ידיעון 2569 פר' קדושים(שבת בנים)

בס"ד, כ"ז בניסן תשס"ח
 
 
שבת קודש "קדושים" – מברכין החודש
 
 
תפילת שחרית
08.30
הדלקת נרות
19.00
שעור בפרשת השבוע – במועדון
שעור במשניות – בשטיבל
11.00
מנחה, קבלת שבת
    דרשת הרב בנושא:
 
19.10
סעודת שבת בחדר האוכל
11.30
סעודת שבת בחדר האוכל
20.00
מנחה גדולה
13.00
מכונת השטיפה פועלת
בשעות 20.45 – 22.45
 
שעור לנשים בפרקי אבות – במועדון
17.00
שעור בגמרא – דף יומי
17.15
נשים אומרות תהילים בבית סעדון
17.30
 
 
מנחה קטנה
18.00
 
 
ערבית, ספירת העומר, הבדלה
20.02
 
 
     
     
 
זמני התפילה במשך השבוע
   שחרית א', ד', ו'               06.00
   שחרית ב', ג' - ר"ח          05.45
   מנחה ברחבת חדר האוכל 13.30
   מ נ ח ה בבית הכנסת       18.30
   רבע לערבית                   19.45
   ערבית                          20.00
 
 
 
ת ר ב ו ת ו ן
 
חדר עיון
שיעור תנ"ך
19.00
יום ראשון
בית שפירא
התעמלות לגברים
17.30
יום שני
מועדון
בית מדרש לגימלאים
08.30
יום שלישי
 
יום הזיכרון לחללי צה"ל
 
יום רביעי
 
יום העצמאות
 
יום חמישי
חדר עיון
שיעור בדף יומי
06.30
יום שישי
בית שפירא
יחדיו ב-ו'
09.00
 
 
 
השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב בשעה 20.15 בחדר עיון
  
למה לעשות "שבת בנים"?
בטח יש כאלה בינינו ששואלים מה מקומה של שבת כזו ואולי רואים בזה אפילו דבר מיותר. נכון? הבה ננסה להיות בבחינת "והגדת לבנך":
בן כמה הקיבוץ שלנו? בערך בן 70. הקיבוץ לא נולד ביום אחד בהיר בצריפים שהוקמו בנגב. האנשים הצעירים - "החלוצים" - הגיעו בהתחלה לפרדס חנה ושם התחילו ליצור חיי קומונה - קבוצה שיתופית בשם "רמת השומרון". אחרי שנים אחדות הם זכו לקבל אישור להקים את הקיבוץ בנגב. הם התחילו לנסוע למקום השומם בנגב ולבנות הכול מהתחלה: רפת, בית כנסת, חדר אוכל, מגדל מים ובתי ילדים ואוהלים וצריפים למגורי החברים. ורק אז העבירו את הנשים והילדים וכל מה שהיה להם בפרדס חנה.
מי היו החלוצים האלה? הם היו עולים חדשים מצ'כוסלובקיה ומגרמניה ומהולנד וכו', שעזבו את משפחותיהם בעיירות בגולה כי רצו לחיות רק בארץ-ישראל. הם חלמו לדבר בעברית, להקים את מדינת ישראל ולהקים בה קיבוץ דתי. הם חלמו שיהיו להם משפחות עם ילדים קטנים ושיהיו להם שטחים חקלאיים שבהם יגדלו את תבואת האדמה.
ואז נולדו להם ילדים: מהשנה הראשונה ב"רמת השומרון" התחילו החלוצים להתחתן ולהקים משפחות ונולדו להם ילדים חמודים. למשל: אשר גרינברגר ומיכל שפיר וחנה ברוכי ונורית סוקולובסקי ודוד פורת ורותי נוה. וכמו היום, גם אז, היו כיתות של 10 ילדים או 6 ילדים או אפילו 12 ילדים.
כל ילדי הקיבוץ היו בבתי ילדים (לפני 50 שנה, לפני 40 שנה...) והיו להם מטפלות והם יצאו לטיולי פרחים ונסעו לקייטנות בקיץ. וכשהם גדלו הם עבדו בשדה על טרקטורים ובישלו במטבח, ובבוא הזמן התגייסו לצבא, וגם הם הקימו משפחות.
אז זהו, חלק נשארו בקיבוץ שהקימו ההורים שלהם וחלק עזבו ובחרו לגור מחוץ לקיבוץ. אבל הקשר לאנשים ולמקום נשאר אצל רובם מאוד יקר והחוויות והזיכרונות המשותפים נשארו צרובים בלבם.
אנחנו רוצים לשמור על קשר, אנחנו שמחים לשמור על קשר וגם בני הקיבוץ שמחוץ לקיבוץ מאוד מאוד שמחים להזדמנות הזו של פעם בשנה.
ברוכים הבאים כל 60-50 הבנים ובני זוגם שמתארחים בביתנו הקיבוצי השבת, ותודה לכל מי שלוקח חלק בחוויה החגיגית והמרגשת הזו. שבת שלום. שבת בנים.
                                               (ושבת שלום גם לאלה שיצאו ל"שבת שטח")
                                          הצוות: נורית ס', הדס נ, יונה ב'
 
  
מה בגיליון ?
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
  • מן הדלקה ההיא – חיים גורי
  • זכור וכבד – זוהר ברמן
  • סיוע לניצולי שואה – יצחק שניאור
  • "יד ושם", דפי עד – דינה אמיר
  • זה לא משחק ילדים – עדינה ספיר
יום הזיכרון ויום העצמאות
  • בנעלי בית עם משפחת הדרי – איריס נתנזון
  • הזמנה לטכס – ילדי הבית המשולב
  • שיר – מעין ברמן
  • הודעות מענף המזון – ורד
שבת בנים
·        תכנית השבת
  • כרטיסי ביקור – ליקוט ועריכה: יונה ברמן
 
      • תגובות – אלי סומר (כפר-עציון)
      • ממשאבי אנוש – אלי ברמן
      • ח' בתמוז – מה צפוי – אורית נצר
      • לקראת נסיעה – משפחת בן-דוד
      • יחדיו ב-ו' – סיכום שבועי
      • תכנית השבוע בבני-עקיבא
      • כלבו דף          
      • לוח זמנים ליום העצמאות
                               
                                                     שבת שלום וחג שמח!
                                        
                                                                קראו בנעימות !
המערכת
 
  
יום הזיכרון לשואה ולגבורה
מן הדלקה ההיא / חיים גורי
מן הדלקה ההיא, אשר שרטה גופכם המעונה והחרוך,
נשאנו אש – לפיד מאיר לנשמתנו,
ובה הדלקנו את שלהבת החירות,
עמה הלכנו בקרבות על אדמתנו.
את מכאובכם, שאין לו אח במכאובים,
יצקנו לברזל-חוצבים ומחרשות חדות-שיניים;
את עלבונכם הפכנו לרובים;
את עיניכם למגדלור-ספינות, קרבות בליל - -
 
ממשואות עירכם ההרוסה
נטלנו אבן מפויחת ומנותצת,
והיא הפכה לאבן-הפינה ואבן-המסד,
לאבן-החומה אשר אינה נפרצת.
שירכם, אשר נחנק בשלהבות,
עלה פורץ בפי פלוגות-המחץ כמו נדר,
ועמדו עלו העוז והכבוד,
והתקווה העתיקה אשר אינה אובדת –
 
נקמנו את מותכם המר והבודד,
באגרופנו, שכבד הנו וחם הוא;
לגטו השרוף הקמנו פה גל-עד,
גל-עד-חיים, אשר לנצח לא יתמו.

