ידיעון 2842 יום כיפור

בס"ד ט' בתשרי תשע"ד

 

 

יום הכיפורים – שבת שבתון

15.30

מנחה

08.00

שחרית, אזכרת נשמות, מוסף

15.45

סעודה מפסקת

16.30

מנחה, נעילה

18.10

התחלת הצום

19.10

תקיעת שופר

18.28

הדלקת נרות

 

ערבית, הבדלה, קידוש לבנה

18.40

"כל נדרי" / דרשת הרב

19.25

סיום הצום

נשים אומרות תהילים בחדר עיון – אחרי 4 פרקי תהילים בסוף ערבית בליל יוה"כ.

שעור בדף יומי – אחרי סיום תפילת ערבית ושירי הייחוד (בערך בשעה 21.00)

זמני התפילה במשך השבוע

  שחרית   א' ג' ד' ו'             06.00

  שחרית   ב'                      05.50

  מנחה ברחבת חדר האוכל    13.30

  מנחה בבית הכנסת            18.30    

  רבע לערבית                     19.45

  ערבית                            20.00

 

 

לוח השבוע

 

יום ראשון

גדולי המחשבה הישראלית

יום שני

17.30

התעמלות לגברים

בית שפירא

21.00

שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י

חדר עיון

יום שלישי

19.30

התעמלות לנשים

בית שפירא

20.30

התעמלות לנשים

בית שפירא

יום רביעי

06.30

שעור בדף יומי

חדר עיון

יום שישי

07.00

שעור בדף יומי

חדר עיון

 

השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב אחרי ערבית בחדר עיון

 

 

תורני נוער ברפת:   בוקר – נדב ברוכי, מתן פלדמן

                          צהריים – צוריאל בן-שמול, הדר ישראלי                

                                                                        

כשהיינו ילדים, אימא שלי ז"ל קנתה לאח שלי ולי משחק מונופול. שעות על גבי שעות ישבנו ושיחקנו. היא כול הזמן שמרה על שוויון בזכויות ובחובות במשחק. אחרי זמן מה, כשהיא לא ישבה איתנו במשחק, אח שלי הפך להיות "קפיטליסט" למופת. שינה את החוקים לטובתו, ורימה אותי רק בשביל לנצח במשחק. אני זוכר את החיוך על הפנים שלו בכל פעם שרכש קרקע, בית או מכונית. את השמחה בכל פעם שמישהו היה חייב לשלם לו, והניצחון שללא רחמים לקח את הדולר האחרון מיריבו.

יום אחד שוב אימא שלנו ישבה איתנו במשחק, שתקה והסתכלה על המשחק שלנו. בסוף אמרה:

אני רואה שלמדתם להילחם על המשאבים של המשחק, על המכונית, על הקרקע, על הבית. אתם מרגישים שהמשחק מלמד על החיים. אז עכשיו אני אלמד אתכם.

כול מה שקניתם או לקחתם, כול הרכוש, המכוניות, הבתים, חוזרים לקופסה, ומאבדים את משמעותם וערכם ברגע סיום המשחק. אבל תחשבו מה המעשים שעשיתם במשך המשחק, תחזרו על הריגושים השליליים והחיוביים. זה נישאר אצלכם, ואת זה אי אפשר להחזיר לקופסה.  

היא פנתה אלי ואמרה: אתה שניצחו אותך מה אתה מרגיש? מקופח? המשחק מחר יכול להמשיך עבורך. כול הכסף והבתים והמכוניות יהיו שלך ויישארו אצלך. תארוז את המשחק ותחזיר למדף. תחשוב גם אתה על ההרגשה שהייתה לך במשחק, ואיך אתה יכול לקחת את זה למקום חיובי וללמוד ממנו.

כך אני ניזכר מדי יום הכיפורים, ובכל שנה מדמיין אותנו משחקים את המונופול של החיים, נלחמים בשביל הרכוש,  עד שלאט, לאט, במשך השנה כבר הרכוש שולט בנו, וביום הכיפורים הכול חוזר לקופסה.

גבריאל נאור

       

מה בגיליון

·        על קצה הלשון – הרב ירון

·        ועל כולם – יהונתן שרמן

·        סליחה – דוד אשל (מן המרשתת)

·        לפני ארבעים שנה – לוחמים, מיכל וידרמן

יעקב שניאור, מתוך ידיעוני התקופה

·        תני אהרן הי"ד – יונה ברמן מפי אורה אהרן

·        מעגלים נסגרים – ורד סוקולובסקי

·        שרגא כ"ץ הי"ד – רוני כ"ץ

·        הבטחתם יונה – פרד אדן

·        חמש חתונות ביום אחד – שולי גל

·        פירוש למשנה – דינה ספראי

·        מנקים את הבית – עירית פורשר

·        כיצד נעבור את הצום בשלום – ד"ר ליאורה

·        בקיבוץ הדתי – עמוד"ש 179

·        שנה טובה מ'אישה בתנועה' – הילה אונא

·        לו"ז ענפי השירות לחג הסוכות

                                                         כלבו דף ולוחות זמנים

                                                                         קראו בנעימות.  שבת שלום וצום מועיל !

המערכת

 

ספר יונה

תַּרְשִׁישׁ – פירוש המלה תַּרְשִׁישׁ (תַּלְסוֹס ביוונית) הוא ים. יונתן בן עוזיאל תרגם את המשפט: "וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה" כך: "וְקָם יוֹנָה לְמֶעְרַק לְיַמָּא". אניות המפליגות בים הגדול נקראות (תהלים מח, ח): "אֳנִיּוֹת תַּרְשִׁישׁ". תרשיש הוא גם שמה של אחת מאבני החושן, ואונקלוס (שמות כח, כ) מתרגם את שמה "כְּרוּם יַמָּא", כלומר כצבע הים.

היו כמה ערי חוף שנקראו בשם זה: בדרום תורכיה, בספרד ועוד. לא ברור לאיזו תרשיש ניסה יונה לברוח: לים, או לאחת מאותן ערים. בכל מקרה ברור שהוא רצה ללכת מערבה בעוד הקב"ה שלח אותו מזרחה, לנינוה.

מַה לְּךָ נִרְדָּם – הפיוט הפותח את הסליחות לפי מנהגי הספרדים הוא: "בֶּן אָדָם, מַה לְּךָ נִרְדָּם". מקור הביטוי הוא בדברי רב החובל ליונה הנביא בעת הסערה: "מַה לְּךָ נִרְדָּם קוּם קְרָא אֶל אֱ-לֹהֶיךָ".

וַיְּמַן – המלה הזו חוזרת ארבע פעמים בספר יונה: "וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה", "וַיְמַן ה' אֱ-לֹהִים קִיקָיוֹן", "וַיְמַן הָאֱ-לֹהִים תּוֹלַעַת", "וַיְמַן אֱ-לֹהִים רוּחַ קָדִים". המלה וַיְּמַן היא מהשורש מ.נ.ה, כמו שהמלה וַיְּצַו היא מהשורש צ.ו.ה. הכוונה היא שהקב"ה ממנה את הדברים הללו לעשות את שליחותו.

דָּג וְדָגָה -  לאחר שכתוב "וַיְמַן ה' דָּג גָּדוֹל לִבְלֹעַ אֶת יוֹנָה, וַיְהִי יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג", כתוב שיונה מתפלל "מִמְּעֵי הַדָּגָה". בדרך כלל המלה דָּג מתייחסת לפרט אחד, ואילו המלה דָּגָה מתייחסת לכלל הדגים, כמו בפסוק (במדבר יא, ה): "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם". ואולם, כאן מופיעה המלה דָּגָה במשמעות של פרט אחד, ודרשו חז"ל (ילקוט שמעוני) שבתחילה בלע את יונה דג גדול, והוא עדיין לא התפלל לה', ולכן הקב"ה זימן דגה נקבה מעוברת שבלעה אותו, ואז הוא סבל יותר בגלל הצפיפות, והתפלל לה'...

מִי יוֹדֵעַ -  מלך נינוה קורא לעמו לחזור בתשובה ואומר: "מִי יוֹדֵעַ יָשׁוּב וְנִחַם הָאֱ-לֹהִים וְשָׁב מֵחֲרוֹן אַפּוֹ". הביטוי "מִי יוֹדֵעַ" אינו שאלה, אלא קביעה שאין אף אחד שיודע את התשובה לכך. כך גם בפסוק (דברים ד, ז) "מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱ-לֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו", וכך גם בתפילה, אחרי שאנחנו אומרים "אֵין כֵּא-לֹהֵינוּ", אנו אומרים "מִי כֵּא-לֹהֵינוּ".

וַיַּרְא הָאֱ-לֹהִים אֶת מַעֲשֵׂיהֶם -  משפט זה שמתאר את תגובת ה' לתשובתם של אנשי נינוה, הפך להיות משפט מפתח בדברים שאומרים בתעניות ציבור (משנה תענית ב, א): "אחינו, לא נאמר באנשי נינוה "וירא א-לוהים את שקם ואת תעניתם" אלא "וירא א-לוהים את מעשיהם כי שבו מדרכם הרעה". העיקר בצום הוא שינוי המעשים ולא דברים חיצוניים.

אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ -  כך נאמר על אנשי נינוה. היום אומרים על אדם מבולבל שהוא אינו מוצא את הידיים ואת הרגליים.

הרב ירון

 

 

"ועל כולם..."

יום כיפור היה צריך להיות חג שבתי הדפוס מנפיקים לכבודו כרטיסי ברכה צבעוניים ונוצצים, עם איזה חמשיר בחרוזים בפנים ותמונת ילדים מצחקקים ואנשים צוהלים, מסוג הכרטיסים שיש "לרך הנולד", "לבת המצווה", "לזוג המאושר" וכדו'... רק המחשבה על הגיעו של החג הייתה צריכה להלהיב אותנו – כמה טוב שיש הזדמנות לתקן, ליישר הדורים הן עם בני האדם והן עם האלוקים. ניקיון הנפש והתחלה חדשה! במחי יממה אפשר לתקן טעויות של שנה ולהתחדש!!  שתי סיבות לכך שהמציאות מציירת את ההפך המוחלט: יום כל-כך קודר ומענה.

