן הלא מפוענח שלנו אינו קשור רק לכך. הוא קשור גם לתרבות המקומית שלנו שקשורה בעבותות חזקים לסיפור המלחמה בבארות יצחק בנגב.

ביטויים שונים, השזורים בהגדת יום העצמאות שלנו, שכל ילד לומד לצטטה ואילו לזרים אינה מתחברת תמיד, הפכו במשך שבעים שנות הקיבוץ לחלק אינטגראלי של תרבותנו: הפגז הראשון (ותמיד זה פְגז ולא פָגז).

הבריכה שנפגעה' כשהכוונה למגדל המים שנפגע בקרב ומימיו הציפו את תעלות הקשר, 'תמה פרשת בארות יצחק המשק, החלה פרשת בארות יצחק המבצר' – ביטויים הירואיים אלו שזורים בלשוננו.

וגם, רשימת שמות החללים הארוכה הנקראת בחרדת קודש במסדר לסיום יום הזיכרון לחללי צה"ל ותחילת יום העצמאות, והערב באולם הספורט, כבר ביום העצמאות עצמו, כשאווירת הרצינות והשכול, וקרב הגבורה, דומיננטית קבועה. כך גם הרגלים ומנהגים שהפכו לנכסי צאן  ברזל שלנו כמו לֶייק-פלאסטיק – המדרון המדושא שלפני חדר האוכל המתכסה ביריעות פלסטיק שעליהן מותזים מים וסבון כדי לאפשר לזאטוטים לגלוש עליהן ביום העצמאות, האקספרסו של יום ששי והאטריות האדומות, תותי עצמאות וגלידת העצמאות,

הידיעון – המקומון שלנו שמלווה אותנו מראשיתנו ומשקף את הוויות חיינו פה בשמחה ובעצב, בית הכנסת היפה והמיוחד שלנו, ואתרים נוספים שהתקבעו בקיבוץ.

ויותר מכל – האנשים, הדמויות המיתולוגיות שחלקן הפכו לחלק מהזיכרון המיתולוגי שלנו – רבים מהם כבר אינם איתנו ונזכיר רק כמה מהן שזכו לכינויי חיבה, כמו מקס'ל – מנחם ערמון,  יענקו -  יעקב שטרסבורגר,  בילט – אברהם הלר,  רחלש'ן – רחל בלנקשנטיין,  בידר – יצחק בידר,  דז'ה – יהודה פלדמן – כולם זיכרונם לברכה.

וניגוני התפילה שהזדמרו בפי חזנינו – שליחי הציבור שלנו, שהשתקעו בנוסח התפילות שלנו, של יוס'ק, דוד שורץ, ינקו, ואברהמ'ל ז"ל, ושל נחום, יששכר ובועז שייבדלו לחיים ארוכים, של מקהלת בית-הכנסת, ואירועים תרבותיים בלתי נשכחים ובהם חגי אסיף מיתולוגיים, ערבי פורים, יובל ה- 40 וה-50 ועוד, ועוד.

כל אלה התגבשו למורשת התרבותית שלנו, שיצרה שפה פנימית שזרים לא יצליחו לפענחה.

ומשהו על אופיו הדתי של קיבוצנו:

מייסדי הקיבוץ הגיעו ממזרח אירופה – ונשאו עמם מאפיינים חסידיים, ומאשכנז, עם הצביון השכלתני.

במשך שנים התאפיינה רמת שמירת המצוות שלנו בסגנון ליברלי, פתוח.

שינויים שונים שעברו על הציונות הדתית, וקיבוצי הקבה"ד בכלל זה, הביאו במשך השנים לשינוי שניתן לחוש בו גם אצלנו – עלייה בשיעור לומדי התורה ובהתייחסות לשמירת המצוות.

ניתן לייחס זאת לשיעור הגבוה של בנות ובנים המקדישים שנה ויותר ללימוד תורה במסגרות שונות כמו מכינות, עובדת הימצאותו, ותרומתו של רב הקבוצה לצביון הדתי ולאופיו הדתי של הקיבוץ, ועוד.

גם כיום בארות יצחק הינו קיבוץ פתוח, מעורב, בתחום הדתי, אך השינוי שחל – מורגש היטב.

ושוב קטע מספרו של נחום ברוכי על בארות יצחק, מימי תקופת המעבר בוילהלמה, המדגים את התנהלותה של הקבוצה. נשאלה שאלה: "האם אנו עדיין קיבוץ, ובמה אנו דתיים". מזכיר הקבוצה מנחם ערמון (קסטנבאום) שנחשב לבר סמכא בשאלות דתיות פתח את השיחה בשאלה עקרונית: מה דינו של חבר שמכריז שאינו דתי, ואם אינו מכריז על כך, אך בפועל אינו מניח תפילין, או שהוא 'רק' עובר על איסור גילוח בתער.