 

"זכור וכבד"

עם הגיעי לירושלים לפני כ-7 חודשים, חיפשתי מסגרת שבה אוכל להיות פעילה חברתית, במקביל ללימודיי. באחד הימים הראשונים לשיטוטיי באוניברסיטה (היה הרבה זמן בתקופת השביתה), נתקלתי בפרסום בנוגע לתכנית מתנדבים חדשה שעליה חתום "בית הלל – בית לחיים יהודיים בקמפוס", שמה של התכנית – "זכור וכבד". לאחר שיחת טלפון וריאיון קצר, נכנסתי לפעילות בתכנית, עליה ברצוני לספר מעט.
ראשית, "בית הלל” הינו מקום משמעותי וחשוב באוניברסיטה. כמשתמע משמו, הוא עוסק בפעילות יהודית וישראלית על שלל גווניה בתוך האוניברסיטה. בנוסף לפעילויות חד-פעמיות בנושאים תרבותיים, מסורתיים ומיוחדים (כגון מפגשים עם סופרים, ערבי תיאטרון, מופעי פיוט, הרצאות אורח  ושלל ערבים מעניינים אחרים – והכול בחינם ובארגון סטודנטים), מפעיל הבית גם מספר תכניות, שאחת מהן היא התכנית בה אני משתתפת.
"זכור וכבד" פועלת זו השנה הראשונה, בשיתוף עם ארגון "עמך". משמעות שמה - לזכור את השואה ואת שגרם לה, לכבד את ניצוליה ולסייע להם. במסגרת התכנית פעילים 10 סטודנטים (ואני בתוכם) אשר מקיימים קשר הדוק עם ניצולי שואה בירושלים וכן שותפים למפגש לימוד שבועי בנושאים וסוגיות הקשורים לשואה: אנטישמיות, הכחשה, זכר השואה בארץ ובעולם, ועוד. כמו כן מתקיימים מפגשים מיוחדים במסגרתם נפגשנו עם צעירים גרמנים מארגון "אות הכפרה והשלום" שבאו להתנדב בארץ, סטודנטים אמריקאיים ועוד, וכן התקיים ערב שירה משותף לסטודנטים ולניצולים.
אני נמצאת בקשר שבועי עם אישה מקסימה ששמה גיטה, ילידת הונגריה, אשר שרדה את השואה עם אחותה ומתגוררת בדיור מוגן בירושלים. בכל פגישה אנו שותות תה ביחד ולאחר מכן משוחחות, לרוב בנושאים הקשורים לחיי היום יום והמשפחה, ולאו דווקא לשואה. אני מסייעת לגיטה להקליד במחשב שירים שהיא כותבת, לקרוא אי-מיילים, לעבור על הדואר וכיו"ב.
לתכנית חשיבות גבוהה בעיניי. היא מאפשרת לנו לתרום לאוכלוסיית ניצולי השואה, שלמרבה הצער אינם זוכים לקבל מהמדינה את שמגיע להם וחלקם לא זוכים להזדקן בכבוד. זהו קשר וחיבור בלתי אמצעי בין סטודנטים ישראלים, ילידי הארץ, ובין אותם ניצולים, שלא מבקשים הרבה - אלא קצת חברה ואוזן קשבת. התכנית הזו גם מעודדת את העיסוק בתכני השואה, את הלימוד וההעמקה בהם לא רק סביב יום השואה אלא באופן רציף לאורך כל השנה.
אני אישית שואבת סיפוק רב מהפעילות, מרגישה שהיא מעמיקה את החיבור שלי לשורשיי ושמחה על שהיא אפשרה לי ליצור קשר משמעותי וחם עם ניצולת שואה בישראל.
זוהר ברמן
 
 
 ניצולי השואה
לפני כשנה געשה התקשורת בארץ בעקבות תחקירים וסיפורים על מצבם של ניצולי השואה. אני נחשפתי לנושא הזה במהלך קורס למיצוי זכויות שנערך ע"י התק"ם ואח"כ הרחבתי את הידע בקורס מיוחד למתנדבים מהקיבוצים. התברר לי שזהו תחום רחב מאד, שמצד אחד ישנם ניצולי השואה, שחלקם נזקקים ורבים מהם סובלים מבעיות בריאות ומצד שני יש המון כסף בקרנות שונות המיועדות לאותם ניצולים. הבעיה היא בעיקרה: מודעות, לדעת מה אפשר לקבל ומהיכן. מעבר לרנטה החודשית שכל אחד מקבל באופן סדיר ישנן קרנות שנותנות מענק-החזר הוצאות בריאות (בעיקר).
לאחרונה התחברתי לעמותת "אביב לניצולי שואה" ששמה לה למטרה לסייע לאותם אנשים ולכוון אותם לאפשרויות הסיוע המתאימות.
במסגרת עבודתי נפגשתי עם כמה ניצולים ונחשפתי לסיפורי הישרדות מדהימים שלא הכרתי. עבור חלקם הצלחנו לקבל החזרי הוצאות בריאות, סיעוד קצר מועד ותוספת לרנטה החודשית. ישנן עוד בקשות שכרגע בתהליך אישור ואני מקווה שיאושרו בקרוב. לא תמיד מצליחים, אבל חשוב להיות מחוברים למידע, כי כל הזמן יש חידושים, למשל לאחרונה הורחבו ההחזרים לילידי הונגריה, נפתחה קרן חדשה ליוצאי אוסטריה, הורחבו הקריטריונים לקבלת רנטה מהמדינה ועוד.
מי שמכיר ניצול שואה שזקוק לסיוע יכול לפנות אלי ואני אשתדל לתת הדרכה, מה כדאי לבדוק ולאן לפנות.
                                          איקה שניאור
 
 
 
יד ושם – דפי עד
לפני מספר חודשים השתתפתי ב"יד ושם" ביום עיון למתנדבים למציאת עדים שימלאו "דפי עד" על אנשים שנספו בשואה.
היום, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני פונה לכל מי שיש לו קרבה כלשהי ליהודים שנספו בשואה (קרובי משפחה - גם רחוקים, חברים של הורים או סבים) להצטרף למוסרי העדות, כדי שיישאר לעם ישראל זכר לכל אחד מששת המיליונים שנספו בשואה. (עד היום נאספו כ – 3.250.000 דפי עד, ממקורות שונים – עדויות, רשימות ועוד.)
לשם מסירת עדות על מישהו שנספה חיוני לדעת את שמו המלא ואת מקום מגוריו הקבוע. כל פרט נוסף, תצלום, מכתב, אזכור מתוך ספר או מאמר, יכול להעשיר את הזיכרון שנציב לנפטר.
כל מי שיש לו מידע על מישהו מחללי השואה מוזמן להתקשר אלי. יש אצלי טפסים למילוי והודרכתי באופן מילויים, כולל בדיקה אם כבר נמסרה עדות על האיש.
"מיליוני קורבנות שואה נותרו ללא זהות. זוהי חובתנו לתת יד להחזרת זהותם של יהודים שנספו, לבל תאבד מורשתם לנצח. "יד ושם" קורא ליהודים ולקהילות היהודיות להצטרף למרוץ נגד הזמן להציל אתשמותיהם" (מתוך פרסום "יד ושם", ההדגשות – במקור).
דינה אמיר
 