הראשונה - חיצונית-פיזית: להיות בצום זה לא כיף. הראש כואב כשלא שותים במשך יום שלם, וקשה להימנע מהקפה של הבוקר ומקוביית השוקולד של אחה"צ. מה גם, שכאשר בה בעת הזמן מתמלא בתפילות ארוכות זה מצריך מאמץ פיזי לא מבוטל. בקיצור, יש חגים יותר נעימים.

השנייה - פנימית-פסיכולוגית:  חרף תוצאתו המבורכת, עצם התהליך של הינקות מהחטאים - בין כלפי הזולת ובין כלפי ה' - הוא מביך מאד. האדם מצוי בחוסר נוחות בעת שהוא מודה בכישלונותיו. הוא חש בושה כשהוא נזכר בטעויות שנבעו מחולשותיו. לא נעים לחשוף לאור השמש ולעין כל את הפגמים שבדרך כלל האדם משקיע רבות בהסוואתם, ודי מכלים להיזכר במומים שהאדם משקיע הרבה מאמצים בהשכחת קיומם אפילו מעצמו.

נוכח כל זאת, מתמיה משהו שנוסח הווידויים אינו בלשון יחיד ולפיכך חסר-משהו את הפן האישי. אין "אשמתי, בגדתי..." או "על חטא שחטאתי...", אלא הכול בלשון רבים. העניין כה מודגש עד שהרב שג"ר זצ"ל (שמעון גרשון רוזנברג 1949-2007) מבקר בחריפות, באחד מספריו, את הנוהג שהשתרש בישיבות, לפיו יש מתפללים המחזיקים דף נפרד מהמחזור ובו פירוט חטאים אישיים או סוגי החטאים שביצעו, בלשון יחיד, ואשר כלולים כביכול במילות הוידוי הכללי. נמצאנו למדים שהוידוי ביום-כיפור הוא קודם כל בקשת כפרה ציבורית וחברתית. היהדות רואה בפרטים המרכיבים את העם היהודי כלל וציבור לפני היותם אסופה של פרטים יחידים. היות וישנה ערבות הדדית, אין ערך רב בכפרה שהיא רק פרטנית. לכן ההיטהרות האישית ביום-כיפור תפֵלה להזדככות הציבורית. זו אולי הסיבה שהתפילות במועד זה מאופיינות בקטעים רבים הנאמרים יחד בקול רם מפי הציבור כולו, לעיתים בשירים ובניגונים המושרים בצוותא תוך דיבוק לבבות.

לעניות דעתי,  חשוב, אם כך, שכחברה נקדיש מחשבה לשאלה האם נפלו שגגות או טעויות בהתנהלות שלנו בשנה החולפת? האם אירעו בקיבוצנו אירועים שיש לתקנם באופן קיבוצי וחברתי?  לא סכסוכים פרטיים, שיש להניח כי יבואו לקיצם בבקשת מחילה הדדית, אלא התרחשויות כלליות שראוי לתקנן.

כעולה ממילות השיר הידוע, מי שמתגוררים "ברחוב הנשמות הטהורות", רק "פושטים עורות... חושפים מומים לעשרות ומנגנים על כינורות" – הכי קל להתלונן ולקונן. מי שמחזיק מעצמו חלק מעדת "הצדיקים ללא רבב" רק נוהה ובוכה על מה שמעוללים האחרים, תמיד האחרים... בחברה בה "לא ידעו מוסר" הסוף צפוי: "הנערים עושים צרות ונטפלים לנערות, פותחים תיקים וחקירות, מלכלכים את הקירות".

יש לברך, אם כן, על הימצאותה של קהילה קיבוצית המשתייכת לתנועת הקיבוץ הדתי, בה "אורח חיים" הוא לא רק ספר הלכה אלא דרך חיים המושתתת על תורה, עבודה וחיים צנועים על אדני מתינות, פתיחות וסובלנות. נתפלל שנקיים ערכים אלה בכל אורחותינו בדרך ההלכה וההכלה לכדי יישומם בהזדמנויות הנקרות בדרכינו.

                                                כתיבה וחתימה טובה,

יהונתן שרמן

 

 

סליחה        מאת: דוד אשל

עם חיוך אבקש גם סליחה / סופה ברצינות תחילתה בבדיחה.

 

הַשָּׁנָה, בְּבַקָּשַׁת הַסְּלִיחוֹת
אֶצְטַנֵּעַ וַאֲבַקֵּשׁ קְצָת פָּחוֹת,
כִּי יֵצֶר הָרַע בְּגִילִי
כְּבָר לֹא כָּל כָּךְ שְׁלִילִי,
וְלִפְעָמִים הוּא בִּכְלָל נֶעֱלַם
כְּאִלּוּ שֶׁלֹּא הָיָה בִּי מֵעוֹלָם.
לְמָשָׁל, עַל חֵטְא בְּזִלְזוּל הוֹרִים וּמוֹרִים
מַה פִּתְאוֹם הַיּוֹם? שָׁנִים שֶׁהֵם כְּבָר קְבוּרִים !
אוֹ עַל חֵטְא שֶׁל "רִיצַת רַגְליִּם לְהָרַע"
רִיצַת רַגְלַיִּם ? הֲמוֹן זְמַן שֶׁזֶּה לֹא קָרָה.
אֲבַקֵּשׁ כֵּן סְלִיחָה עַל "טִיפְּשׁוּת פֶּה"
מַה לַּעֲשׂוֹת...מִזֶּה, אֲנִי לֹא מִתְרַפֵּא,
וַאֲנִי מוּכָן גַּם לְהַבִּיעַ הִתְנַצְּלוּת
אִם פֹּה וְשָׁם...שָׁמַעְתִּי רְכִילוּת,
אֲבָל לְבַקֵּשׁ סְלִיחָה עַל "לְשׁוֹן הָרַע"?
נוּ, בֶּאֱמֶת...לִפְעָמִים אֵין בְּרֵרָה.
עַל שֹׁחַד, נֶשֶׁךְ וְהוֹנָאָה אָנוּ מְבַקְּשִׁים: כַּפֵּר לָנוּ !
מַדּוּעַ ? הֲרֵי בֵּין כָּךְ וְכָךְ הַכּוֹל שֶׁלְּךָ... וְלֹא שֶׁלָּנוּ.
לַחְטֹא בְּ"הִרְהוּר הַלֵּב" זֶה מַקְסִים
הַאִם עָדִיף לַחְטֹא... בְּמַעֲשִׂים?
חֲטָאַי בְּזָדוֹן הֵם בִּנְסִיגָה
הַחֲטָאִים שֶׁל הַיּוֹם...כּוּלָם בִּשְׁגָגָה.
הַשָּׁנָה לֹא אֲבַקֵּשׁ סְלִיחָה עַל אוֹנֶס
כִּי גַּם בִּלְעָדַי בְּנוֹשֵׂא זֶה...יֵשׁ לְמַעְלָה עוֹמֶס.
וּבְכֵן, כְּדֵי שאח"כ לֹא אֶתְחָרֵט
אַפְסִיק כָּאן...וְיוֹתֵר לֹא אֲפָרֵט,
וְלָכֵן הַשָּׁנָה בְּעָמְדִּי בַּתְּפִלָּה
בַּקָּשָׁתִי לִסְלִיחָה תְּהֵא צְנוּעָה וְדַלָּה,
וּבְכָל זֹאת...בְּעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה וּבְרֹאשׁ מְיוּשָׁב
אֲנִי מְבַקֵּשׁ סְלִיחָה, גַּם עַל מַה שֶּׁכָּתַבְתִּי עַכְשָׁיו,
וּמִכָּל יְדִידַי, מַכָּרַי וּמֵהַמִּשְׁפָּחָה
אֲנִי מְבַקֵּשׁ הַשָּׁנָה , כֶּפֶל סְלִיחָה.

 

 

לפני ארבעים שנה

 

מדינת ישראל מציינת השנה מלאת ארבעים שנים למלחמת יום הכיפורים, שבעטיה השתנו כאן דברים רבים.

אנחנו בחרנו לציין זאת באמצעות זיכרונות של לוחמים ושל יושבי העורף.

 

 

בעיני הלוחמים

אנו נלחמנו ברמת-הגולן. יחד איתי בגדוד היו אשר גרינברגר וחנן בלנקנשטיין שהיה גם באותה פלוגה.

בשלב הבלימה  היינו בשטחי המתנה במטעי התפוחים של מעיין-ברוך, הועלינו לרמה לצורך כיבוש תל-שאמס לאחר ששתי התקפות שריון עליו לא צלחו. הלכנו ברגל באיגוף ובאנו מאחור, כבשנו, ואחרי יומיים ירדנו והשארנו לכח מ"גולני" להחזיק בתל.

כך גם עשינו באום-בוטנה (לאחר זמן התברר לי שאליהו מזכירנו היה בכוח מחטיבה 9 שהחליף אותנו).

ביום האחרון שלפני כניסת הפסקת-האש לתוקף, הועלינו במסוקים מעל החרמון הסורי וגלשנו למטה. כשהגענו למוצב הסורי התברר שהוא ריק, כי הסורים ברחו.

בקשת המג"ד להמשיך למטה ל"חרמון הישראלי" ולסייע בכיבושו נענתה בשלילה מטעמי אגו (שלא כאן המקום לפרט, למרות שהרבה חיילי גולני שילמו על-כך בחייהם).

כאשר היינו בהמתנה בצומת קלעה התארגנה בחג הראשון של סוכות תפילת שחרית עם ארבעת המינים

שאיני יודע מהיכן הגיעו. אז פגשנו חברים נוספים ששירתו בגדודים אחרים של החטיבה.

במהלך ששת החודשים וחצי שהיינו ב"מובלעת", מצאתי באחת החושות מגהץ פחמים שנמצא בביתנו עד היום.

הקשר הטלפוני עם הבית לא היה קיים עד הפסקת-האש. כשהיינו בחרמון הסורי קיבלנו בפעם הראשונה אפשרות להתקשר הביתה. אני הייתי אבא לשניים וחנן נשוי די טרי. כאשר ענה לנו מישהו בקיבוץ ביקשתי שירוץ ויקרא לפנינה וג'ודי, ועד שהן הגיעו השיחה נותקה. ואחר ניסיונות נוספים הצלחנו להחליף מספר מילים. היות והקו היה מאד משובש (בלשון המעטה) נאלצנו לצרוח, ואני לא יודע אם שמעו אותנו דרך הטלפון או באוויר החופשי.