שלמה לוי חשב שיש להבדיל בין מעשים הנעשים בצנעא לבין התנהגות בפרהסיה, הוא גרס שאי אפשר להוציא חברים מהקבוצה (על רקע זה). ארי'ס סלומון, לעומתו, הציע דרך חיובית: עלינו לקבוע מסגרת דתית ומי שלא יעמוד בה יצא מעצמו. לכאורה, טען, אפשר לקבוע שאצלנו אפשר להיות דתי או לא דתי, אולם כבר החלטנו לפני שנים שאנו קבוצה דתית. הוא הזכיר את ההיבט החינוכי, וקבע שאין מקום לחבר אשר עובר בפרהסיה, אך לגבי צנעה יש מקום לבירור.

שמעון פורשר לא ראה בכך בעיה חינוכית... מוכרח להיות הבדל בין צנעה לפרהסיה... השאלה היא האם אנחנו ככל הקיבוצים (החילונים) רק שפה חיים חברים דתיים, או שאנו רוצים ליצור דתיות מקורית יותר, כלומר, האם אנו 'קיבוץ של דתיים' או 'קיבוץ דתי'. הוא הוסיף והזכיר שבארץ ישנם רק מתי מעט צעירים  דתיים 'ומצב האמונה וחובת הלבבות בכי רע'.

יצחק בלנקנשטיין סבר שיש להבדיל בין ההלכה והמעשה... 'הקושי אצלנו שיש פחות מדי אנשים בולטים בענייני דת, אחרת אפשר היה לסבול יותר עבריינים'.

היה מי שהציע להתייעץ עם רב על מה ומתי להוציא חבר, אחרים סברו שהקבוצה מסוגלת לטפל בכך בעצמה ואין צורך לערב סמכות רבנית.

מנחם ערמון שפתח את הדיון, סיכם אותו בתוכחה: 'מי שמכם לקבוע שאין אמונה? אני מוכן להוכיח לחברים שהייתה להם אמונה בזמן הקרבות. אמרו זאת בפירוש. יש מצוות שכל בור יודע שהן מעיקרי הדת ואין לעבור עליהן'. אין לדעתו להבדיל בין צנעה לפרהסיה. דברים נעשים בצנעה מפני שהרוב מתנגד להם, אולם כשאנו נזדקן תהפוך הצנעה לפרהסיה.

לדעתו שני רעיונות יסוד מאחדים אותנו הקבוצה השיתופית ודת משה. בראשון אנו גמישים למדי, באם ננהג כך גם בדת לא יאחד אותנו כלום.

הדיון סוכם בהחלטה להקדיש לנושא החשוב שיחת חברים ולהזמין את אחד מאנשי הרוח המוכרים בקיבוץ הדתי כדי להנחות אותה. שיחת החברים כנראה לא התקיימה...

במשך השנים התגבש בבארות יצחק אורח חיים דתי, כמקובל בכל הקבוצות הדתיות. חברים שלא שקדו בשמירת תורה ומצוות עזבו, ואלה שבחרו להישאר בקבוצה, התאימו את התנהגותם לדרישותיה. חשיבותו של הדיון היה אפוא לא במסקנותיו אלא בעצם קיומו, המשקף את הסובלנות שאפיינה (ומאפיינת עד היום) את התרבות החברתית והדתית בבארות יצחק.

איש אינו יודע מה צופן העתיד בחובו  עבור המדינה והתנועה הקיבוצית והדתית, אולם חשוב לציין, כי כשרדן מקצועי ששואף גם לצמוח ולשגשג, מבחנו של קיבוץ בארות יצחק יהיה ביכולתו לשמור ולשמר את ערכי הליבה שלנו – בכל תנאי ובכל מצב.

 

אנו מודים לכל העוסקים במלאכת הקודש של שימור האתר שלנו פה בנגב: חברי מזכירות הקבה"ד צביקי פורת ונחמיה רפל – מזכיר התנועה שלקח פרויקט זה באופן אישי ויבוא במיוחד על התודה והברכה.

חברי עלומים ובמיוחד אברהם דבורסקי, גנן הנוי המסור של עלומים שמסייע לנו שנים רבות.

אנשי הקרן הקיימת לישראל.

ובמיוחד לחברנו דוד פורת, לבית שוורץ, אשר אביו דוד מנחם שוורץ נפל בהגנת בא"י בתש"ח, אשר במשך עשרות שנים דואג לטפח את האתר ומורשתו בסיועו של חברנו יצחק סוקולובסקי שעזר לו במלאכת קודש זו.

 

 

 

ועכשיו לרשמים ראשונים:

 

זה חלום שהתגשם מעבר לדמיונות הפרועים ביותר שלי.

דוד פורת

 

במלים של אלי חשתי את ביטויי תחושת שתי המולדות.

בארות יצחק בנגב הוא אירוע מכונן, והיום – שבעים שנה אחרי – לפגוש את החוויה המעצבת אותנו, השבה ומתקבעת בזיכרון הפרטי והקולקטיבי – הוא יום שלא יישכח.

דמעות עמדו בעיניי מהתרגשות.

יישר כוח לכל העושים במלאכה.