"זה לא משחק ילדים"
רציתי לשתף אתכם בפרויקט מיוחד הנקרא "זה לא משחק ילדים". פרויקט זה התחיל ע"י אשה שעובדת
ב"בית להיות" אשר בחולון – מרכז חינוכי לטיפוח תודעת השואה ולקחיה.
מטרת הפרויקט לאסוף 1,500,000 גולות לזכרם של מיליון וחצי הילדים שנספו בשואה. הגולות נבחרו בשל היותן סמל למשחקי הילדים. מכל הגולות שתיאספנה מתוכנן להקים פסל/אנדרטה לזכרם של הילדים.
כיוון שהמיזם מגיע מהעיר חולון והאנדרטה אף היא תוצב בעיר, התבקשו מספר בתי ספר יסודיים ברחבי הארץ ומספר גנים מהעיר חולון לאסוף את הגולות לתוך מיכל שנשלח אליהם מטעם משרד החינוך אשר לקח על עצמו את הפרויקט.
בגן אשר אני מתנסה בו (בחולון) גם כן קבלנו מיכל כזה והילדים התבקשו להביא גולות מהבית עבור אותו מיזם חשוב, וזאת לאחר שהגננת הסבירה לילדים לאיזו מטרה נאספות הגולות וכמה גולות צריך לאסוף – משום שקשה לילדים כל כך קטנים (גם לגדולים יותר...) לתפוס את המספר העצום הזה. זאת עוד אחת מהסיבות שהוחלט להקים אנדרטה זו כדי שתציג בצורה מוחשית יותר לילדים את המספר הרב, באמצעות משחק שבו הם אוהבים לשחק. הילדים החלו להביא מביתם כל אחד מספר גולות שהיו לו והיו גם מספר ילדים שהחליטו יחד עם הוריהם לקנות חבילת גולות כתרומה.
בכל בוקר במפגש בגן סופרים ומשלשלים למיכל את הגולות ומסכמים כמה גולות כבר נאספו.
אשמח אם הקוראים יצטרפו גם הם למבצע. את הגולות אפשר לשים בתא הדואר של הוריי או למסור לי אישית.
                                                                                             בתודה מראש,
עדינה ספיר
 
 
 
במוצ"ש אביבי, שנייה לפני פסח, שמתי פעמי לבית משפחת הדרי.
הסלון כבר נקי לפסח, הילדים במיטות והשיחה? – כמובן קולחת....
 
תעודת זהות:
שם: מיכל ויוסי הדרי
שנת לידה: 1982 (ילדים...)
מצב משפחתי: נשואים + 2 וחצי + הורים לדגים חדשים...
 
למה קראתם לילדיכם בשמותיהם?
לביא: לאבא של יוסי ז"ל קראו אריה. רצינו לתת שם לזכרו אבל שהילד לא ישא מצבה על גבו. רצינו שתהיה לו זהות של עצמו ולכן בחרנו במשמעות זהה.
תהילה: לא הצלחנו להגיע להסכמה על שום שם. תהילה היה השם היחיד ששנינו לא הסכמנו עליו. חבר שלנו עשה לנו רשימה עם שמות לפי הא'-ב' ואת תהילה הוא רשם בראש הדף כיוון שלא נשאר לו מקום בסוף. כשתהילה נולדה השם קפץ לנו מול העיניים.
 
מקומות מגורים:
יוסי: נולדתי בהוד השרון וגדלתי שם עד גיל 12. לאחר מותו של אבי עברנו ליהוד לגור ליד משפחתה של אמי.
מיכל:  גדלתי בשילה ושם העברתי את כל שנותיי עד לנישואיי ליוסי.
לאחר הנישואים גרנו בהוד השרון אצל סבתא של יוסי עד שלביא נולד [יוסי היה עדיין בהסדר] ומשם עברנו לגור בישוב עלי. רצינו לגור קרוב לאבא של מיכל, אך לא קרוב מדי, וכך היה.
תהילה נולדה בעלי ומשם הגענו לבארות יצחק שהיא גם קרובה לאמא של יוסי, אבל לא יותר מדי...
לקיבוץ הגענו לאחר שמשפחת גרבוז שמעו שאנחנו מחפשים מקום חדש והציעו לנו את הקליטה.
התלבטנו בין 3 אופציות: שליחות בספרד - שנשללה בגלל המרחק, יישוב ברמת הגולן - שנפסל בגלל תהליך קליטה ארוך ומורכב יותר [יש דבר כזה...] ובארות יצחק. כך בעצם "התגלגלנו" לכאן... אמרנו שניסיון יכול להביא לאחת משתי תוצאות: אחת: שהדבר לא מתאים ואז למדנו משהו חדש על עצמנו ובכלל, או שתיים: שהדבר מתאים ואז הרווחנו מקום שטוב לנו לחיות בו ולהשתקע.
 
מקומות לימודים, שרות לאומי וצבא...
יוסי – אחרי שעברנו ליהוד התחלתי ללמוד בפנימיות. תחילה למדתי בחטיבת הביניים בגבעת שמואל. זאת הייתה חוויה שאני זוכר לטובה. בתיכון עברתי ללמוד בכפר הרוא"ה שזה כבר רחוק מהבית. שם עברתי הרבה חוויות מעצבות, ורכשתי חברים לחיים.
 
לפני הצבא הלכתי לישיבת ההסדר בקריית שמונה. בחלק הצבאי של ההסדר הייתי תצפיתן בדובדבן, ובחלק השני של ההסדר למדתי בשילה. זה כבר היה לאחר נישואינו.
מיכל – למדתי באולפנת "רעיה" בבית אל.
את השירות הלאומי עשיתי בהדרכת טיולים במסגרת של של"ח במשרד החינוך. הייתי שייכת למחוז מרכז של משרד החינוך, ולפי דרישות של בתי ספר במרכז היינו מוציאים טיולים לכל הארץ למשך יום – יומיים. עשיתי שירות של שנתיים ומאוד נהניתי ממנו. בסוף השירות נישאנו.
שנינו אוטוטו בוגרים של מכללת אריאל. מיכל גמרה גרפיקה ותסיים בקרוב פסיכולוגיה וקרימינולוגיה בהצטיינות. יוסי בע"ה יסיים תואר בכלכלה ומנהל עסקים.
מיכל - יש לי הצעות עבודה פתוחות לסיום התואר, שאני מקווה שיישארו רלוונטיות לאחר חופשת הלידה.
 
מקומות עבודה:
יוסי – עבדתי כמנהל המשק החקלאי של משפחת דרוק (משפחתה של מיכל) בשילה. היינו משווקים פרחים לחו"ל, ושיווק גודגדנים, אפרסקים ונקטרינות בארץ. במקביל היה לי עסק לשיווק נפט להסקה ביתית, ובנוסף הייתי רכז נוער עולה בעלי. העבודה עם הפרחים הייתה מדהימה ונהניתי ממנה מאוד.
בבארות יצחק עבדתי ברפת משרה מלאה ולמדתי בזמני הפנוי. בקיץ עבדתי בפעילול ועכשיו אני מנהל תפ"י (תכנון פיקוח ייצור) וכלכלן ב"עידית לוגיסטיקת מזון" בתל אביב.
מיכל – בהוד השרון עבדתי כפקידה בבנק, וכשעברנו לעלי עבדתי 1/2 משרה במעון ולמדתי.
כשסיימתי לימודי גרפיקה עבדתי בעבודה פרטית כגרפיקאית. הייתי מעצבת אלבומים, הזמנות, פליירים וכו'. מאוד נהניתי מהעבודה הזו ובתור תחביב זה נהדר.
בבארות יצחק עבדתי שנה וחצי בחדר האוכל ועברתי לפני 4 חודשים למכבסה [בגלל ההריון], שזו עבודה מתאימה יותר.
 
יש ביניכם הרבה מן המשותף, שניכם בני אותו גיל ושניכם איבדתם בגיל צעיר מאוד את אחד מהוריכם, ספרו על כך:
מיכל – בשנת 1991 בדרך להפגנת תמיכה ביצחק שמיר לקראת ועידת מדריד, בהסעה שיצאה מהיישוב, קצת לפני צומת תפוח נפתחו יריות ממארב על האוטובוס שבו היו אמא שלי ואח שלי בן ה-11. כתוצאה מהיריות נהרגו הנהג יצחק רופא ואמא שלי.
בתקרית נפצעו עוד 7 ילדים.
עוד באותו הערב הוקמו על שמה של אמי 2 יישובים – רחלים, ממש במקום הפיגוע. ושבות רחל, בסמוך ליישוב שילה.
הייתי בת 9 כשאמא שלי נהרגה, ואבא שלי גידל את 7 הילדים בשילה לבד. הוא התחתן 11 שנים לאחר המקרה ביום הפדיון של לביא.
הדמיון ביני לבין אמי הוא גדול ומדהים, ואני היחידה מבין שבעת הילדים שכל כך דומה לה.
כאשר התחתנתי ולבשתי כיסוי ראש, אנשים שהכירו אותה הגיבו בדרמטיות רבה כאשר ראו אותי – כאילו הגיעה תחיית המתים.
אזכרות לזכרה אנחנו מציינים בעלייה לקברה ביום המקרה בחשוון, וביום הזיכרון שהוא גם יום הזיכרון לנפגעי פעולות האיבה אנו עורכים טקס בשילה ובהר הרצל. בשנים האחרונות אנחנו מעדיפים את הטקס בשילה שהוא יותר אינטימי.
במסגרת ההתמודדות הבוגרת שלי עם הנושא, אני עושה עבודת סמינריון בנושא: הנצחה של אירועי טרור ביש"ע. דרכי ההנצחה ביש"ע שונות ממקומות אחרים בהם יש יד לבנים. הפרק המרכזי והעיקרי בעבודתי עוסק ברחלים.
יוסי – אבא שלי נפטר ממחלה קשה כשהייתי בן 9. זה גם חלק מהחיבור המיוחד ביני לבין מיכל. זה קרה באותה השנה.
 