לאחר מכן התחילו להגיע ניידות של טלפונים והיה יותר נגיש, אך יש לזכור שבאותה תקופה לא היו בקיבוץ טלפונים בבתים אלא רק בשלושה מקומות ציבוריים, ובכל פעם שהתקשרתי היו צריכים לרוץ לקרוא לפנינה, והרבה פעמים עד שהיא הגיעה השיחה נותקה. אך "לא היה ייאוש כלל", וכשדיברנו ביקשתי שתמסור לג'ודי שהכול בסדר, גם כאשר חנן לא עמד לידי.

שלמה הלוי

כפי שכתב שלמה, אשר גרינברגר היה חייל באותו הגדוד, וכך מספר אשר:

נלחמתי ברמת הגולן ובחרמון.  המלחמה הייתה קשה מאוד. היינו מגויסים 200 ימים, בתקופה שבה מזג האוויר היה קשה ביותר, וכך גם התנאים הפיזיים.

לא הבאתי אתי מזכרות משם.  הקשר עם הבית היה באמצעות גלויות ומכתבים.  בין יום הכיפורים לפסח היינו בבית לשבת אחת בלבד, וגם לליל הסדר לא יצאנו הביתה.

יצחק סוקולובסקי שירת ביחידת יר"מ (רכב מגויס) שתפקידה היה לגייס כלי רכב פרטיים לטובת המלחמה.

הוא נושא איתו במיוחד את זיכרון  הגיוס בעיצומו של יום הכיפורים, ואת הזעזוע של כולנו כשהגיעונו הידיעות על נפילת תני ובונדי הי"ד.

באשר לקשר עם הבית – היחידה הייתה ממוקמת בנחלים, כך שהקשר והקִרבה לבית נשמרו באמצעות האופניים...

 

אליהו לוי נלחם ברמת הגולן במובלעת אום בוטנה.

הוא זוכר במיוחד את איסוף הטנקים ערב הכניסה למובלעת – סוריה.

גם אליהו לא הביא שום מזכרת, אבל הוא זוכר היטב את חצי השנה הקשה.

הקשר עם הבית נשמר באמצעות הרבה גלויות ומכתבים.

 

שלמה ליבוביץ שירת באותה תקופה בבקעת הירדן, אבל הוא מספר שרוב הזמן היה בבית ועבד ברפת, כך שלא היו לו בעיות מיוחדות בשמירת הקשר עם הבית...

 

עד כאן תשובות הלוחמים לשאלות המערכת.   על לוחם אחד שכבר אינו אתנו כותבת מיכל וידרמן:

 

השבוע חל יום הזיכרון השלישי לפטירתו של יוסי - יוסיקה הפי חבריו.

זיכרונות חולפים בראשי.  אהבת הקריאה שלא ידעה שובע – בכל מקום בבית נמצא ספר פתוח, ובעת ובעונה אחת קרא שלושה-ארבעה ספרים במקביל.  אהבתו לגידול הקקטוסים והרכבתם, וחיבתו לחי ולצומח.

אני נושאת עמי זיכרונות רבים ממלחמת יום הכיפורים.  אנחנו היינו זוג צעיר  - נישאנו לפני שנתיים.

חודש לפני המלחמה חזר יוסי משירות מילואים בתעלה.

כרבים, קיבל גם הוא את הודעת הגיוס במהלך יום הכיפורים.  עם סיום תפילת 'נעילה' ובטרם הסתיימה תפילת 'ערבית', צררתי כמה כריכים, ויוסי יצא דרומה לנקודת האיסוף, במחשבה שכול הסיפור יסתיים כעבור כמה ימים.

דרישת שלום ראשונה הגיעה במהלך חול-המועד סוכות – פיסת קרטון קטנה השמורה עמי עד היום: "הכול בסדר, אל תדאגי. אל תשכחי להשקות את הקקטוסים".  גינת הקקטוסים הסתכמה אז בשלושה קקטוסים בלבד – כיום נותר אחד מהם (ליד בית משפחת בואר).  כל חליפת המכתבים לאורך תקופת המלחמה שמורה עמי.

יוסי היה חפ"ש (חייל פשוט) בחרמ"ש (חיל רגלים משוריין) תקופה ארוכה, ושוחרר רק לקראת פסח. במשך כל תקופת גיוסי לא היה בחופשה לשבת, אלא רק באמצע השבוע, ואת רוב שעות החופשה בילה בדרכים.

יוסי לחם מול הארמיה השלישית, חצה את התעלה ושירת בגזרת פאיד.

כששכך מעט שאון התותחים, ארגן לעצמו ספרייה קטנה שסבבה בין העמדות. בעיקר קרא ספרים באנגלית, מדע בדיוני, ואת כל ספרי אליסטר מקלין.  מאין שהוא השיג ושתל עצים וקקטוסים (יש תמונות המעידות על כך).

מדי פעם זכיתי לדרישת שלום, ועם כל אחת כזו הייתה חגיגה ושמחה שאי אפשר לתאר.

על הקרבות מיעט יוסי לדבר. הכול שמר בלבו, מכונס במחשבותיו.  רק אחרי חודשים, במפגש יחידתי שמעתי סיפורים יותר ממוקדים שאותם נצר בליבו.

אהבתו לספרים נמשכה כל חייו, עד רגעיו האחרונים. גם כשהכרתו הייתה כבר מעורפלת ביקש שספר יונח על בטנו.

מורשתו נוכחת בבית יום-יום, שעה שעה. אף שאינו גרה עוד בביתנו מאז, רוחו שורה בכל מקום והוא מוזכר תדיר במשפחתנו.  נכדינו הגדולים שהכירוהו, מדקלמים בעל-פה את הספר 'יוסיקקטוס' שנכתב בידי ד"ר דרור בהשראת דמותו של יוסי.  הקטנים, שנולדו אחרי פטירתו, מזהים שהגן ופינת החי הם 'של סבא יוסי'.

 

אסוף את המעשים

את המילים והאותות

כמו יבול ברכה כבד משאת.

...

אסוף על כל מראות פניה היפים

כמו את הפרי ואת הבר.

האדמה היא אפורה מתחת לשלפים

ואין לה עוד לתת לך דבר.

 

ואין יותר גבעול חולם על שיבולתו

ואין יותר נדרי ואסרי.

רק הבטחת הרוח כי הגשם בעיתו

עוד יחונן את עפרה בתום תשרי.

נעמי שמר.

גמר חתימה טובה,

מיכל וידרמן

 

איך נראו הדברים מכאן?  על כך מיומנו המפורט של יעקב שניאור וכמה קטעים מידיעוני אותה התקופה.

 

יום הכיפורים תשל"ד כאן בבארות יצחק        

ביום שני ז' בכסלו תשל"ג, התקיימה ברוב פאר חנוכת בית הכנסת שלנו.

פחות משנה לאחר מכן, ביום כיפור תשל"ד שחל בשבת, בשעות הצהרים, כשהיינו בתפילת מוסף, התחלנו להרגיש שמשהו קורה.  באו חיילים עם צו 8  וגייסו צעירים ומבוגרים יותר.

אליעזר תגרי, המא"ז דאז, הודיע כמה הודעות לקראת הלילה, ביניהן על האפלה מוחלטת עם חשכה.  לכן סיימנו התפילה קרוב לחשכה, ולא תקענו בשופר. 

אני כגבאי הודעתי בסוף התפילה כמה הודעות, בעיקר על זמני התפילות בימי חול ובחגים הבאים.

יש לציין שלא היה עם מי להתייעץ בענייני הלכה, כי טרם הוחלט על קבלת הרב נפתלי בר-אילן כרב לקבוץ.

אגב, הרב בר-אילן הגיע עם משפחתו לקיבוץ שנה לאחר מכן, באלול תשל"ד, אוגוסט 1974.

מתחילת המלחמה, בכל בוקר, לפני אשרי, אמרנו תפילה לשלום המדינה ולחיילי צה"ל.

ובערבים, אפילו בשבת ובחג אמרנו שני פרקי תהילים: פרקים פ"ג ופרק כ', אחרי עלינו לשבח.

 

מה עשינו בסוכות?

בערב סוכות חולקו ארבעת המינים במקלט של בית הכנסת.

בערב סוכות, מיד אחרי מנחה מוקדמת, התפללנו מעריב של חג, וסיימנו התפילה לפני החשכה.

את הסוכה הציבורית האפלנו באמצעות סגירה מסביב, והשתמשנו בנורות צבעוניות של 25 W .

 

בשמחת תורה

אחרי תפילת מנחה של ערב חג התפללנו מיד מעריב של חג, עשינו 7 הקפות בלבד מסביב לבימה, וסיימנו לפני החשכה.

 

כשבועיים אחרי שמחת תורה, הרבנות הראשית הכריזה על יום צום ותפילה ביום שני י' בחשוון בכל בתי הכנסת, ובמיוחד בכותל המערבי.

גם אנחנו כאן בקיבוץ, קיימנו תפילת מנחה מיוחדת לכל הציבור.

לפני מנחה דרש הרב אלינסון בהלכות תשובה של הרמב"ם, התפללנו מנחה, אבינו מלכנו, ואחרי עלינו לשבח אמרנו פרקי תהילים.

 

מי ייתן ותתקיים בנו נבואת ישעיהו ומיכה:

וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתֽוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא-יִשָּׂא גוֹי אֶל-גּוֹי חֶרֶב, וְלֹֽא-יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָֽה. 

                                                            יעקב שניאור

 

 

בידיעון מס' 831, י"ד בחשוון תשל"ד, כותבת דינה אמיר:

"אתמול, שלשום ומחר נפתחו וייפתחו בתי העלמין הארעיים, שבהם טמונים 1856 לוחמים.

העם נתייחד עם זכר יקיריו שנפלו. שניים מהם מוכרים לנו היטב: תני ובונדי. הם אינם עוד אתנו, ולא יהיו.

האם עליי לשרטט פה בכתב קווים לדמותם, להציגם כפי שהכרנום?  למי? מי לא ידעם? מי בכלל קלט כבר את מלוא משמעות היעדרם?  דומני שמוקדם מכדי להנציחם בכתב. אין זו העת לאזכרה באופן שערכנו ליקירינו שנפטרו לעולמם עד כה. תני ובונדי יותר מדיי חיים בזיכרוננו, ואין צורך במלים...."