חוה ליבוביץ-וולקובסקי

 

אני מלווה את דוד בעלי במשך ארבעים שנה. במשך כול התקופה הזאת הוא טיפל וטיפח את אתר ההנצחה בנגב יחד עם סוקו, חברו הנאמן, ועם אברהם דבורסקי מעלומים.

במשך השנים שתלו צמחים, צבעו וטיפלו בשלט בתוך חלל המגדל.  שמרו על האתר גם כששריפות הרסו את כל הצמחייה, וגם כשהמקום הוצף במים.

בכל פעם חזרו ושיקמו מחדש באהבה ובמסירות אין קץ.

תהינו מה יהיה כשדוד, סוקו ואברהם כבר לא יוכלו לטפל – מי ימשיך את הדאגה למורשת?

בהתרגשות גדולה היום הבנו שמעתה דוד כבר לא לבד על המשמר. בזכות רמי חרובי, נחום, נחמיה וצביקי תהיה המשכיות והרחבה של הסיפורים ומורשת הקרב בנגב בכלל ובבארות יצחק בפרט.

אני מודה למילכה וליפעת שארגנו יום חוויה עשיר בתוכן, ולכל המשתתפים – בכללם הילדים, שעזרו להרים את החגיגה הגדולה הזאת בגאוות יחידה של בארות יצחק ומשפחת הקיבוץ הדתי.

ג'ודי פורת

 

 

השמש זורחת

עוד בהיותנו בחורות צעירות (וכבר אז קשקשניות), וכך גם היום, אנחנו מרבות להתווכח בינינו על הרבה נושאים שעולים בקיבוץ ובכלל.

כמעט תמיד הוויכוח מסתיים בכך שאת מתעקשת שזו את שצודקת ואני, מרוב שכבר התעייפתי,מהנהנת בראש לאות הסכמה. כי מי יכול להזיז אותך מעמדתך ודעותיך.

מילכה יקרה, הפעם ההתעקשות שלך השתלמה ואני מסירה את הכובע בפניך.

בשבועיים האחרונים כולנו עברנו חוויה יוצאת דופן שהראתה לכולנו מה זאת נחישות, אכפתיות, ודבקות במטרה. החל משבת שירה המושקעת, ועד יציאתו של כמעט כל הקיבוץ, מטף ועד זקן לבארות יצחק בנגב, ליום של סיורים בתחנות השונות של בארות הישנה,יום העיון, ששמעתי שהיה מרתק, וגולת הכותרת- הטכס המכובד ליד מגדל המים. אכן פרוייקט ענק.

ניצחת תרתי משמע- בעקשנות הבלתי מוסברת שלך, ובכך שידעת לנצח על כל החגיגה הזאת והעמדת כל חייל וכל פרט במקומו הנכון.

אני יודעת שלצידך עמדה יפעת הנאמנה, ועוד הרבה מאוד אנשים מסורים ואכפתיים שאפשרו את כל החוויה הזאת. אך כידוע, לא אזכיר עוד שמות לבל אשכח אחד.

אז כמו שנחום אמר- את ירית את יריית הפתיחה שלך.

והשמש זורחת! 

לאה ריידר

 

 

קשה לכתוב באופן ספונטני ועל רגל אחת (יותר נכון באוטובוס) על חוויה מכוננת כמו שעברנו היום.

יום העיון עם מפגשי חברים ובני משק שבאו בהמוניהם, עם מיטב המרצים שכולם הדגישו את חשיבות שמירת המסורת, וסיפורי בארות שבנגב עם העברת המורשת לדורות הבאים.

כמובן הטכס המרשים באוהל שהוכן תוך יום, עם מטחי הגשם מעלינו ופעימת הלבבות.

תודה לכל המארגנים והשותפים ליום הנפלא הזה.

מיכל שפיר

 

היה או לא הייתה – הייתה ! חוויה !

                                                   אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה !!

נורית סוקולובסקי

 

מבחן אש

יום העיון וחנוכת אתר מגדל המים של בארות הישנה, היו בשבילי בעיקר "מבחן אש" לתפישה ההדרכתית שמתוכננת לאתר.

עם כל ההתרגשות והחגיגיות, היה חשוב לצוות ההקמה להתרשם מהתגובות, הן להרצאה שנשא רמי חרובי והן לשילוט באתר המגדל.

ההרצאה של רמי חרובי עסקה בנושא "נס הקוממיות", נושא שלא ממש תועד או נחקר, ובודאי לא בקונטקסט של בארות יצחק.

ההרצאה נבנתה  בקפדנות תוך ליקוט חומרי ארכיון, עובדות ומספרים והציגה, לדעתי, דוגמה נפלאה לצורת הדרכה שמעשירה ומלמדת, אך בעיקר מעוררת חשיבה.

הרי רוב ההתיישבות העובדת מצאה עצמה בחזית מלחמת השחרור, אז איך נקבע קריטריון כל כך מסובך וכל כך מפלה? ואיך טופח מיתוס של קרב אחד בעוד קרב אחר, בו הופגנה גבורה לא פחותה, כמעט ונשכח?

והאם הערכים והמיתוסים שטופחו בשנות החמישים יכולים לדבר עדיין לצעירים בני ימינו?