ספרו על ההיכרות שלכם.
בסוף כיתה י"ב הגענו שנינו להתנדב במקרה (או שלא...) להדריך בקייטנה של עמותת "קו לחיים" לילדים עם מגבלות או חולים.
מיכל הגיעה במקום חברה ששברה את הרגל והייתה צריכה מחליפה.
יוסי הגיע לראיון, למרות שלא ידע במה מדובר. חברה התקשרה ואמרה לו להגיע לראיון. רק בראיון הוא גילה את מטרת הראיון.
אלו היו עשרת הימים העמוסים, הקשים, המתישים והנפלאים ביותר.
במהלך הקייטנה, החניך של יוסי הציע למיכל נישואים בשם יוסי, וככה הכרנו.
היינו ביחד שנתיים עד שהתחתנו.
התחתנו בירושלים כ- 4 חודשים לאחר אסון ורסאי. תכננו להתחתן באולם שנקרא "מרומי שרון".
היה בירושלים אולם נוסף שנקרא "אולמי שרון" שהיה עשוי מפל-קל ולא קיבל אישורים. לכן להזמנת החתונה שלנו נאלצנו לצרף אישורי בניה של "מרומי שרון" על מנת שהאורחים יגיעו בביטחון מלא לחתונתנו.
 
איך ההרגשה שלכם בקיבוץ, שאורחות החיים בו שונות מכל מה שהכרתם?
ההגעה לקיבוץ הייתה עבורנו קפיצה למים עמוקים. הגענו בסוף מלחמת לבנון השנייה והתערבבנו עם משפחות ששהו פה בזמן המלחמה. אף אחד לא זיהה אותנו כמשפחה החדשה.
לא הייתה לנו משפחה מאמצת ודי "נזרקנו" למים.
בהתחלה ההסתגלות שלנו בקיבוץ כללה הסתגלות לשינויים באורח החיים אותו הכרנו עד כה. 
באנו מהתנחלות שבה גן המשחקים היה המרכז בשעות אחר הצהריים, ופה אין מפגש במקום קבוע אחר הצהריים.
בנוסף, הצורך להיות מתוכננים מראש. גם בנסיעות- צריך לדעת ממתי עד מתי, לאן ויומיים מראש. לזה פחות או יותר התרגלנו. אך לצורך לדעת כמה נהיה בארוחות השבת כבר ביום רביעי זו משימה בלתי אפשרית אצלנו. חברים שבאים ברגע האחרון זה דבר רגיל אצלנו. בנוסף - לדעת אילו אולפניסטים ובנות שירות המאומצים (רשמית ולא רשמית) יגיעו לארוחות ולאיזה.
התרפיה של יוסי זה בישול ולכן הוא תמיד מבשל יותר, כך שכל אחד יכול להתקשר ביום שישי ולבוא לשבת.
 
תוכניות לעתיד:
ללדת. כרגע מסתכלים בעיקר על זה. לסיים את התואר. להמשיך ולהתפתח בעבודה.
מנסים להביא עוד צעירים לקיבוץ ובנוסף למשוך את הצעירים של הקיבוץ להישאר. 
ומיכל ביקשה להוסיף:
את הקטע הבא בחרתי דווקא לערב יום הזיכרון כיוון שהוא מבטא כל כך נכון את התחושות שמלוות אותי כל פעם שעולה איזה געגוע. אנשים מנחמים אותך ואומרים: "הזמן יעשה את שלו..." "החיים ממשיכים..." ונכון החיים ממשיכים אבל כל-כך אחרת ולעיתים גם כל-כך קשה לחיות אותם ולשחק כאילו התגברתי....
 
החיים אינם נמשכים/ יאיר לפיד      

זה לא נכון שהחיים נמשכים. תמידאומרים את המשפט הזה והוא אף פעם לא נכון.
כשמת לך מישהו, החיים שלך, כמו שהכרתאותם, הסתיימו. המשפחה שלך עדיין שלך, אבל היא אחרת. ההורים שלך אחרים, הסדר שבואתם יושבים סביב השולחן, הדרך שבה אתם זוכרים את הטיול ליוון, עם האלבום של התמונותהמצחיקות שהפך לאלבום זיכרון
.
  
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אנשים שואליםאותך שאלה פשוטה כמו "מה שלומך?", ואתה יודע שהם מתכוונים לומר "אנחנו יודעים" או "אנחנו כאן בשבילך". בכל פעם שאתה עצוב כולם קופצים כדי לעודד אותך, ואין לך איךלומר להם שאתה לא רוצה קבוצת תמיכה, אלא להיות שעה בשקט מתחת לשמיכה
.
  
זהלא נכון שהחיים נמשכים. אפילו אתה לא ממשיך להיות כמו שהיית. אתה ההוא שמתו לו. אתהההוא שרואה בטלוויזיה את "הטוב הרע והמכוער" וזוכר רק עם מי ראית אותו בפעםהראשונה, אז בקולנוע אסתר הישן שכבר נהרס בינתיים. אתה ההוא שאם אתה צוחק, אומריםשהתגברת. אם אתה עסוק, אומרים שהתגברת. אם אתה נוסע ליותר משבועיים אומריםשברחת
.
  
זה לא נכון שהחיים נמשכים. אפילו העבר שלך עובר עריכה, בכל פעםשאתה מספר איך לקחתם אוטובוס לבלומפילד לראות את הדרבי, אתה מתלבט אם לקרוא לו אחי, או אחי המנוח, או אחי זכרונו לברכה. לפעמים אתה פשוט מוציא אותו מהסיפור, כדי למנועמכולם מבוכה. פה ושם פוגשים מישהו שלא היה בארץ הרבה זמן, והוא שואל מה שלומו, ואתהאומר לו ששלומו כבר לא איתנו, ובסוף כמובן אתה צריך להרגיע אותו, אז אתה אומר לושהחיים נמשכים. אבל הם לא
.

  זה לא נכון שהחיים נמשכים. הם נפסקים, ומתחיליםמחדש. אחרת.

(הקטע נכתב במקור לטקס יום הזיכרון בכיכר רבין)

למיכל ויוסי – תודה על הערב הנעים שהעברתי במחיצתכם, ותודה שאפשרתם לאנשי בארות יצחק להכיר את סיפורכם הלא קל. איחולי לידה קלה ומהירה ואיחולים לקליטה מוצלחת בתוכנו.
 