 

בידיעון מס' 834 מיום כ"ה במרחשוון תשל"ד כותבת דינה:

"לכל המגויסים ולכל החברים בבית,

שלום וברכה.

מזמן לא פתחתי בפתיחה 'אישית' כנ"ל.

עלון הקשר הפך שוב לידיעון רגיל, אם כי בתכיפות ובהיקף מוכפלים.

הפעם שוב 'אישי', ולא אינפורמציה ומאמרים. מכתבו של נחום הוא בהחלט אישי לכל אחד ואחד, ישיר, כן ומעודד, למרות העובדות הלא-כל-כך מבטיחות...  (את מכתבו של נחום ראו להלן – ע.ש.)

בהוצאת המחלקה לתרבות תורנית ואגף הנוער והחלוץ של הסוכנות היהודית, מופצים דפים ללימוד מדרשי חז"ל על פרשת השבוע, בעריכת עמוס חכם.  חיילים המעוניינים בקבלת דפים אלה יכולים להודיע על כך לנורית.

בהוצאת ישיבת 'מרכז הרב' מופצים דפי לימוד בנושאים תורניים. גם את אלה אפשר לקבל באמצעות נורית."

 

 

וכך כותב נחום ביום שישי, י"ד במרחשוון תשל"ד, 9 בנובמבר 1973:

 

"לשלמה, לשפיר, לדינה ולאחרים,

שלום.

ובכן, אנחנו נמצאים במלחמה ממש. זאת אותה המלחמה שתמיד אמרו לנו ואמרנו לאחרים שהמדינה לא בנויה לה. תמיד ידענו שהמלחמה העתידה תהיה קצרה ומוחצת יותר מהקודמות, ויהיה מרחב התראה, ויהיו ידיעות ונלך ונכה ונחזור הביתה, ואחר כך נצא לטייל עם החברה להגנת הטבע או סתם מהמשק במשאית, ונראה את הנופים החדשים והמקומות שלבטח קשורים איפה שהוא בהיסטוריה שלנו.

והנה, רעם ביום בהיר!

לא מודיען ולא התראה, ולא כל כך מהר מעבירים את המלחמה לשטח האויב, וכול העסק לא נגמר בימים, ואין טיולים. כבר אנחנו יושבים בתוך החול חמישה שבועות, וחברים נופלים ואחרים נפצעים, ואפילו מתחילים לחזור מבתי חולים אל החזית. יש חזית ועורף, כשמהעורף שולחים חבילות, ומהחזית – מכתבים, ולא רואים את הבית. בחזית מתחילים להתבדח במרירות על המצוחצחים מהעורף שבאים 'לבקר את לוחמינו', וככל שהזמן חולף יש פחות אמנים מתנדבים ופחות כתבי עיתונות ורדיו. החיילים יושבים באפס מעשה ומתחילים 'לאכול אחד את השני'. כבר מתעוררות כל הבעיות של לפני מילואים, של אישה חולה ואין מי שיטפל בילדים, והחנות סגורה ויש שטרות לשלם ופרחים בחממה, וכו', וכו'.

בכל שעה מודיע הרדיו על 'מה אמר קיסינג'ר ו'מה ענה לו סאדאת', ויש סתירה קבועה בין מה שאמרו בשידורי ישראל ומה שאמרו בשידורי התצפיות שלנו. מצד אחד סופרים את השבועות לשלום, ומצד שני סופרים את השעות למלחמה.

אני יושב בחמ"ל שלי, לפניי פרושות המפות על הקיר, ועליהן סימוני היערכות האויב וכוחותינו, והחיצים מראים איך נבלום את הארמיה השנייה ואיך נפוצץ את השלישית, ואיך ואיך...  וכשאני מסביר את התכניות למפקדי המשנה, מתייחסים לעניין ברצינות מסויגת. הן רק לפני רבע שעה שמענו את סאדאת מדבר על שלום, אז מה פתאום לתקוף?  האמת היא שאותן השאלות מעסיקות גם אותי, כשתקוות שבלב ממלאות תפקיד מכריע בהערכת המצב, אבל שיקול מפוכח והסתמכות על ידיעות המודיעין (שכעת מתייחסים אליהן ברצינות רבה) מחייבים להמשיך בהכנות ובכוננות.

הדבר החשוב ביותר, וכנראה וודאי ביותר, הוא הזמן שיחלוף עד השחרור. אנחנו נמצאים במסגרת מעורבת של סדיר, קבע ומילואים. הערבוב מתחיל מרמת המג"דים ומסתיים בצוותי הטנקים, ואנחנו עוברים להתארגנות לזמן ארוך. מתחילים לנצל את הזמן לאימונים ומארגנים את החיים לשהייה ממושכת.

אני מניח שכמונו גם כל הצבא וכל המדינה וגם המשק.  אמנם ולת"ם התחילה לפעול ומתחילים לשמוע על שחרור אנשים לצרכים משקיים, ואני מניח שכמה מן המגויסים ישובו הביתה לפני האחרים, אבל ברור שצריך לארגן את המשק להיעדרות ארוכה של חברים רבים.

דעו לכם שהערכתי המלאה נתונה לכל אלו שנשאו ונושאים בעול המשק והחברה בימים הקשים שלכם.

אני נושא על כתפי, מתחת לעלי התאנה, את האחריות לחיים ולשלומם של כארבע מאות אנשים, רובם בעלי משפחות, וכן את האחריות לביצוע המשימות המוטלות על אנשים אלה, שהן הנתח שלנו במלחמה הזאת וחלקנו בשמירת ביטחון המדינה הזאת, אבל בידי יש כלים לקיים את האחריות הזאת.

כשאני חושב על מצבכם הוא נראה לי כקשה הרבה יותר – להמשיך לקיים משק ברמה נתונה ולקיים חיים תקינים בחברה של 'אלמנות קש', של מתוח ושל אי-ודאות על שלום הבעלים-ההורים, עם בשורות אמת נוראות ושמועות שווא פורחות, כשכל הכלים העמודים לרשות הם רצון טוב ומשמעת עצמית – לדעתי משימתכם כבדה הרבה יותר מזו שלי.

התחלתי את המכתב ולא ידעתי למי בדיוק אני כותב אותו.

הרגשתי צורך להביע את הערכתי לאלו השומרים לי על הבית – לא מפני התמוטטות אלא מפני ערעור פנימי. דעו לכם שאני סומך עליכם במאה אחוז בזה.

הביאו את דבריי למי שאתם מוצאים לנכון.  המשיכו להיות חזקים.

                                                                                                                 שלום,

מנחום"

 

שבועיים לאחר פתיחת המלחמה קראנו בידיעון את חרוזיו של יפת:

 

בצהרי היום להט הסער / בדהרת המלחמה

עתה ניצב בודד עם הזחל"ם / חייל, ובליבו דממה.

מבט נוגה של כאב ותהום / ננעץ בקרן אחרונה,

כשלאיטו דעך היום / באופן גחה עננה.

אור הלבנה הכסיף בחול / הטיל במדרונות צללים,

ודוק של זיכרונות מיום אתמול / פרידה מאם, אשה ועוללים.

כמה זמן, ועד מתיי?! / מי יודע אם אוכל.

אני פה, יקיריי, וחי !  - לחש בדומיה אל על.

 

כחץ שלוח במעופו / נישא על גב עננת,

יגיע שדר ליעדו / אל לב אישה אוהבת.

הרחק בעורף בית קט / אם ובן תוהים בדאגה,

                        מתפללים לבל ימעד / זה יקירם – אבא.

                        לפתח מתעודד הילד / אמא, תסתכלי אל על!

                        ובמרום אותה עננת / נושאת בשורת האב-הבעל.

                        אמא, הוא קורא בגיל / תראי, ענן חמוד קטן,

                        וכאילו להבין מתחיל / את הגורל שבעניין.

                        ואז חודר אל לב האם / רגש ביטחון ונועם.

הגיע שדר בהתאם / עם העננה... מיקירם.

 

 

כולנו תפילה שהעושה שלום במרומיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל.

 

ליקטה וערכה: עדנה שורץ

 

תני (נתנאל) אהרן הי"ד

תני, בנם של יהודה ז"ל ואורה, אחיהם של בתצי ואודי, נפל לפני 40 שנה בקרבות הקשים ברמת הגולן, מול האויב הסורי.

את תקופת לימודיו בתיכון הוא עשה בבית הספר התיכון הדתי-הקיבוצי-המשותף בשדה אליהו, והיה מאומץ בטירת צבי. תני השתלב מצוין בבית הספר ובחברת התיכוניסטים בטירת צבי. שניים מחבריו לכיתה היו שמעון שפרינגר הי"ד שנפל גם הוא בקרבות בסיני במלחמת יום הכיפורים, ויבדל"א – אורי אריאל, היום חבר כנסת מטעם "הבית היהודי" ושר השיכון. שניהם היו בני טירת צבי ובנים באותה כיתה.

השבוע, כחלק מהאירועים לציון ארבעים שנה למלחמה, הוקדש יום שלם לנושא במכינה הקדם-צבאית, דתית-חילונית, בעין פרת (בכפר אדומים, שם מתגורר אורי אריאל). בחלקו הראשון של היום נפגשו חניכי המכינה וחניכותיו עם אנשים שסיפרו ודנו במלחמה שהייתה מהמלחמות הקשות והכואבות ביותר.

בשעות אחר הצהריים נפתח חלקו השני של היום, ובו חנכו כיתת לימוד חדשה במכינה. את הכסף לבנייה תרם ח"כ אורי אריאל בשם תורם אלמוני, וניתנה לאורי האפשרות להקדיש אותו לזכרו של חברו לכיתה - שמעון שפרינגר הי"ד. מעתה תיקרא כיתת הלימוד: "כיתת שמעון". 

בדבריו לפני קביעת המזוזה, סיפר אורי אריאל על חברו שמעון, והוסיף שבסכום שנותר מהתרומה תיבנה ספרייה במכינה והיא תוקדש לזכרו של תני אהרן הי"ד, גם הוא בן כיתתם. בטקס השתתפו תלמידי המכינה, חברים מטירת צבי, חברים לנשק ובני משפחה.