הלא אז, אם חלילה נפלת בשבי או "נטשת" את משימתך, גורלך היה קלון ציבורי.

והנה לפני שנים ספורות, כשנפל חיל בשבי, קמה זעקה המונית ולחץ ציבורי לפעול לשחרורו כמעט "בכל מחיר", ואך שוחרר מיד הפך למעין "סלב" בתקשורת.

והנה דוגמה איך בשיעור קצר, ניתן ללמד על חשיבות ההתיישבות בעת המלחמה, על הפגיעה שספגה תנועת הקיבוץ הדתי, על הלכי הרוח  של ההנהגה והפוליטרוקים, על איך מטפחים מיתוס ועל בני אדם.

בני אדם, שחונכו שאין להפקיר אלמנות, יתומים ופצועים ושערבות הדדית חשובה, אולי יותר מכל מיתוס לאומי.

וכך  התחזקה בי ההבנה שכיום אין טעם לנסות ולשחזר "מיתוס" שינסה לחקות את המיתוסים שקמו לאחר קום המדינה.

עדיף לפרוש את העובדות ואת ההקשרים בפני קהלים שונים ומגוונים, ולבקש מהם לחשוב ולהגיע למסקנות בעצמם, להתרגז, להתרגש ולהזדהות עם אנשים ולא עם מיתוסים. לדון בערכים ולא  בסיסמאות.

רמי פיכמן

יועץ תוכן לאתר המורשת

 

 

פכים קטנים מאירוע המגדל בנגב 

זה עתה שבתי מהאירוע בנגב, ואדמת הלס עדיין דבוקה לנעליי.

הלב רחב וגאה על כל כך הרבה דברים: על השתייכותי לגזע הזה, הקטן אך המיוחד של בארות יצחק.

במיוחד בימים כאלה אתה חש פתאום את עומקה והיקפה של השתייכות זו, דרך הדם, האדמה והרעות.

'על הנגב יורד ליל הסתיו...' – השיר כאילו נכתב עבורנו.

האירוע היה מתוקתק ביקיות יבנאית (נחמיה) ובהרבה רגשות שלא נוכל למנות את כולם.

סיפורו האישי של אהרל'ה דביר שהיכה בי בעוצמותיו האנושיות בדומה לתיאטרון העדות.  ידעתי שאהרל'ה הוא מילדי טהרן, אך מסע ההישרדות העצום שלו, חובק עולם, שבמהלכו איבד באוזבקיסטן את אימו ואחותו, וסיפור פגישתו עם אביו אחרי שבע שנות פרידה – היה כמו שאומרים ביידיש A  LITTLE BIT TOO MUCH.

דבריו של אל"מ דוד על המורשת הקיבוצית-חקלאית שממנה ינק את כוחותיו, הביאו הרבה גאווה בלב שאלה פירותינו.

דבריו של 'ידיד המחלקה' רמי חרובי, ששוב ושוב מצליח 'לזקוף את קומתנו' בבהתייחסו לאמנות ההמשכיות למרות החורבן, ועוד ועוד.

לא תמיד תחושה זו מספיק מחודדת, אך ביום כזה אתה פשוט גאה על השיוך שלך לבארות יצחק במלוא משמעותה.

מקהלותינו היו פשוט מרגשות ומהממות בעוצמתן.  באוהל ישב לצדי ידידי שרגא שמר מניר-גלים שהכיר אישית את חברי הפלג ההונגרי בבארות יצחק.  שרגא, שסיפורו האישי מפרנס קורות חיים של שלושים איש  רגילים לפחות, התרגש עד דמעות לשמע שירת מקהלת הגברים והילדים.

'כל אותם חברים שלי שנפלו פה ולא זכו לדור המשך – זיכרונם עולה אצלי כשאני רואה מבוגרים וילדים שרים ביחד' – אומר לי שרגא ועיניו מוצפות בדמעות.

והשיפוץ עצמו – אחרי שהבטון קרס, סוף סוף ישנה תחושה של בטון חדש, תמונות חיות. שמות הנופלים בחלוקה לקבוצות מוצא, האמפי מסביב לעץ – יד ושם, שם עולם אתן לו אשר לא ייכרת.

 

החוויה הייתה טוטאלית. גם הכאב המוכר בחזה הופיע נוכח שדות התבואה הכל כך ירוקים והקיבוצים הפורחים מסביב למגדל.

גשמי העוז והברכה שחבטו בגגו של אוהל האירועים ונמהלו בדמעות העין, הביאו מזור ונחמה.

אלי ברמן

 

 

לעוזית שניאור בת המצווה

להורים אסנת ויוסי

לסבתא וסבא זהבה ויעקב שניאור

ולכל המשפחה

מזל – טוב

                        אשה יראת ה' היא תתהלל

 

 

נוער יקר ואהוב שלנו,

אחרי חודש שלם ששמענו ולמדנו על ההיסטוריה של הקיבוץ הגענו ליום המיוחל.