                                                      אִירִיס
 
 
 
 ביום שלישי הקרוב – א' באייר (6/5/08)
נקיים בשעה 16:30 במועדון לחבר
טכס לציון יום הזיכרון לחללי צה"ל ונפגעי טרור.
הטכס בנוכחות המשפחות השכולות מבארות-יצחק.
הנכם מוזמנים להצטרף אלינו לטכס זה.
ילדי הבית המשולב
 
 
 
 
פרצתי בבכי פנימי
כי ערימת האבנים
והעץ הבודד
וגם אתה, זר,
פתאום נראיתם לי כעצמי
פתאום נדמה היה
שיש לנו המון במשותף –
החושך חל על כולנו
וכולנו רועדים בתוכו
וכולנו רוקדים ערירי
מתחת לירח.
בחושך כולנו שווים –
הזקן, הזר, השונה.
                                                מעין ברמן
 
 
  
ליוסי משה וכל המשפחה
תנחומינו במות האם
שושנה ז"ל
מן השמים תנוחמו
 
 
 
הודעות   לקראת יום העצמאות
 
חלוקת כריכים לנוסעים ליום הזיכרון ביום שלישי בשעות 13:00-14:00
 
גלגול קניידלעך – ביום שלישי 12:00 במטבח.   אנא התגייסו למשימה!!!
 
ביום רביעי – יום הזיכרון – ארוחת צהרים תוגש עד השעה 13:30 !
 
חלוקת אוכל לאוכלים בבית בליל יום העצמאות ובחג בבוקר
ביום הזיכרון, יום רביעי בשעה 13:00-14:00 במטבח.
 
משפחות שנוסעות לבתי העלמין ולא יכולות להגיע לחלוקה זו
מתבקשות להיעזר בשכנים או חברים.
במקרה של בעיה בנדון – נא לפנות לורד.
 
 
לקראת הפיקניק!
בדשא המשולש מדרום לחדר האוכל יוצבו שולחנות, פלטות וחמורים.
נציגי הקבוצות יוכלו לבוא לקחתם עם תחילת הפיקניק - 2 שולחנות או פלטות לכל קבוצה.
בסיום הפיקניק יש להחזיר את הריהוט הנ"ל נקי ובצורה מסודרת ליד הרמפה המערבית של חדר האוכל.
 
אין להוציא כסאות ושולחנות מחדר האוכל!!!
 
                                                                             חג שמח ולגאולה שלימה!!!
                                                                              ורד
 
 
 
 
במגדל הראשונים
לכבוד שבת הבנים מתקיימת תערוכה חדשה במוזיאון המגדל
בשבת תהיה התערוכה פתוחה לקהל
בשעות 12.00 – 14.00 בצהרים
                                     ובשעות 18.00 – 20.00 לפנות ערב
                                                                             ברוכים אתם בבואכם !
 
 
 לשמחתנו חוה"מ פסח זיכה
אותנו בלומדים חדשים.
 
בשיעורו של הרב ירון עסקנו במצוות וידוי מעשרות, שאותה קיימנו ביום טוב האחרון של פסח. ראינו כי מקור המצווה הוא בפסוקי התורה בפרשת כי תבוא, ועניינה הוא ההכרזה על כך שקיימנו את כל ענייני התרומות והמעשרות בשלוש השנים האחרונות כדין. מצווה זו נעשית כשמסיימים להפריש תרומות ומעשרות בשנה שיש בה מעשר עני (השנה השלישית והשישית לשמיטה), ומכיוון שבעונה הזו מתחילים כבר להניב הפירות של השמיטה (כפי שניתן לראות בעצי השסק הפזורים במשק) כבר אין פירות של השנה השישית על העצים.
מטרת המצווה הזו היא לוודא שאדם אינו משהה בביתו כספי תרומות ומעשרות שהוא מפריש, וכי הדרישה להצהיר על כך נועדה לוודא שהכספים יגיעו לייעודם.
נחלקו הפוסקים האם מצווה זו חלה גם בזמן שבית המקדש אינו קיים, וכי אותה מחלוקת המשיכה עד הדור האחרון - במחלוקת שבין הרב קוק לחותנו הראשון, האדר"ת.
האדר"ת, הרב אליהו דוד רבינוביץ תאומים, אף הוציא קונטרס בשם 'אחרית השנים' שעוסק במצווה זו, ובו הוא מוכיח שהמצווה קיימת גם היום, אך הוא בחר להוציא את הקונטרס בעילום שם בכדי שדבריו ישמשו בסיס למשא ומתן ולא יקבלו אותם רק מפני שהוא כתב זאת.
הרב קוק, לעומתו, סבר שהמצווה הזו אינה קיימת בזמן שבית המקדש אינו קיים.
את הרעיון העומד מאחורי המצווה של וידוי מעשרות הסביר הרב קוק בכך שכשם שאדם צריך כל הזמן לחוש שיש לפניו עוד דרך ארוכה בקיום מצוות, וכי הוא רחוק מלהגשים את ייעודו, כך מדי פעם עליו גם לטפוח לעצמו על השכם ולראות כמה דברים טובים הוא כן עשה, וזה מה שנותן את הכוח להמשיך הלאה בדרך הנכונה.
 
בשיעור השני למדנו עם מיכאל פורתעל החיבור שבין תורה מסיני לבין הרפואה הסינית. לראשונה אנו פוגשים את סין בספר בראשית: "ואלה תולדות בני נח ... ואת הסיני". בהמשך: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק. ולבני הפילגשים אשר לאברהם נתן אברהם מתנת, וישלחם ... אל ארץ קדם" - מתנת, בחולם חסר ללא ו' האות המסמלת את הקשר בין שמים וארץ, התורה. אברהם נתן להם את חוכמת הרפואה ולא את התורה הקדושה השמורה ליצחק ולזרעו.
בדקנו והשווינו בין כתבי הרמב"ם לבין הרופא האמריקאי שחקר וכתב את יסודות הרפואה הסינית, ומצאנו כללים דומים ועקרונות כמעט זהים. עפ'י תרשימים נוכחנו כי קשרי התפילין, והצטלבויות רצועות התפילין כמעט תואמות את נקודות הדיקור הסיני.
מסקנתו של מיכאל: שורש החיים היא התורה, ושאר חוכמות ומדעים חושפים בפנינו את האמת.
 
 
בשישי הבא ד' באייר, נפתח עם נחום ברוכי בנושא: "בארץ ישראל קם העם היהודי"
בשיעור השני נארח את שרון גל מיודענו מערוץ 10 בנושא: התקשורת המודרנית
תגובות
אני משתדל לעיין בעלוני הקיבוצים, ושמחתי לקרוא במדור "דמויות מופת בישראל" את אשר כתב ידידי הטוב יששכר ברמן אודות פרופ' ישעיהו ליבוביץ ז"ל.
שתי הפסקאות הראשונות ברשימתו של יששכר אכן מרתקות וממצבות את אישיותו הנדירה של ליבוביץ.
בפסקה השלישית, למרות אזהרותיו של האיש כפי שמזכיר הכותב "אסור היה לדבר אתו על פוליטיקה", מרחיב יששכר את הדיבור על הכיבוש, הכיבוש המשחית, וזאת מראיה מוסרית.
איני מחסידיו של כיבוש, וכזכור קיבוץ רמת הכובש הסמוך לטירה נקרא על שם כיבוש העבודה...
בעיני, במבט של 60 שנה לתש"ח, ו-41 שנה למלחמת ששת הימים המאבק המתמשך עם שכנינו איננו על "כיבוש" 67' אלא על עצם הלגיטימיות של מדינת ישראל כמדינה יהודית באזור זה של כדור הארץ.
אני סבור שיששכר טועה כאשר בפרספקטיבה של כולנו היום הוא מבחין - בעקבות ליבוביץ - בין הטכני למהותי.
אכן, טכנית נכבשו/שוחררו שטחים "נרחבים" במהלך ששת הימים. אולם המהות היא הזכות של העם היהודי להתיישב בחבל ארץ עתיק יומין זה ולקיים בו את ביתו הלאומי בשלום ובשלווה לצד בית לאומי ראוי לערביי פלשתינה.
לצערי אנחנו עדיין רחוקים מהיום בו נוכל לנהל את חיינו בארץ ברוגע ונחת, ימים בהם לא נחשוש מול האיומים מבית ומחוץ, בהם נלך ונטייל כ"עם חופשי בארצנו".
אתמול בערב הראתה לנו הטלביזיה כמה תמונות של נשיא מדינת ישראל המבקר בוורשה. וראו לאן הגענו: הנשיא מסייר בעיר כאשר אנשי הביטחון מקיימים מעליו מעין סוכה ניידת עשויה ממטריות שחורות, שמא צלף ח"ח יפגע באורח...
אלי סומר /כפר עציון
 