ואגב, אחד מבני הדור השלישי במשפחת שפרינגר-שפר קיבל את השם: "שמעון-נתנאל", על שם שני בני הכיתה שנפלו על קידוש השם במלחמת יום הכיפורים.

                                                                                      יהא זכרם ברוך.

 נילי שור מסרה את הדברים לאורה על פי בקשת אורי אריאל, ויונה ברמן רשמה אותם

 

מעגלים נסגרים

לפני 40 שנה אבי נהרג במלחמה. השנה זכינו להשתתף בטכס יום הזיכרון בביה"ס בקבוצת יבנה.

אבי היה אחד החללים שהטכס הוקדש להם. לפני יום הזיכרון למדנו ביחד עם חבריה של סתיו מי היה אבא. התהליך היה מעניין ומרגש.

אני מצרפת את הדברים שקראתי בטכס ואת הדברים שקראה סתיו בתנו.

בהמשך כתבה שכתב יוסי בן טולילה מקבוצת יבנה -  חבר של אבא מהסדיר ומהמלחמה....

 

אבא,

כמעט 40 שנה מאז שנעלמת מחיי.

הימים מלחמת יום הכיפורים, אני תינוקת קטנה שעדיין לא חגגו לה יום הולדת שנה.

ואתה – נפרדת מאמא ומעמית ויצאת למלחמה.

כתבת לאמא מהחזית. כתבת שאין סיבה לדאגה.

הבטחת לאמא שתשוב הביתה מהמלחמה.

כשהיינו קטנים לימדו אותנו שהבטחות צריך לקיים.

אתה הבטחת. הבטחת ולא הצלחת לקיים.

2659 חיילים לא חזרו מהמלחמה ההיא.

2659 משפחות חדשות הצטרפו למשפחת השכול.

ואני הופכת מילדה קטנה שגדלה בחממה לילדה יתומה.

ילדה שגדֵלה בצל של אבא גיבור שיצא להגן על הבית על המדינה.

והיום אינני ילדה יותר. היום אני יודעת שהפסדתי.

 

לא הכרתי מעולם את אבי שלי.

לא זכיתי לקרוא לך – אבא.

לא זכיתי לגדול לצידך.

לא זכית אתה להיות לצידי כשלמדתי ללכת, כשלמדתי לדבר, לקרוא ולכתוב.

לא חגגת לי מעולם יומולדת.

לא היית לצידי כשהתגייסתי, לא הובלת אותי לחופה ביחד עם אמא.

לא זכית לראות אותי מקימה משפחה, לא זכית לראות את בעלי ואת ילדיי

לא היית כאן בשבילי מעולם.

 

ועדיין, למרות שאינני ילדה יותר

דע לך אבא שגם היום אני עדיין גאה בך.

גאה בך שיצאת להגן על המדינה שכל-כך אהבת.

גאה שבזכותך ובזכות חבריך שקטה הארץ לתקופה.

ועדיין אבא, מדינת ישראל נלחמת על קיומה מול שכניה ובעולם כולו.
ועדיין נהרגים חיילים ועוד ילדים לא יזכו לגדול עם אבא.

אבא שילטף, שירגיע כשכואב, שילמד אותם לרכב על אופניים,

שילווה אותם לטיול שנתי – ושיחבק אותם כשהם עצובים...

 

אני כבר בת 41, אמא לילדים מקסימים, ועדיין מתגעגעת אליך – אבא שלי.

אבא יקר – אני בטוחה שאי שם למעלה אתה גאה בנו ומתגעגע.

שולחת לך נשיקה אוהבת.

ו ר ד

 

סבא,

אומרים שהקושי האמיתי והחזק ביותר הוא להתגבר על מוות של אדם שראית, שדיברת וחיית איתו.

אני יודעת שגם בגעגועים לאדם שלא הכרתי קיים קושי חזק וכואב.

הידיעה שהמשפחה של אמא, הבת הקטנה שלך, איבדה בעל, אח ואבא מדהים היא דוקרת וכואבת.

סבא, אני רוצה שתדע שבמותך הדרך שלך לא נגמרה, יש המשך. נוצרה לנו משפחה חמה אוהבת ומאושרת.

בזכותך למדנו שהחיים חזקים מהכול ויש המשך לכל דבר.

גם אם משהו כואב, לא נתפס ולא הוגן קורה לבני אדם, יש ביכולתם להתגבר ולצמוח.

לימדת אותי על אומץ וגבורה. אני מרגישה שפה יש לי את האפשרות להגיד לך שאני מעריכה אותך ומודה לך על המשפחה והחיים שהענקת לי.

סתיו

מעגלים שנסגרו

בעיצומו של יום הכיפורים גויסתי למלחמה במסגרת גדוד חרמ"ש במילואים. הבסיס שלנו היה בחצור . הגענו אליו שעה קלה לפני שפרצה המלחמה. בשעה שתיים בצהריים היינו עדים להמראתם של מטוסי הפנטום שטסו כדי לתקוף את הכוחות המצריים שחצו את התעלה. למחרת נענו בזח"למים על גבי השרשראות עד בלוזה, בגזרה הצפונית של התעלה. התפקיד שלנו בימים הראשונים של המלחמה היה להציב מארבים סביב חניוני הטנקים בקו הבלימה, כדי להגן עליהם מפני קומנדו מצרי בלילות. כזכור, השריונאים בלמו את הכוחות המצריים מלהתקדם במהלך היום, ובלילה תידלקו את הטנקים בחניון מאורגן, הצטיידו בפגזים, ונחו עד כמה שניתן היה. באחד הלילות, היה זה בליל שמחת תורה, המצרים פתחו בהפגזה כבדה על החניון שעליו שמרנו, ועל סביבתו. תוך כדי הפגזה, מפקד המחלקה ראה במשקפת שהמארב שלי לא ממוקם כראוי, ונתן לי הוראה בקשר לקום ולשפר עמדה לפנים. ביקשתי ממנו לחכות עד שתיגמר ההפגזה, אבל הוא התעקש, כי כנראה חשב שהיא רק הכנה להסתערות של הקומנדו המצרי. בלית ברירה הכרחתי את חייליי לקום ולהתקדם לפנים. מיד כשקמנו והתקדמנו, חלף בשריקה מעל לראשנו פגז, ונחת בדיוק במקום שבו שכבנו דקה קודם. כאשר סובבתי את ראשי, לא האמנתי למראה עיניי. נס אמיתי! למזלנו,  האדמה באזור המארב הייתה חולית, הפגז חדר לעומק, וכך הרסיסים נספגו בה ולא פגעו בנו. אבל לצערי, לא שפר מזלם של אלה שהיו בחניון עצמו. אחד מהם היה חברי למסלול הצבאי בסדיר ובמילואים - איציק מן הי"ד. בן קיבוץ גבת, וחבר מושב כפר מונש.

איציק התנדב להישאר יחד עם כמה מחיילי הפלוגה עם הנהגים, כדי לאבטח את הזחל"מים שהיו בחניון יחד עם הטנקים. איציק נפגע מפגיעה ישירה של פגז, ונהרג. הוא השאיר אחריו אלמנה, בלהה, ושני יתומים - בן ובת. הבן עמית היה בגיל ארבע כמעט, והבת ורד, תינוקת, שבלילה שבו נפל אביה היה לה יום הולדת, והשלימה את השנה הראשונה לחייה.

ביום הכיפורים עצמו, אחרי הצהריים, קיבלתי בחצור אוטובוס עם נהג, כדי לגייס את חיילי הגדוד מבתיהם באזור השרון. אחד המקומות שבהם גייסתי חיילים, היה כפר מונש. שם הייתי עד לפרידה המרגשת של איציק ממשפחתו.

השנים חלפו. בשנים הראשונות עוד שמרתי על קשר עם המשפחה, אבל הזמן עשה את שלו. הקשר נותק. בינתיים בלהה האלמנה התחתנה שוב, ושיקמה את עצמה.

כעבור 20 שנה הגיע אלי מכתב מהצבא, מחיילת שלא הכרתי. הייתה זאת ורד, הבת של איציק, ששמעה עליי מחייל ששירת יחד איתה - יוסי סוקולובסקי מקיבוץ בארות יצחק. יוסי למד בזמנו בכיתה עם בני בכורי ישי. כנראה שתוך כדי היכרות הוא סיפר לה שלמד ביבנה, ושהוא מכיר אותי, ולכן ורד החליטה לכתוב לי, כדי לבקש שאספר לה על האבא שלא זכתה להכיר. השם שלי היה ידוע לה מהסיפורים של אמא שלה. כמובן שנעניתי ברצון, אבל לצערי הפגישה לא יצאה לפועל. כנראה שהיה לה קשה, והיא התחרטה.

לפני כמה שנים שמעתי שאמא שלה נפטרה, ובאתי לניחום אבלים בכפר מונש. היא ישבה "שבעה" בבית הוריה, למרות שבינתיים התחתנה עם יוסי, והפכה לחברה בקיבוץ בארות יצחק. בכפר מונש השלמתי לורד את החסר, וסיפרתי לה על האבא הנפלא שהיה לה. אחיה הגדול עמית, שהיה כמעט בן ארבע כשנפרד מאביו, לא היה בבית באותו ערב של ניחום אבלים.  כיום, ילדיה של ורד, נכדיו של איציק, לומדים אצלנו, ובזכותם הועלתה דמותו בטקס יום הזיכרון האחרון לחללי צה"ל, שהתקיים בבית הספר התיכון. כל מה שנאמר בטקס על איציק ריגש אותי מאד, אבל הרגע המרגש ביותר היה כאשר בסופו פגשתי את האח עמית. הצגתי את עצמי בפניו, חיבקתי אותו ובכיתי. נזכרתי ברגע שבו נפרד מאבא כשיצא למלחמת יום הכיפורים, והוא רק פעוט.