את החודש האחרון  פתחנו  במשחק " אחד נגד מאה" שבו הפגנתם את ידיעותיכם על ההיסטוריה של הקיבוץ. המשכנו בשיחות עם מיכל שפיר וחנה ברוכי שתרמו לנו מחוויותיהן כילדות; נפגשנו עם מוישי גרינברגר שמיקד אותנו לקראת היום הגדול; שמענו את מיכה אמיר ועופר שפיר, וכמובן עסקנו בחזרות לקראת ההצגות המתוכננות.

כבר בשבת שירה הפגנתם אכפתיות ועזרתם בהגשה ובפינוי בארוחת ליל שבת ובמשחק המקסים לילדים בצהריים.

באותה הרוח המשכתם אתמול ולקחתם אחריות – הובלתם אוטובוסים והפעלתם תחנות. הייתם שותפים מלאים ליום מרגש שבו בנינו קומה נוספת בביסוס הזהות הקיבוצית והעמקת השורשים שלנו.

אנחנו רוצים לומר לכם,  נוער נפלא: הייתם מקסימים!!

 הקשבתם, למדתם, שאלתם, השקעתם ועזרתם בכל מה שהיה צריך!! אין כמוכם!!

אנו מלאים הערכה.

דורית וש"י, איילת וחננאל, ואסתר.

ניסים ורוחות וגשם

יום חמישי, כ' בשבט תשע"ג. בשמים עננים כהים וכבדים הממטירים בעוז על השטח שבין קיבוץ נחל עוז לקיבוץ עלומים. באמצע הדרך בולט המגדל הבודד והמצולק. כבר שנים שהוא ניצב לו כך, תובע את עלבונו וכאילו מבקש שיספרו את סיפורו. אלא שלאחרונה נראה שמשהו בכל זאת השתנה. הרבה אנשים פוקדים את סביבתו. גם הסביבה אחרת. דרכים נפרצו, גושי בטון נוצקו ועליהם אותיות נחרטו. לא הרחק ממנו צמח בין יום אוהל גדול ולבן ואליו נוהרים אנשים רבים הנכנסים לתוכו.

גם אני בין הבאים. יושב בין הנוכחים ומאזין. מספרים על הקרב, על מורשת ועל תקופה של חלוצים שעלו להפריח אדמה שוממה. באחד הסיפורים משתלב גם סיפור פינוי הנשים והילדים מבארות יצחק לאחר ההפגזה הראשונה. אני מאזין בדממה, עיני בוהות בפתח האוהל שלפתחו מתערבב הגשם היורד עם הקור. והנה אני נמצא במקום אחר. יום כ"ג בטבת תש"ח. גם הוא יום הפינוי.

גם אז, לפני הצהרים היה קר וגשם ירד. הגיעו שני משוריינים ומספר מכוניות משא בליווי מכוניות הצבא הבריטי. התחילה ריצה קדחתנית, כדי להספיק להעמיס על המכוניות את כל החבילות והחפצים הדרושים לילדים. סוף סוף הצליחו להטעין את הכול על המכוניות. באותו הזמן נדחקנו לתוך שני המשוריינים. אנו, ילדי כפר-עציון ושכנינו, ילדי משואות-יצחק הסמוך. גם חלק מהאמהות הצטרפו. במשוריינים רב הדוחק. ישבתי ברגלים מפוסקות ובין רגלי נדחק ילד נוסף. גם הוא פיסק רגליו וגם בין רגליו הושיבו ילד אחר. כך ישבנו בדממה טורים של ילדים כקוביות דומינו. הבטתי למעלה אל הרווח שהושאר בין דפנות המשוריין ובין תקרתו, רווח שהושאר כדי להחדיר מעט אויר נקי אל חלל המשוריין, אך ללא הועיל.  משם נשלחו אלינו מבטים אחרונים של אבותינו. ההיה זה מבט של פרידה?

האוויר שם דחוס בשל הצפיפות הרבה. התינוקות בוכים והאמהות נבוכות. מבטי סובב סביב אל על, אולי אפגוש את מבטו של אבא?

ופתאום שירה באוזניי. "אל הדרך שוב יצאנו, דרך ארוכה בלי קץ... התעוררתי בחטף כשקולות חבורת הזמר של בארות יצחק באוזני: ...כן, כן, כן ממשיכה הדרך, בסבל ובפרך, כולנו בה נצעד לעדי עד"...

באחת הוחזרתי אל המציאות. חזרתי לשמוח עם האחרים. 

יפת שדיאל

 

 

 

הרהורים עם תום האירוע "תורה ועבודה בנגב"

זכיתי ובשבועיים האחרונים צפיתי בשלוש הופעות של חברי המשק והילדים.

הראשונה היא "תיאטרון העדות", שריגש אותי מאוד. בו תוארו במלל ובשיר עדויות של חברי המשק על מה שעבר עליהם בשנות השואה. נושא זה העסיק אותי כמו רבים אחרים לאורך השנים. הצגת הנושא באופן אופטימי, פתחה בפני חלון מעניין נוסף לחייהם בפרט ולחיי האנשים שעברו את השואה בכלל.