משאבי אנוש
כבר זמן רב לא דיווחנו והרי לפניכם עדכון.
סוזי בר-אורין החלה לאחרונה – בנוסף לעבודתה פה ברישום עבודה – בעבודת חוץ במסגרת חלקית בהוראה ביהוד.
נעם גרינברגר עובד בחברת "סנטרל קיטשן" (Central Kitchen). בשלושת החודשים הראשונים החברה בחיפה ואח"כ עוברת לבת-ים.
פרד אדן: אושרה הקמת מיזם ע"י פרד אדן לליווי חברות וארגונים בתחום המזון, מוצרי צריכה וקמעונאות.
עקיבא אנגלנדר סיים לפני מספר חודשים עבודתנו בבנק הפועלים וכעת עובד בסנאק-טיים.
רויטל מכלוף   עברה מ"קולב סגול" ל"סנאק-טיים".
אבי ורבקה אינלר (בית ראשון במולדת) – אבי עובד במסגריה ובעזרה במקומות נוספים ולומד באולפן.    רבקה עובדת בחדר האוכל ובגיל הרך.
                                                             שיהיה בהצלחה לכולם !
אלי ברמן / מש"א


את הקרב הוחלט לציין בשלושה אירועים שונים:
===========================================
 
א. יום עיון שיתקיים ביום שני כ' בסיוון, 23.6.08  בשעות אחה"צ/ערב
"עוטף עזה 48 – עוטף עזה 2008" – אדם, מורשת, צבא, תקווה וחזון !
בהשתתפות אח"מים, אנשי רוח, אנשי צבא, סופרים, חברי בארות יצחק ובניה,
חברים ותושבים מישובי "עוטף עזה", חיילי אוגדת עזה, תושבי האזור, ועוד.
ב. אירוע מרכזי לציון יום הקרב – ביום חמישי, אור לח' בתמוז 10.7.08
בתכנית: מיצגים, מפגש רעים, תכנית אמנותית.
ג. יום שישי ח' בתמוז 11.7.08
יום פעילות לבני הנוער ב"הר הרצל" בירושלים, כולל אזכרה בחלקת הנופלים
 
פירוט נוסף לכל האירועים יפורסם בהמשך.
לצורך שליחת הזמנות ומידע נוסף לקראת האירועים אנו מבקשים לקבל מכולם כתובות מעודכנות למשלוח דואר, כתובת דוא"ל ומספרי טלפון.
בכל האירועים נשמח לראות את בנינו, בנותינו וצאצאיהם.
הצוות המארגן
 
 
 
 
 
 
לסבתא רבתה עדינה וולף
לסבתא וסבא מלכה ויגאל אנגלנדר
שפע ברכות בהולדת הנכד
א י ל
בן בכור למרים ומשה אנגלנדר
"ברך בניך בקרבך"
 
 
 
לקראת נסיעה
לרגל יום העצמאות מתארגנים רבנים מארגון "צהר" לשליחות קצרצרה של סוף שבוע בקהילות שונות ברחבי העולם. מטרת השליחות היא להביא קולה של הציונות הדתית וקולו של הדור הצעיר בהנהגה הרבנית גם אל מעבר לים.
החלטנו להצטרף לתכנית וכך הוזמנו לקהילה היהודית במנצ'סטר, שם נמצא גם האח של אלישבע בשליחות בת 3 שנים.
אנחנו – ירון, אלישבע ודניאל – מתכננים לנסוע ביום חמישי הקרוב, מוצאי יום העצמאות, ונחזור בע"ה ביום חמישי בשבוע שאחריו.
מה נעשה שם? נספר כשנחזור...
הרב ירון ואלישבע
 
 
 
לסבתא וסבא מרים ואליעזר תגרי
ברכות חמות בשמחת בר המצווה של הנכד
א י ל
בן צורית ורונן פידל
"וחפץ ה' בידו יצלח"
 
 
  
 
השעור בפרשת השבוע יינתן ע"י יששכר ברמן
אחות תורנית: עדה צונץ – פלאפון 5199
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
 
צה"ל קורא לו...
ברכות חמות לשמוליק ברוכי לרגל קבלת דרגת סגן-אלוף. 
מאחלים לך הצלחה והמשך עליה בסולם הדרגות !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
הודעה מוועדת השתלמויות
חברים שמתכננים ללמוד בשנת הלימודים ה'תשס"ט (כולל אלו שבאמצע מסלול) ועדיין לא הגישו את בקשתם מתבקשים לעשות זאת בהקדם על מנת שנוכל לדון בבקשתם. דיוני הועדה בבקשות יתחילו בעוד כחודש.
שולי
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
למי תודה למי ברכה?
לאגף החברתי על השי הירוק (תרתי משמע) בו זכינו לכבוד החג. תזכו למצוות !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
מקראי חג
כבכל שנה אנחנו נחוג את ליל יום העצמאות ב"מקראי חג" באולם הספורט.
כדי להקל על כניסת הקהל לאולם הדלתות תיפתחנה לקראת סיום התפילה. במקום יהיו סדרנים להכוונת הקהל וסיוע לאלה הזקוקים לעזרה. בבקשה לא לשלוח ילדים ללא ליווי מבוגרים !
                                                                                      בברכת חג שמח,
צוות מקראי חג
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
תספורת נשים
בשעה טובה רויטל מכלוף קיבלה על עצמה את האחריות לנושא.
בבקשה לא להתקשר לרויטל בשעות עבודתה בסנאק-טיים !
עפרה פארן / של"ח
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
הודעת המערכת
הידיעון הבא יופיע בערב שבת פר' "אמר" (ולא בערב יום העצמאות).
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
 
 
שרותים לחברים השבוע
כ ל ב י
ביום רביעי – יום הזיכרון/ערב חג הכלבי יהיה פתוח בשעות:
06.45 – 09.00 בבוקר             11.30 – 15.30 בצהרים
 
מחסן הבגדים
ביום רביעי – ערב חג - יהיה פתוח בשעות 11.30 – 13.30
 
מרפאה
בשבוע הקרוב תהיינה שעות הקבלה כדלקמן:
יום ראשון: ריקי (אחות)       07.30 – 13.00
יום שני:    ריקי (אחות)          07.30 – 11.00       ד"ר ליאורה    07.30 – 09.00
יום שלישי: שלי (אחות)         08.00 – 14.00
בימים רביעי וחמישי המרפאה לא תיפתח (יום הזיכרון ויום העצמאות).
ביום העצמאות – במידת הצורך – אפשר לפנות למי שנמצאת במקום.

                                                                                                          שנהיה בריאים !