בחג הפסח לפני שנתיים, בחול המועד, קיבלתי שיחת טלפון משני חברים מהגדוד שהיו איתי במלחמה. הם ביקשו להתארח אצלי, וכמובן ששמחתי להיפגש איתם. אחד מהם היה מפקד המחלקה שבזמן ההפגזה נתן לי את ההוראה לדלג לפנים, והשני היה קשר המג"ד. בשיחה שהתפתחה בביתי, שחזרנו רגעים מהמלחמה ההיא, והסתבר לי שהמ"מ לא ידע בכלל שהציל את חיי ואת חיי החיילים שהיו איתי במארב, כי יום או יומיים אחרי אותו לילה, נפרדו דרכינו עד סוף המלחמה. אני, ביחד עם חיילי, סופחנו לפלוגה אחרת. קשר המג"ד השלים את התמונה,בכך שסיפר שהיה עם איציק בחניון בשעת ההפגזה, ובאותו יום, עוד לפני שירד הלילה, כשעוד לא יצאנו למארבים, הוא שמע את איציק אומר לאלה שהיו בסביבתו, שיש לו תחושה שזה יומו האחרון עלי אדמות.

שיחת השחזור שלנו נמשכה עוד שעה ארוכה. בסופה יצאנו באותה תחושה שכולם היו שותפים לה בזמנו - זאת הייתה מלחמה ארורה.

יוסי בן טולילה - קבוצת יבנה

 

שרגא כ"ץ הי"ד

שרגא,

נולדתי למציאות שבה אתה לא קיים, אבל מאוד נוכח. מאז שאני זוכרת את עצמי אני מכירה אותך. הגוף שלך לא פה אבל כל השאר כן, וככל שאני גדלה גם הדמות שלך גדלה איתי. בכל שנה אני מגלה עוד משהו שלך, ממך, שהשארת לנו פה.

שרגא, האנשים שעזבת לא מפסיקים לזכור אותך.  שלושים שנה עברו- יותר מהזמן שחיית- ולא שוכחים אותך. הטבעת את חותמך בכל כך הרבה אנשים סביבך שפשוט לא מסוגלים לשכוח, וגם לא מפסיקים לדבר עליך ולספר על דמותך לדור הבא.

בכל פעם שמספרים לי עליך, אני מצטערת על זה שלא הכרתי אותך באמת, וחושבת על הדוד שהיה יכול להיות לי.

ביום הולדתי העשרים  לא הצלחתי שלא להשוות בינינו. הרי אתה היית בן עשרים כשנהרגת. פתאום קלטתי שמי שמדברים עליו – הצנוע, הביישן, עם עיניים ירוקות וחיוך ממיס – נהרג כשהיה בגיל שלי. ההסתכלות שלי על הגיל החולף תמיד תהיה לעומתך- עכשיו אני גדולה ממך בשנה. חיה שנה יותר ממך.

כשעברו עשרים וחמש שנים מאז שהלכת, הגיע לאזכרה המפקד שלך מסיירת מטכ"ל, זה שהחליט ממש לקראת הסוף להדיח אותך. הוא סיפר שמאז שנפלת הוא חי עם רגשות אשמה על ההדחה, מכיוון שכמה חודשים אחר כך נהרגת. הסברנו לו שאנחנו מאמינים שהכול מהקב"ה, ושלרגע לא חשבנו שמישהו אשם במותך. הוא סיפר לנו שהחליטו שלא מתאים לך להיות בסיירת, רק מכיוון שחששו שכשתצטרך לעמוד מול אדם ולהרוג אותו – יהיה לך היסוס, רוך, שאסור שיהיה במצבים כאלה.  הודחת בגלל טוב ליבך.

אבא סיפר שב'רגילה' האחרונה שלך גם לו הייתה רגילה, והחלטתם לטייל בחרמון. ישנתם בנהריה, ואבא רצה ללכת לסרט, אבל אתה לא רצית. אבא הלך, חזר באמצע, וראה אותך יושב ואוכל עם אדם זר, ומלא אוכל שקנית מסביבכם. הוא סימן לך עם העיניים "מה?" ואתה רק חייכת.   טוב ליבך.

מספרים שהיית אלוף בשחייה – אך זה מעולם לא גרם לך לגאווה. נשארת שקט ועניו.

כמה קשה לנו לא להשוויץ ביתרונות שלנו, בהישגים שלנו. אני לומדת ממך שאפשר להצליח, וגם לעשות זאת בענווה ובצניעות.

שרגא, אני חושבת שהיית טוב מדיי לעולם הזה. אנחנו נשארנו פה חיים, מתגעגעים, זוכרים, אוהבים, חסרים, מאמינים, ובטוחים שאתה נמצא במקום שמתאים למלאכים כמוך.

                                                                                                                רוני (בתו של ישי) דברים שנכתבו ביום הזיכרון האחרון ונאמרו באזכרה שהתקיימה השבוע.

 

 

"הבטחתם יונה, עלה של זית
הבטחתם שלום בבית. 
הבטחתם אביב ופריחות,

הבטחתם לקיים הבטחות, הבטחתם יונה... "                שמואל הספרי

 

הפעם אני רוצה לפתוח בנימה אישית. 

לפני ארבעים שנה הייתי תלמיד באוניברסיטה והייתה לי תוכנית שלאחר שאני אסיים את לימודיי ואקבל תואר, אני אעלה ארצה ובכך אוכל לתרום יותר למדינת ישראל. 

היינו בבית הכנסת כאשר התחילו שמועות שפרצה מלחמה בישראל.  במוצאי החג נצמדנו לטלוויזיה ולרדיו כדי ללמוד על מה קורה בארץ.  פניתי לסוכנות והצעתי את עצמי כמתנדב, אך עדיין היו טריים הזיכרונות משנת 1967, כאשר מאות מתנדבים הגיעו ארצה לסייע, אך עד שהם הגיעו תמה המלחמה.  הם דחו את הצעתי, כי כולם היו בטוחים שהכול ייגמר צ'יק צ'ק כמו ב-1967.  לאחר חודש וחצי פנו אלי ושאלו אותי האם ההצעה שלי עוד רלוונטית??  דחיתי את המשך לימודיי, ולאחר כמה שבועות עליתי על מטוס לארץ.  נחתנו בשדה התעופה לוד בסביבות השעה 16:00 ומפני שעדיין הייתה האפלה, נציגי הסוכנות שלחו אותי לבארות יצחק, מפני שזה היה המקום הקרוב ביותר שיכולתי להגיע לפני החשיכה.  כך הגעתי לבארות יצחק. 

היו כמה ימים שעבדנו בשדה התעופה בפריקת מטענים שהצבא האמריקאי הטיס ארצה. 

בשלב הזה הבנתי שעלי להתגייס ועל ידי כך לתרום למדינת ישראל.

 

שירתי שלוש שנים כחייל בודד, ואז היה קצת שונה להיות חייל בודד.  מה שהכי זכור לי שהייתי מגיע הביתה בדרך כלל ביום ששי לאחר הגשת ארוחת הצהריים.  שרה כרמי ז"ל הייתה עסוקה בהכנות האחרונות לסעודת ליל שבת והיא הייתה מזמינה אותי למטבח.  שרה הייתה פורסת מפה קטנה לבנה על שולחן הנירוסטה הארוך ומגישה לי מרק של ליל שבת...  זכיתי לאכול את המרק של שבת כבר ביום ששי.  איזה פינוק...  זה מסוג הדברים הקטנים שקשרו אותי לבארות יצחק, והפכו את המקום לביתי.

 

חיילים בודדים רבים עברו בבארות יצחק וחלק מהם אף נשארו כאן.  גם היום החיילים הבודדים רואים את הקיבוץ כביתם.  בראש השנה הגיעו לא מעט חיילים שכבר השתחררו אך רצו להיות "בבית" בחג.  בשנה האחרונה שבעה חיילים בודדים בקיבוץ התחתנו או התארסו.  יש קשר הדוק עם המשפחות המאמצות, עם הקיבוץ, ועם הצעירים.  אחת מהמטרות שלנו הייתה לתת להם בית חם ומחבק כדי שהם יוכלו לשרת את המדינה בצורה הטובה ביותר.  הראשונים מגרעין אופק התגייסו לפני שלוש שנים וניתן לקבוע היום שהשגנו את המטרה הראשונית שלנו.

 

לפני כמה שבועות הגיע אלינו חייל חדש בשם יהודה מייז מקנדה, והוא מאומץ במשפחת שירה וישראל זבדי.  לעתים קרובות אנחנו מקבלים פניות, אך לצערי כבר אין לנו מקום.  אנחנו מתחילים לתכנן קבלת גרעין חדש בקיץ 2014 ועלינו לשמור להם מקומות פנויים. 

מה שנשאר כמו לפני ארבעים שנה הוא החיבוק החם.  טוב שיש דברים שאינם משתנים.

                                                                                                                           שבת שלום,

                                                              פרד אדן

 

 

חמש חתונות ביום אחד...

לפני כשנה התחלתי לעבוד עם זוג לקראת גיור במסגרת "עמי – אולפני גיור בתפיסה אישית". למדנו יחד את עיקרי הדברים שכל יהודי צריך לדעת.

היא הייתה צריכה לעבור גיור לאחר כשנה מתחילת הלימודים, אבל מכיוון שהם כבר היו ממש בתוך העניינים (עוד לפני שנפגשנו הם כבר שמרו כשרות ושבת) הוחלט לקצר להם את התהליך.

לפני כשבועיים היא הוזמנה לבית דין, התקבלה וקיבלה על עצמה עול מלכות שמיים במעמד מרגש מאד!

יום לפני ערב ראש השנה היא הוזמנה לטבילה במקווה ומייד אחר כך לקיים חתונה כדת משה וישראל.

בהוד השרון הוקם מקווה מיוחד למתגיירים שאפשר לקיים לידו גם חתונות. נסענו לשם, נרגשים, חוששים, לא יודעים את מי נפגוש ומה יהיה. הסיטואציה שבה שלושה דיינים נוכחים בחדר שבו אשה טובלת נשמעת מביכה מאד, וחששתי שהיא תרגיש לא נוח. גם לא ידעתי אם יתנו לי להיכנס ולהיות איתה.

כשהגענו – כל החששות התבדו! הדיינים היו מאד מתחשבים, הסיטואציה לא הייתה מביכה כלל, הכול היה שם מותאם ונעים!

לאחר שסיימו כל המתגיירות לטבול, התארגנו לקראת החתונות. הועמדה חופה ובזה אחר זה נישאו חמישה זוגות.

היה מרגש. תהליך שהחל לפני כעשר שנים מאז שנפגשו והתברר הצורך בגיור, ועד לרגע שבו עמדו שניהם תחת החופה... הקִרבה לראש השנה, והעובדה ששניהם צמו באותו יום, כמו ביום כיפור, הוא והיא כמו תינוק שיצא מרחם אימו, נקיים מחטא, נישאים כדת משה וישראל וכך מתחילים את השנה החדשה... זה מרגש.