האירוע השני הוא שבת ט"ו בשבט. גם הוא עולה כפורח משנה לשנה.  הצטרפות  מקהלת הנשים לחלק מן האירוע הוסיפה לוויית חן לשירה.

האירוע השלישי התקיים היום בבארות יצחק שבנגב. הוא לווה בגשם שוטף לאורך היום. חלק מספורי הקרב הכרתי מסיפורי הוריי ועוד נוספים הכרתי מקריאת החוברת "בשערי עזה" ומקריאה בספריו של נחום ברוכי. היום נוסף לי על כל אלה מידע חדש על קורות אותם ימים, שלמרות מות הורינו אנחנו נושאים בתוכנו.

הקרב על בארות יצחק ונושא "הענקת נס הקוממיות" רק לאחר שנים רבות, היו כחידה בעיניי, ושמחתי לשמוע היום הסברים לשני נושאים כאובים אלו.

צר לי על שרובו של דור המייסדים ובתוכם הוריי לא זכו לשמוע את התשובות שכה חיכו להם.

יוסי קוטב - כפר סבא     

 

שוב אני – והפעם חלות ולחם

 

חלות שלקחתם בימי ששי/שבת ולא השתמשתם יש להשתדל להחזיר עד יום ראשון בבקר.  אין לנו אפשרות להתעסק עם זה שאר השבוע.

מה שמחזירים שאר הימים אין לנו מה לעשות עם זה אלה לזרוק לפח.

כמו כן אין לנו מה לעשות עם לחם חתוך שהחזרתם מהבית.  אני יודעת שזה כואב לזרוק אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים.     להלן כמה טיפים – מה אפשר לעשות עם לחם ישן או חלות משבת.

 

1.        פרנץ טוסט (לחם מטוגן): – נכון, לא בריא, אבל מידי פעם לא נורא וזה כיף לילדים.  אפשר לשכנע אותם לשים גבינה לבנה על הלחם ועם סלט ירקות בצד.  יאמי יאמי !

2.       מכינים מרק לערב – אז מהחלות אפשר לעשות קרוטונים.  חותכים לקוביות, שמים שום, מלח ופלפל וטיפה שמן זית ואופים בתנור – נפלא.

3.       פשטידת לחם מלוחה: דרושות כ-20 פרוסות לחם.

חותכים את הפרוסות לחתיכות קטנות, שמים בקערה ומרטיבים במעט מים, כעת עושים תנועה של סחיטה ולישה, ככה שכל הלחם יירטב ויספוג את המים. (טוב לתרגול מוטוריקה גסה...).
משהים את הלחם הרטוב והסחוט בקערה במשך זמן ההכנה, וכך הוא יתרכך.

במחבת מטגנים עד שמשחים: בצל חתוך לקוביות קטנות, קופסא וחצי של שימורי פטריות, או שתי קופסאות קטנות, או  קופסא אחת של פטריות טריות.

בקערה אחרת מערבבים: שתי 2 ביצים, קופסת גבינה לבנה/ קוטג'/ שמנת 5 אחוז, שלוש כפות ממרח פסטו (אם אין פסטו אפשר לשים שלוש כפות זעתר/  כף אבקת מרק בצל), מלח ופלפל לפי הטעם.

לקערה עם הביצים מוסיפים את הפטריות והבצל וגם את הלחם.

מערבבים עד שהבלילה מכסה את כול הלחם (אם אתם מרגישים שהבלילה לא מספיקה, אפשר להוסיף מעט נוזל כמו חלב סויה או חלב קוקוס).

שופכים את הבלילה לשתי תבניות אינגליש קייק, או לתבנית מלבנית בינונית, ואופים בחום  180 מעלות כ40- דקות, או עד שהפשטידה משחימה ומזלג יוצא יבש.

אפשרויות לגיוון:

המטרה בפשטידה הזו היא להשתמש בחומרים שיש בבית, ולכן אין בעיה להחליף את הפטריות באפונה, תירס, בטטה, או כל העולה על רוחכם.

כנ"ל לגבי תיבול הפסטו, שאותו ניתן להחליף בממרח עגבנית מיובשות, אבקת מרק בטעם אהוב ועוד....

קשה מאוד להכין פשטידה לא טעימה...

                                                                                            תודה,

ג'ניפר פרץ – ענף המזון

שלום לכולם,

 

פרידה משרת החקלאות

בישיבת ראשי "הארגונים הכלכליים הקיבוציים" נערכה פרידה רשמית מח"כ אורית נוקד, שרת החקלאות ופיתוח הכפר בשנתיים האחרונות. אורית השכילה להשאיר בתפקיד את יוסי ישי, המנכ"ל הוותיק והמנוסה של המשרד, וכך זכתה לליווי מקצועי בכל השלבים של קבלת החלטות. בפגישה צויינה עמידתה האיתנה של אורית לצידם של החקלאים ב"מאבק החלב"; שמירתה על קשר חברי, ישיר ופשוט, עם אנשי ההתיישבות והחקלאות; נכונותה התמידית לשמוע את הקולות מהשטח ולהתחשב בעמדתם; והצבת בראש סולם העדיפויות את הטיפול ארוך הטווח בתדמית החקלאות והחקלאים. מיד לאחר שהתמנתה אורית לשרת החקלאות נפגשנו עמה, וביקשנו ממנה למצוא דרכים להחזרת עטרה ליושנה, עת היו המתיישבים "מלח הארץ" והחקלאות "מפריחת השממה". שמחנו לציין בפגישת הפרידה שתקציבים ראשוניים וניצנים ראשונים בתחום זה החלו להיראות.