"כרטיסי ביקור"
של חלק מבני המשק שיבלו איתנו יחד בשבת זו – "שבת בנים"
 
מהכיתה של ילידי 1941: 
בת שבע (לבית ברמן) דגן
בת למרדכי ז"ל ותבדל"א חנה ברמן-תשבי.
יש לי 2 אחים חברי הקיבוץ: יששכר ואלי ברמן עם משפחותיהם.
נולדתי ברמת השומרון, בקבוצה שהקימה את בארות יצחק.
אבי מרדכי ניהל את "הכשרת ריקאבו" באיטליה, לחלוצים שביקשו להכין עצמם לחיי שיתוף בקיבוץ. שם הכירו הוריי. מהכשרה זו עלו מספר חברים לבארות יצחק (עוד בתקופה שלפני "הנגב"). כל השנים נשא אבי בתפקידים מרכזיים בקיבוץ. הוא נפטר ממחלה בגיל צעיר. אימי, חנה, הייתה גננת ילדים והמשיכה בעבודה עם ילדים, נוער ואולפן. כך בבארות יצחק וכך בקב' יבנה, לשם עברה בעקבות נישואיה בשנית. לפני מספר שנים שבה לבארות יצחק.
כיתתי: אני שייכת לכיתה בת 7 ילדים, שצורפה מ-3 שנתונים!!! מהם בקיבוץ:  חנה (ערמון) ברוכי, יגאל אנגלנדר וטובי הלר. ארבעת הנותרים עזבו את הקיבוץ. לאור מיעוט הילדים נוצרו קשרים טובים מאוד גם עם שנתון הילדים הבוגרים (מיכל שפיר וכו').
זכרונות חמים מהילדות: א) ליל הסדר הקיבוצי הענקי בפסח. מאוד אהבתי את הכנת חדר האוכל (הישן) - שלושה טורי שולחנות ארוכים מקצה אל קצה ועריכתם (עם תכנון מדוקדק מי לא יישב על יד מי....ומי יישב קרוב לפתח המטבח...) עורך הסדר (מדי פעם אבא שלי) "שולט" בעניינים, הקראות שונות ושירה בציבור עד השעות הקטנות של הלילה (אף פעם לא נרדמתי); ב) הדלקת נרות חנוכה משותפת בחדר האוכל. בכל ימי החנוכה, עם רדת החשכה, נאספו החברים והילדים בתחושת יחד חגיגית בחדר האוכל. הדליקו נרות בחנוכייה גדולה שניצבה ליד הקיר ופצחו בשירה אדירה של "הנרות הללו"  ו"מעוז צור" על כל בתיו (הילדים מתחרים מי זוכר את המלים בע"פ). לבסוף, לאחר ש"תפסו" שולחנות לפי בחירתם, התיישבו כולם לפי שגרת אותם ימים, לארוחת הערב בחדר האוכל.
עזיבה: עזבנו בשנת 1968. הייתי בת 27, נשואה באושר ליחזקאל מגרעין "מתנחלים", אשר ריכז בזמנו את ענף גן הירק, ולנו 2 ילדים. עברנו לנחלים ונולדו לנו 2 ילדים נוספים.
שנים ספורות לאחר עזיבתנו הקמנו את משתלת "חישתיל" - שיטה חדשנית לייצור שתילי ירקות , תבלין ופרחים וזהו עיסוקנו עד היום.
איחולים: יחזקאל ואנוכי מרגישים קשר נפשי עמוק לבארות יצחק ועל כן מאחלים התרחבות וביסוס תוך עדכון דפוסי החיים והתאמתם למציאות ולצורכי החברים.
מהכיתה של ילידי 1942
 
הלל ערמון
בן מנחם ומלי ז"ל
משפחתי בקיבוץ: אימא הייתה ממייסדי הקיבוץ ואבא הגיע שנה אחריה והיה איש ציבור רב-פעלים בשטחים רבים ומגוונים - שניהם חלוצים אמיתיים שהקימו את המדינה.
כיתתי:  אני משתייך לכיתה של טובי הלר, שהצטרפה לכיתה של אחותי חנה ברוכי, כדי להיות כיתה בגודל משמעותי במקום שתי כיתות קטנטנות.
זיכרונות מהילדות: כמעשה קונדס, נהגו הבנים של הכיתה (בכיתה ט') ללוות את מר רובכה, המורה לספרות, לאורך כביש הכניסה לקיבוץ כאילו הם משמר כבוד.
עזיבה: בגיל 21 עזבתי את הקיבוץ כרווק ופניתי ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים.
איחוליי: ביום הולדת ה-60 למדינת ישראל אני מאחל לבארות יצחק שתמשיך בדרכה המופלאה בהצלחה רבה בכל התחומים. שתמשיך להיות קיבוץ בעל משקל סגולי גבוה בעם ישראל בכלל, ובארץ ישראל בפרט, ושתישאר קיבוץ!
 
אביחיל (אבו) גרינברגר
בן לחדווה ומשה גרינברגר ז"ל.
משפחתי בקיבוץ: הורי עלו לארץ ולקבוצת בארות יצחק בתרצ"ה-צ"ו (1935/36). אבי נלחם ונפל בקרב על בארות יצחק. אמי נישאה שוב לנפתלי רייניץ ושניהם נפטרו בשנת תשנ"ז - 1996.
כיתתי: כיתה מקובצת רב-גילית שהיו בה יגאל אנגלנדר, חנה ברוכי, טובי הלר, בת-שבע דגן, רותי לבל, הלל ערמון ואחרים. את כיתה י"ב סיימנו בבית ספר "ישורון" בפתח תקווה, שהיה אז בית ספר מעורב לבנים ובנות.
עזיבה: עזבתי בשנת תשכ"ה (1964) כשהלכתי ללמוד באוניברסיטה. למדתי חקלאות ובזה אני עוסק עד היום. 28 שנים עבדתי במחקר והדרכה בבקעת הירדן. אחר כך עבדתי בתפקיד דומה במשך 9 שנים בגוש קטיף, עד פינויו. היום אני מועסק במשרה חלקית במקווה ישראל.
נשוי ליונה בת המושבה גדרה ולנו 3 ילדים ונכדים. 
איחולים: לדעתי, איני רשאי להתערב או לייעץ בעניינים פנימיים של הקבוצה. אני מאחל לבארות יצחק שימשיכו בדרכם המפוארת בת 73 השנים, תוך שימת דגש על ציונות דתית ללא פשרות וללא חת. נראה לי שספורות מאוד הן החברות בישראל היכולות להתפאר בדרכן, בעשייתן ובתרומתן כגון בארות יצחק, וזאת על אף ניסיונות נמשכים בכל אותן שנים למעט את חלקה.
 
מהכיתה של ילידי 1943:
יעל להמן (לבית בלנקנשטיין)
ההורים ז"ל: יצחק ורחל בלנקנשטיין. אני מקווה שכולם עוד זוכרים אותם.
ממקימי הקבוץ ומייסדיו. אחותי מיכל שפיר, חברת הקיבוץ, היא מראשוני הילדים שנולדו בקיבוץ. ההורים היו קיבוצניקים שהאמינו בדרך הקיבוץ בכל מאודם, כנהוג בזמנם, אך הסתגלו והסכימו עם שינויים שנדרשו ברוח הזמן המשתנה.
בני כתתי: יששכר ברמן, מילה (מאיר פרידמן), נורית (וינד) סוקולובסקי, מיכל (סלומון) דווידסון, ונילי (דגני) שור. היינו כיתה מאוד קטנה, ועל כן צורפו אלינו במהלך השנים "ילדי חוץ" וגם כיתה של עליית הנוער. כשעברנו לקיבוץ הנוכחי למדנו שתי כיתות מצורפות (עם הכיתה שמתחתנו).                                                         
כמובן שיש הרבה חוויות. עוד מילדות מוקדמת בנגב, הפינוי, המעברים המרובים, תקופת וילהלמה, לינה משותפת (במקרה שלי - לא ממש התלהבתי...). החוויות טבועות עמוק, וזיכרונות מכל חברי המשק שגידלו אותנו מציפים אותי בכל ביקור בקיבוץ. הם ממש חסרים בנוף. מי שלא הכיר את הצגות נפתלי לנדסברג ואימא שלי,הסנדלרייה, וכיו"ב – לא הכיר את בארות יצחק כילד.  
עד סוף כיתה י"א למדנו בקיבוץ ובכיתה י"ב עברנו לשנת הלימודים האחרונה לקב' יבנה. זה היה המחזור הראשון בקיבוץ הדתי שנבחן במבחני הבגרות, ועל כן להורינו היה חשוב שנהיה שם. לאחר סיום הבגרות הוצע לראשונה מסלול שירות שונה לבנות הקיבוץ – מסלול הוראה. עד אז היה נהוג שכל הקיבוצניקיות משרתות בתפקידי פיקוד בנח"ל. יצאתי כבת יחידה מבארות יצחק עם עוד כמה בנות מיבנה לשמש כמורות ב"מעגלים" בנגב. בשנה השנייה הצטרפה גם מרים (לנדסברג) הרץ.
עזיבה:מייד עם סיום השירות הצבאי החלטתי לנסות את החיים בעיר הגדולה – ירושלים. כך שאפשר לומר שמאז גיל 18 כבר לא ממש חייתי בקיבוץ. קיבלתי עבודה כמורה בשל ניסיוני בצבא, ובמקביל התחלתי את לימודיי באוניברסיטה העברית. לאחר שנה נישאתי לגדעון, שאותו פגשתי באוניברסיטה. מאז אנו חיים בירושלים.
גידלנו 6 ילדים שאהבו מאוד להגיע בכל הזדמנות לקיבוץ - לסבא יצחק, ובעיקר לסבתא רחל - וכעסו עלי על כי גזלתי מהם את חווית הילדות בקיבוץ. למזלנו, גם הורי האריכו ימים בקיבוץ, גם חנן אחי (שנים רבות) ומיכל אחותי נשארו בקיבוץ, כך שהקשר נשמר ואף חוזק ברבות השנים. תמיד גם שמחנו לארח אצלנו חברים מהקיבוץ ולחוש כשלוחה עירונית שלו.               
עיסוק: רוב שנותיי עבדתי כיועצת חינוכית בחינוך המיוחד, מרצה במכללות, מדריכה ומרכזת בתחום. לאחר מכן כמפקחת בחינוך המיוחד, ובתפקידי האחרון כיועצת בכירה בשפ"י בחינוך הדתי. לפני שנה פרשתי ממשרד החינוך ובמקביל פתחתי מכון פרטי לייעוץ והדרכה.
 