תכפילו בחמש...

התרשמה והתרגשה: שולי

 

 

                  להדס אמיר בר-המצווה

להורים שורי וגיל

לסבתא וסבא דינה ואוריאל אמיר

ולכל המשפחה

מזל – טוב

בן חכם ישמח אב

 

 

העלייה לתורה אי"ה בשבת 'בראשית'.

 

 

פירוש למשנה - "משלנו"

לפני שש שנים, בשנת תשס"ח, ראה אור הכרך הראשון של "משנת ארץ ישראל עם פירוש ספראי".

בימים אלה יוצא לאור הכרך ה-כ"ב (!), זאת לאחר שבשעה טובה הסתיימה כתיבתו של הפירוש למסכת "אבות" והוא יצא זה עתה ממכבש הדפוס.

את הפירוש הזה מוציא היום זאב ספראי מקבוצת יבנה, פרופ' ללימודי ארץ ישראל בבר-אילן. הוא החל את הפירוש בשיתוף אביו, פרופ' שמואל ספראי ז"ל שהיה חתן פרס ישראל לתולדות ישראל, ועם אחותו פרופ' חנה ספראי ז"ל, שהייתה מרצה ידועה בעיקר בספרות חז"ל, ומוכרת לרבים בקיבוץ הדתי.

הפירוש חותר להבין את פשט המשנה על פי מקורות העבר ופרשנים וחוקרים לדורותיהם, תוך הרחבה של הרקע הריאלי שבו נכתבה המשנה. ייחודו בהעלאת נקודות מבט חדשות: חברתיות, היסטוריות, כלכליות, חיי יום יום. יש בו תמונות רבות של פסיפסים, אתרים ומתקנים ארכיאולוגיים – המשלימים את הקשר בין המשנה לבין מקום לימודה ועריכתה, בארץ ישראל.  בפירוש  -  נספחים המרחיבים נושאים מגוונים,  כגון מיהם השומרונים, המאבק על הקרקע, יחסם של חכמים לסוד ועוד ועוד.

כידוע, מסכת "אבות" שיצאה בימים אלה, לא עוסקת בהלכה והיא מקור בלתי נדלה לחוכמה היהודית. אם חיפשתם מתנה מקורית לקראת החגים הממשמשים ובאים עלינו לטובה, מבית הקיבוץ הדתי וברוח לימודו – מצאתם, ואף זכיתם לתת את חלקכם להמשך המפעל הגדול הזה.

פרטים נוספים באתר האינטרנט של קבוצת יבנה.

                                                                   שנה טובה,  שנת לימוד פורה,

דינה ספראי

אפשר להזמין אצל דינה ספראי בקבוצת יבנה  sapradina@gmail.com

 

 

השבוע התקיים יום הניקיון הבינלאומי, שפורסם גם עם הכותרת: "לפעול מקומי להשפיע גלובלי".

"הרמנו את הכפפה", ואחרי פרסום קצר ומהיר הפשלנו שרוולים, התאספנו - כמה מבוגרים, ויותר מזה, ילדים חמודים ונמרצים - באזור הפחים, עם אתים, מגרפות, מטאטאים ויעים, ותוך כשעה האזור לבש צורה אחרת.

הילדים שנשארו מלאי מרץ, התאכזבו שהכיף נגמר כל כך מהר, והסכימו ללכת הביתה רק לאחר שסחטו הבטחה שבעוד שבועיים חוזרים על המבצע באזור אחר בקיבוץ...

אז תתכוננו, בדיוק שבועיים מהמבצע הקודם, ניפגש שוב, (גם מי שלא הגיע השבוע מוזמן כמובן...)

ביום שני, ד' דחוהמ"ס, (23.9 למניינם). המקום והשעה יפורסמו בהמשך.

                                                עירית פורשר

 

 

כיצד נעבור את הצום בשלום

חלבון מוסיף המון:  לאחר ארוחה המכילה מזון עשיר בחלבון קשיי הצום  רבים  יותר,   וכך גם  

                  תופעות הלוואי.

לפני הצום:  שתו נוזלים במהלך היום עד לתחילת הצום, העדיפו מים על פני שתייה ממותקת או   

       מוגזת. המעיטו במשקאות משתנים. רצוי לא לשתות בבת אחת כמויות גדולות רגע לפני    

                 שהצום  מתחיל.

בארוחה המפסקת:  אכלו עד לתחושת שובע נעימה ולא עד לתחושה מעיקה.
אחרי הצום:  ארוחה אחרי צום צריכה להיות קלה כדי לא להכביד על מערכת העיכול שנחה 24 שעות.        

תרופות לאיזון מחלות כרוניות שאינן כרוכות באוכל  - לא מפסיקים :

כדורים ליתר לחץ דם  / כדורים ללב [קרדילוק, קרודילול, פרופקס ]

כדורים לטיפול בבלוטת המגן [בלוטת התריס, תירואיד] – אלטרוקסין , יוטירוקס – מומלץ לקחת בבוקר לפני כל אכילה  / נגד צרבת [אומפרדקס ,לנטון, פמו ,גסטרו ]

תרופות למצבי רוח /הרגעה/הורמונלי [פקסט,פריזמה...] / כדור שינה

תרופות קבועות שמומלץ אחרי אוכל או פעם ביום – לקחת אחרי סעודה מפסקת + למחרת בצאת הצום

אספירין [מיקרופירין,טבהפירין,אסטוסל]  / כדורים לדילול הדם [פלביקס, קומדין]

נגד שומנים/כולסטרול [סטטין , בזליפ]

תרופות לטיפול בסוכרת לקחת רק סביב ארוחות / אכילה .

אם צמים - לא לקחת עד ששוברים את הצום.

 

תרופות שניתן לדלג עליהן :

ויטמינים כמו:  B12  , ברזל, ויטמין D,  טיפולים טבעיים, תרופות לטיפול באוסטיופרוזיס (פוסאלן, סידן).

טיפול אנטיביוטי לא מפסיקים

אם כרוך באוכל - לקחת לפני/אחרי הצום [אוגמנטין].  

רובם אפשר לקחת על קיבה ריקה [מוקסיפן, רוקסו, אופלודקס]  -  לשאול במרפאה.

נגד כאבי ראש או כאב אחר

אפשר לקחת אקמול או אופטלגין בנר [יש במרפאה]

אפשר לקחת סירופ או כדור אקמול או אופטלגין על קיבה ריקה.

לא מומלץ תרופות מקבוצת נוגדי-דלקת שמומלץ לקחת אחרי אוכל [NSAID] = ארטופן, אביטרן, אטופן, וולטרן, ארקוקסיה וכדומה.

                                  שנהיה בריאים  וצום מועיל.         

מתוך אתר הכללית – הובא לידיעון ע"י ד"ר ליאורה

 

 

שלום לכולם,

 

נטיעות בבארות בנגב

'ילדי בארות יצחק' – אלה שנולדו בנגב וכבר מזמן אינם ילדים, יחד עם ילידי בארות יצחק שבשפלת לוד, השכימו קום והדרימו על מנת להשלים את מלאכת נטיעת העצים והשיחים באתר מגדל המים שבבארות יצחק שבנגב. כותבת חנה (ערמון) ברוכי: "יצאנו מחדר האוכל של עלומים לשטח, שם כבר המתין הנויניק של עלומים, אברהם, המתמסר לטיפוח האתר לאורך שנים. הצטרפו אלינו גם כמה חבר'ה צעירים ממכינת 'יונתן' שבעלומים, וכך הזדמן לי גם לספר על שייכותי למקום.  בשולי מגרש החנייה מתוכנן חניון למנוחת המבקרים, לשם ניגשו הגברים שבחבורה לטעת את עצי הינבוט הלבן שנזקקו לחפירת בורות עמוקים. הבחורות, עדנה ואני, נטענו את עצי הקלאנדריה, שיחי הרוזמרין והדסים ננסיים לאורך שביל המורשת העולה אל המגדל, ומשני צידי שביל ההנצחה ... הצבע הירוק שנוסף כעת לאפור של אנדרטת הבטון החשוף, פשוט הוסיף חיים לתמונת המקום, שגם קודם הייתה יפה ומרגשת. לאורך כל העבודה חשתי סיפוק ושמחה גדולה על שיצא לי להשתתף במבצע הזה וחשבתי בלבי מה אבא היה אומר על כך". ועדנה שוורץ כותבת: "אני רוצה להוסיף שאני שותפה להרגשה, ומצרפת תודות לדוד אחי על כל  מה שעשה ויעשה במקום. הקב"ה היה גם הוא שותף באמצעות מזג האוויר הנוח שקידם את פנינו ביום הזה". כל הכבוד!

 

גידול במספר חניכי המכינות הקדם-צבאיות

בימים האחרונים פרסמו משרדי החינוך והביטחון נתונים מעודכנים על מספר בוגרי י"ב הדוחים את שירותם הצבאי בכדי ללמוד במכינות קדם-צבאיות. מצאנו לנכון להביא שורות אחדות המלמדות על המגמה הכללית: למעלה מ- 3,300 בוגרי י"ב דחו בשנה את גיוסם לצה"ל, ומתחילים בימים אלו את שנת הלימודים ב- 46 מכינות קדם-צבאיות. המכינות הקדם-צבאיות מונות 24 מכינות כלליות ו- 22 מכינות תורניות והן פרושות לאורכה ולרוחבה של הארץ, מקשת שברמת הגולן ועד פארן שבערבה. שנת הלימודים תשע"ד תחל עם מספר חניכים המהווה שיא של כל השנים, והוא מהווה גידול של למעלה מ-18% לעומת שנה שעברה. השנה יצטרפו למשפחת המכינות הקדם-צבאיות 4 מכינות חדשות:

הררי ציון – לראשונה מכינה קדם-צבאית המיועדת לחניכים מהמגזר הדתי-חרדי.

 יפתח  –מכינה המיועדת לבוגרי בתי ספר מקצועיים, אשר יוכשרו לגיוס ושירות משמעותי בצה"ל.

ידידיה – מכינה שהוקמה ליד נוקדים שבגוש עציון על-ידי ישיבת הכותל שבעיר העתיקה ירושלים.