 

ספיחי בחירות

האם יש לדמוקרטיה יסודות ביהדות? האם יש קשר בין קיבוץ לדמוקרטיה? תלמידות מדרשת עין הנצי"ב עסקו בנושאים אלו ביום הבחירות, במסגרת פועלנו לחבר צעירים לתנועה ולערכיה. במפגש שהתקיים ביום הבחירות למדו הבנות בחברותות, ושמעו שיחה מאמנון שפירא (ט"צ), על הסוגיות היסודיות של "יהדות ודמוקרטיה". בשיתוף פעולה עם הרב יצחק בן דוד, ראש המדרשה בעין הנצי"ב, נקבעה סדרת מפגשים לתלמידות המדרשה על ערכי הקיבוץ הדתי ודרכו. בין השאר מתוכננים מפגשים על התחדשות יהודית, עבודת אדמה, שיתוף, שוויון ועוד. שמנו לב שצעירות וצעירים רבים עוברים בקיבוצינו ונמצאים בתוכנו במשך תקופות ארוכות, אך כמעט ואינם נחשפים ולומדים על דרכנו, אורחות חיינו, ערכינו ועולמנו הפנימי. לפני שנות דור היתה זו דרך הצמיחה המרכזית של הקיבוץ, ונראה שיש ערך רב לשוב ולחשוף צעירים באופן מעמיק ורציני למשנת תורה ועבודה ולמסלול הגשמתה בקיבוץ. אנו תקווה שניסיון זה יעלה יפה, ויופעל גם בשאר מוסדותינו.

 

"שילוב מְשַלֵּב"

ישיבת הקיבוץ הדתי במעלה גלבוע פותחת בשנת הלימודים תשע"ד תוכנית חדשה: "שילוב מְשַלֵּב". בתוכנית ישתתפו בוגרי כיתות תקשורת וכיתות רגשיות מבתי ספר דתיים. לכל תלמיד תותאם מערכת יומית. התוכנית תתחלק לעבודה בשעות הבוקר, ולימוד בחברותות עם תלמידי הישיבה ושיעורים עם הצוות בשעות אחה"צ/ערב. כמו כן כל תלמיד ישתתף בחוג פרטני אשר הוא מעוניין בו. למשתתפים תוצע משפחה מאמצת בישוב. התוכנית תלווה על ידי אנשי מקצוע. לפרטים נא לפנות למשרד הישיבה 04-6480712.

 

"שיר למעלות"

את השבת הקרובה יעשו בעז"ה 45 משפחות של חברי הקיבוץ הדתי במלון "שיר למעלות" הסמוך לישיבת ההסדר שבעיר מעלות, ובכך נסיים בשעה טובה את "שבתות עיון ונופש" של חורף תשע"ג. השנה קיימנו 4 סופי-שבוע, בהן השתתפו כ- 350 חברים וחברות. אנו מודים על המשובים החיוביים מהמשתתפים ההולכים ומתרבים משנה לשנה. 

המזכירות הפעילה בשדה אליהו

במסגרת סבב הביקורים של המזכירות הפעילה הגענו השבוע לשדה אליהו. על הביקור ניצח מזכיר הקיבוץ, חבר המזכ"פ (לשעבר) יהושע מוזט, והדבר ניכר משלב ההכנות ועד לסיכום בערבו של יום: על שולחננו הונחו חוברות "תוכנית העבודה" של הנהלת הקהילה + דפים המציגים נושאים שהועלו על ידי החברים ב"מרחב הפתוח" שנערך בקיבוץ כשבוע לפני-כן, בהשתתפות עצומה של החברים וסוכם כהצלחה גדולה. הפגישה הראשונה, שקדמה לסיור המסורתי בקיבוץ, היתה עם הצוות המרשים של החינוך הבלתי-פורמאלי: צוות גדול וחזק! סוגיית העיסוק בערכי תנועת הקיבוץ הדתי במסגרת החינוך הבלתי פורמאלי עלתה על שלחן הדיונים והיא מצאה אוזן קשבת בקרב המדריכים ורצון לשיתופי פעולה. בהמשך נחשפנו לנפלאות מפעל "ביו-בי" על כל מחלקותיו, ולאחר תפילת מנחה במניין הגדול המתקיים בצהרי כל יום בפאתי חדר האוכל, וסעודה ממטעמיו של "קפה בשדה" – בית קפה ומסעדה חלבית הפועלים במסגרת יזמות "ביו תור", נפגשנו עם הנהלת הקהילה ומרכז המשק וקיבלנו תמונת מצב מפורטת על פעילות כלכלית חברתית וערכית הנעשית בקיבוץ. בשעת נעילה שוחחנו עם חברים ותיקים וצעירים על פועלה של מזכירות התנועה, והנושא המרכזי שהועלה הוא הקשרים בין התנועה לקיבוץ. היה מחכים, מעניין, נעים ומאתגר. תודה למשתתפים וליהושע על הכנסת האורחים החמה.