יונתן – המכינה הדתית היחידה בארץ שהיא מעורבת – לבנים ולבנות. הוקמה על ידי תנועת הקיבוץ הדתי וקיבוץ עלומים, החלה את דרכה כגרעין נח"ל ומשנת הלימודים הנוכחית תתפקד כמכינה קדם-צבאית בפני עצמה. במכינת יונתן דוגלים בתורה, עבודה וגמילות חסדים. החניכים משתלבים בעבודה בענפי הקיבוץ ומתנדבים עם נוער המועצה. במכינה ילמדו השנה 31 חניכים וחניכות.

 

יומן תנועה                           

מה

איפה

מתי

למי

'קוראות בקהלת'

גילי זיוון עם מירה מגן

'תבלין של שבת'

שמואל פאוסט עם הר' אורי מלמד

באירוע הקהל

שבאפעל

יום ראשון, י"ח בתשרי 22.9

 החל מהשעה 16:00

 

לקהל הרחב

יום עיון לרגל צאתו לאור של

"משבי רוח"

ספרו של יוסקה אחיטוב ז"ל

בשיתוף מרכז הרצוג ומכון הרטמן

מרכז הרצוג

בעין צורים

יום שני, י"ט בתשרי 23.9

בשעה 16:00

 

לקהל הרחב

ימי הכשרה בחינוך

הרצאות, סדנאות, דיונים ומפגשים

פעילות ערב ייחודית בירושלים

בקיבוץ כפר עציון

שני שלישי,

כ"ו-כ"ז בתשרי

30.9 – 1.10

למדריכים ולמנהלים בחינוך הבלתי פורמאלי, ולכל מי שעוסק בחינוך

פתיחת התוכנית 'לקראת שבת'

פתיחה של נחמיה רפל

והרצאה מפי פרופ' אוריאל סימון

 

מרכז הרצוג

בעין צורים

יום חמישי, כ"ט בתשרי

3.10

בשעה 18:45

 

לקהל הרחב

כנס צמיחה דמוגרפית

קליטה לקיבוץ – קליטה לערכים

סוגיית הקליטה לקיבוץ סביב

שיח ערכי

בקיבוץ בית רימון

יום שלישי, י"א במרחשון, 15.10

 

08.30 – 15.45

למזכירים, למנהלי קהילה ולבעלי תפקידים בתחום הצמיחה הדמוגרפית

 

"סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו"

הרב יואל בן נון, בכהנו כראש ישיבת הקיבוץ הדתי בעין צורים, שלח לפני 13 שנים אל נחום ברוכי, מזכ"ל התנועה באותה שעה, עותק ממהדורת "סליחות בנוסח משולב" שהוציאו רבני הישיבות והמדרשה, וכך כתב במכתב שצירף:

            בישיבותינו לומדים בני העדוֹת בחבורה אחת, ודווקא כאשר אנו מתייצבים לבקש סליחה       ותחנונים לפני ה', על עמו ועל נחלתו, על נפשותינו ועל כל אשר לנו, אנו מתפלגים ומתפצלים לפי        נוסחים ומנהגים שונים. כשתלמידים חוזרים הביתה בשבתות ובחגים הם מתפללים כנוסח בית          אבא, אבל בישיבה נלע"ד שראוי לעמוד לשליחות באגודה אחת (ואולי יש אפילו חיוב, שלא     להתפצל). בעקבות יוזמה של נוסח סליחות משולב שנוהגת במעלה-גלבוע זה כמה שנים, ישבנו על  

          מדוכה זו והוצאנו חוברת סליחות בנוסח משולב. אין זה "נוסח אחיד", שהיה והתפרש
          כהשתלטות "אשכנזית", אלא שילוב של החשוב, המוכר והקרוב ללב בשני הנוסחים. תלמידינו
          אוהבים מאוד   את החיבור הזה, ויש באמירת סליחות זו טעם מיוחד של התעוררות לתשובה.

היום, לאחר 13 שנה, נהוגה אמירת סליחות בנוסח המשולב בבתי הספר שלנו, במוסדות התנועה וברבים מבתי הכנסת שבקיבוצינו, ואנו תקווה שבעתיד הקרוב תצטרפנה קהילות נוספות לאמירת סליחות בנוסח המשולב שיצא מבית מדרשה של ישיבת הקיבוץ הדתי, ואף הן תזכינה לטעום את טעמן המיוחד.

 

כתיבה וחתימה טובה

נחמיה רפל

וחברי המזכירות הפעילה

 

 

 

שעות פתיחת בענפי השרות בסוכות

כ ל ב י 

 

יום רביעי  ערב סוכות 18 בספטמבר

06.30 – 09.00

11.30 – 13.30

יום שישי, א' חוה"מ 20 בספטמבר

06.30 – 09.00

11.30 – 13.30

יום ראשון,  ג' חוה"מ 22 בספטמבר

06.30 – 09.00

11.30 – 13.30

יום שני,, ד' חוה"מ 23 בספטמבר

06.30 – 09.00

11.30 – 13.30

יום שלישי,  ה' חוה"מ 24 בספטמבר

06.30 – 09.00

11.30 – 13.30

17.00 – 19.00

יום רביעי,  הושענא רבה 25 בספטמבר

06.30 – 09.00

11.30 – 13.30

ערב שבת, אסרו חג 27 בספטמבר

06.30 – 09.00

11.30 – 13.30

 

מחסן בגדים

 

יום רביעי  ערב סוכות 18 בספטמבר

11.30 – 13.30

יום שישי, א' חוה"מ 20 בספטמבר

11.30 – 13.30

יום ראשון,  ג' חוה"מ 22 בספטמבר

11.30 – 13.30

יום רביעי,  הושענא רבה 25 בספטמבר

11.30 – 13.30

ערב שבת, אסרו חג 27 בספטמבר

11.30 – 13.30

 

בחול המועד סוכות נכבס רק פריטים דחופים ונחוצים למשך החג.

נא להביא פריטים אלו בתוך שקיות רשת מסומנות.

לשם כך תעמודנה עגלות בכניסה למכבסה.

אין לזרוק כביסה לתאים במשך החג – לא נוכל להיות אחראיות לפריטים שיושמו בתאים.

 

כביסה לחיילים: בערב חג סוכות ובמוצ"ש בראשית רגיל.

אם למישהו יהיה בעיה בבקשה להתקשר ללני או סוזי כרמי לני בן שמול

 

ספרייה

יום שני הקרוב, 16 בספטמבר

17.00 – 19.00

יום שני, , ד' חוה"מ 23 בספטמבר

17.00 – 19.00

 

 

עירית פורשר – רכזת שירותים

כ ל ב ו ד ף  

אחות תורנית: פונים למי שקרובה או זמינה

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

ס ל י ח ה

אני מבקשת סליחה מכולם על התקלות שאירעו באשמתי בלוחות הזמנים שפורסמו בידיעון ראש השנה.

מקווה שלא יקרה שוב.

עדנה

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

באספת החברים - ד' בתשרי תשע"ד  8.9.2013

האספה אישרה את הצעת המזכירות לאירוח משרדי הקיבוץ הדתי לתקופה מוגבלת.

האישור מוגבל לחמש שנים, שלאחריהן מתוכנן לבנות בניין משרדים לבארות יצחק, שחלק ממנו יוקצה למזכירות הקיבוץ הדתי (בהתאם להחלטת האספה באפריל 2013).

רשמה: עדנה  הביאה לדפוס:  דינה אמיר

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

מתיק המכתבים

עדנה היקרה,

בפרוס השנה החדשה הבאה עלינו לטובה, אני מנצלת הזדמנות חגיגית זו ומודה לך שוב על "דרישת השלום" מהבית . מידי ערבי חג וימי שישי אני מחכה למיל ממך המחבר אותי אל מכורתי.

                                                                     תודה ושנה טובה,

נועה אנגלנדר-עובד 

לחברי בארות יצחק,

ברכה לכתיבה וחתימה טובה, שימלא הקב"ה משאלות לבכם האישיות והכלליות לטובה.

תודה מיוחדת לעדנה ששולחת בהתמדה את הידיעון.

                                                                                     כל טוב,

ממלכה וחנוך קוטב

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

מענפי השירות

-                     עקב כפילויות בריכוז הקניות, מהשבוע הבא, ציפי לוי תערוך את הקניות לחברים. נא לפנות אליה

          בצורה מסודרת. תודה לעפרה פארן על השרות.

-                     תודה למיכל ברמן שיצרה את האיור על הסינרים.

-                     רכב לחבר בחול המועד סוכות: עד יום אחד. בבקשות חריגות, נא לפנות לסדרנית הרכב.

עירית פורשר – רכזת ענפי השירות

 

 

 

עדכון דף הטלפונים המקומי

חברים / תושבים / הורים / בנים בהסדר / חיילים וכו' – שמספר הטלפון או הטלפון הנייד שלהם השתנה – מתבקשים למסור את המספר המעודכן לעטרה, כדי שנוכל להכין דף מעודכן.

תודה !

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

תודה

·        להנהלת הקבוצה על השי הנחמד והשימושי – סינר מעוטר בלוגו מקומי – שחולק לנו לכבוד החג.

·        לשירה זבדי שהכינה את השער לידיעון זה.  חן חן !

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

לקראת יום כיפור

ארוחת בוקר (ארוכה) בערב יום כיפור -  עד 10:30.

לקראת 8:30 תהיה יותר "עשירה".

לא תוגש ארוחת צהרים.

את האוכל לאוכלים סעודה מפסקת בבית יש לקחת היום, ערב חג בשעה 15.00 – 15.30

סעודה מפסקת בשעה 15.45.

ג'ניפר פרץ

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

 

לסבתא וסבא עדה ודוד צונץ

לסבתא רבתה רות יעקבס

ולכל המשפחה

מזל – טוב

בהולדת הנכד-הנין

בן לנעה ושי שוהם בפתח-תקווה

זה הקטן גדול יהיה

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

איזה יופי

בחדר האוכל מוצגת תערוכת ציורים יפהפיים פרי מכחולם ילדינו בכיתות א – ו, שהשתתפו בשנה החולפת בחוג לציור.

מאחלים לכם שתמשיכו ותתקדמו בדרך היצירה הנפלאה.

&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&

 

 

 

AtarimTR