יג"ל – סבב ביקורים

לאחרונה סיימנו סבב ביקורים ושיחות בגרעיני יג"ל: יפתח-אבנת (מסגרת חינוכית-לימודית לנוער נושר מבתי הספר הדתיים הנמצאת בצפון ים המלח), גרעין מעיין (הפעלת מועדוניות וחינוך בלתי-פורמאלי בבית שמש), מתנדבי "בית נועם" (סיוע לבוגרים בני 21 ומעלה עם מוגבלויות שונות, בקריית אונו), וגרעין מדריכים בפנימיית המדור הדתי במקווה ישראל. בהתאם להחלטת המזכירות המורחבת נמשך "מפעל" היג"ל בשיתוף פעולה עם בני עקיבא, תוך שימור האיכות והייחודיות שיצק בו הקיבוץ הדתי. את התרשמותו מהביקורים סיכם זיו כרמל (מחלקות ביטחון וחינוך, טירת צבי) במילים קצרות: "באתי לחזק ויצאתי מְחוּזָק!". דוד גדיש, המרכז את גרעיני יג"ל מטעם בני עקיבא והקבה"ד, דיווח על התעניינות גוברת ביג"ל, הן בצד ההיצע – בנות ובנים בכיתות י"ב המעוניינים להתנדב לשנה לפני השירות, והן בביקוש – מוסדות חינוך ורווחה המבקשים שנפנה אליהם גרעין יג"ל.

"הפורום" מבקר בכפר הנוער הדתי

מר אבי נאור, יו"ר הפורום הציבורי של כפרי הנוער והפנימיות בישראל, ומר שמואל אבואב, מנכ"ל הפורום, ערכו ביקור בכפר הנוער הדתי (כפר חסידים), במטרה לבחון את אפשרות פריסת חסותם על הכפר. חברי הפורום הינם תורמים פרטיים, ראשי קרנות ובעלי עניין לקידום התחום החברתי, הפועלים יחדיו לפיתוח וחיזוק כפרי הנוער והפנימיות. מטרתם המרכזית הינה מתן מענה לצורכיהם המגוונים של בני הנוער, שיאפשר הוצאתם ממצב הסיכון והשתלבותם בהצלחה במעגלי החיים ובחברה הישראלית. במהלך הסיור בכפר, ובדיון המשותף, דיברנו על הפניית משאבים ותקציבים שיאפשרו ביצועה של תוכנית חומש אסטרטגית, ותוכנית הדרכה שתחזק את היכולות הניהוליות והמקצועיות של אנשי הכפר העוסקים בחינוך, הוראה, אחזקה וניהול.

שבת שלום

נחמיה רפל

וחברי המזכירות הפעילה

 

 

כ ל ב ו ד ף

שעור בפרשת השבוע במועדון     שולי גל – כדאי להביא משקפיים

                        "גדול הוא קידוש השם מחילול השם"

אחות תורנית:   ברוריה לנדה – פלאפון 61999

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

גשם בא

עד סגירת הגיליון בליל אמש הומטרו עלינו השבוע  72.7 מ"מ, ובסה"כ עד כה 544.8 מ"מ.  כן ירבו לברכה !

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

חן חן

לשירה זבדי על עיצוב השער לידיעון שבת שירה.  תזכי למצוות.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

שירותי דת לציבור

אמנם ועדת דת כוועדה לא קיימת זה שנים רבות בקיבוץ – וחבל – אך השירותים הדתיים ניתנים לציבור בצורה סדירה.  אני רואה כנכון ליידע שוב את החברים למי פונים ומתיי לקבלת שירותים אלה.

בדיקת תפילין ומזוזות:

המזוזות שאנו קונים הן כולן בגודל 10 ס"מ, ועברו בדיקת מחשב אשר בודק חסרות, יתרות ומוחלפות.

מי שמעוניין לבדוק המזוזות או התפילין, יתקשר יום או יומיים לפני יום שישי למנחם שניאור לקבלת הנחיות.  מנחם עובד באופן סדיר בימי שישי לפני הצהריים בבדיקת תפילין ומזוזות.

יש לדעת שצריך לבודק המזוזות לפחות פעמיים בשבע שנים.

כשמשפצים דירה נא להודיעני, כדי שבהזדמנות זאת ייבַּדקו כל המזוזות בבית.

חברים שרוצים לרכוש מזוזות, תפילין, טלית גדולה או קטנה, וכד' – יכולים לפנות אליי.

פתילים לטליתות אפשר לקבל ממני, מאסתר תמים או ממיכל וידרמן.

יעקב שניאור

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

במרפאה

בשבוע הקרוב ד"ר ליאורה תהיה בחופשה.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

 

 

AtarimTR