            
איחוליי: לקיבוץ בארות יצחק, מקום זה שנפשי קשורה בו בכל נימיה, אני מאחלת מכל הלב שימצא את הדרך להמשיך להתקיים, לגדול, תוך הסתגלות והתאמה למציאות המשתנה. שתושביה יחושו בו בטוחים, ובניו ירצו להישאר בו, לפתחו ולהתפתח בו, ונראה בו משפחות רב-דוריות הממשיכות את דרך "תורה ועבודה" בסגנון בן זמננו.   
 
 
נילי (לבית דגני) שור
בת יפה ומנחם דגני ז"ל
יפה ומנחם דגני, מראשוני מייסדי הקיבוץ בפרדס חנה ובהכשרות, בטרם נגב. אימא כשנתיים לפני אבא.
שניהם "ברחו" מבית מאוד לא אוהד ציונות, וללא תמיכת ההורים.
אבא פונה עם הילדים כמלווה - עם שבר ברגל – ונהרג במגדל צדק כלוחם בחטיבת אלכסנדרוני. הייתי בת 5 .
אבא לא רצה קיבוץ [אולי כן בקיבוץ מופרט] ואמא רצתה רק קיבוץ.
אבא היה "משוגע" לשפה העברית... אמא הייתה פטריוטית שרופה לעבודה ולקיבוץ..
כיתתי: יששכר ברמן, נורית סוקו, מילה פרידמן, מיכל דוידסון, יעל להמן ואני. היינו 6 ילדים בכיתה. בתיכון היינו עושים ערבי יונים (קומזיץ כשבמרכזו יונים בסיר על האש).  
עזיבה: עזבתי בגיל 20 מיד אחרי השירות הצבאי, התחתנתי עם דני בן טירת צבי ועברתי לשם. עבדתי בגיל הרך, בתפירה, ובתעסוקה לקשישים עד היום.
 איחוליי לבארות יצחק ביום הולדת ה-60 למדינת ישראל: שהקיבוץ יתפתח ושלחברים יהיה האומץ לשנות, לא לחשוש ממה יהיה, אלא שיצליחו לקבוע מה יהיה עתידם בעידן המודרני כשהכול מסביב משתנה.
שתפתחו את הקיבוץ לתושבים ושתבנו את בתיכם עד וילהלמה... מקום מגורים מצוין באמצע הדרך....ושרחובות הקיבוץ ימלאו שוב ילדים וילדות לרוב...
שתבנו "מרכז לקשיש" שיתקיים בזכות עצמו, כמו מרכז רווח בגיל הרך.
אני ממשיכה לספר על בארות יצחק, מעריכה ומרגישה את הקיבוץ כמו ביתי הראשון.
אני מאחלת לבארות יצחק – לקיבוץ, לחבריו ולכל בניו ובנותיו – מזל טוב.
 
 
 
מהכיתה של ילידי 1944:
יונה פרידמן
בן למשה ז"ל ולחיה תבל"א פרידמן.
משפחתי: אבי משה פרידמן ז"ל הגיע לקיבוץ למיטב ידיעתי בשנת 1936. אימא הגיעה בערך ב-1942. אבא עסק בתפקידי מזכירות והיה גם מזכ"ל הקיבוץ הדתי. היינו 4 ילדים – מאיר, אני, טובה ובתיה. רק מאיר נשאר עם משפחתו בבארות יצחק. 
כיתתי: שייך לכיתה של מרים לנדסברג (הרץ), יואב הלר, יוסי דגני ועדנה  פורת. היו גם ילדי חוץ: עוזי איתמר ויחזקאל (שטילר).
עזיבה: נישאתי לטוני וילדנו את בננו הראשון בקיבוץ. עזבנו את הקיבוץ בשנת 1977 ועברנו למושב השיתופי ניר עציון. רוב השנים עבדתי ברפת וגם ניהלתי אותה, בחלק מהזמן הייתי רכז משק. כיום אני גזבר המושב.
איחוליי: אני מאחל לבארות יצחק המשך עשייה החברתית והתנדבותית שאתם עושים. חיזוק המצב החברתי ושיפור המצב הכלכלי. והעיקר, מבחוץ אתם נראים הרבה יותר טוב ממה שאתם חושבים, אז הרבה ברכות.
 
מרים (לבית לנדסברג) הרץ
בת ליהודית ונפתלי ז"ל 
כיתתי: שייכת לכיתת הבנים :יואב הלר, שטוצקי (יוסי דגני), יונה פרידמן (עדנה פ"ל).
חוויות: היו רבות ומגוונות. אחת מהן: הנסיעה במוצאי שבתותלתיכון ב"יבנה" בקורקינט של משהפרידמן
אני נשואה למאיר הרץ , בן כיתתי מקבוצת יבנה. אנחנו גרים במושב שדה אילן. נולדו לנו 6 ילדיםונכדים כ"י. אני עוסקת בהוראה כבר שנים רבות בביה"סהיסודי בקיבוץ לביא. מאיר עוסק באחזקת הצימרים שברשותנו, ובזמןהנותר מלווה טיולים כמע"ר ומאבטח. כתובתהצימרים למעוניינים: www.6767.co.il
 איחוליי: אנימאחלת לבארות יצחק שתמשיכו ונמשיך לשמור על חוטי הקשר בינינו, כי את המנגינה הזאת איאפשר להפסיק. אתם בליבי תמיד. אשתקדהפסדתיאת "השבת", והפעם אנימקווה לנצל כל רגע. בתקווה להמשכיות.       
 
 
 
 
 
מהכיתה של ילידי 1946:
ישראל (לנדסברג) רמות
בן יהודית ונפתלי לנדסברג ז"ל
נשוי לנעמי (כוכבא) בת קבוצת יבנה. הורים לשלושה: אור, ידיד ונוי וסבים לשתי נכדות.
ההורים שלי: אימי יהודית עלתה במסגרת עליית הנוער מברלין גרמניה בשנת 1939 והצטרפה לבארות יצחק ב-1940.
אבי נפתלי עלה מגרמניה ב-1940 והיה מניצולי האנייה "פטרייה". נכלא לשנה במחנה "עתלית" ומשם הצטרף לבארות יצחק. אבא ואימא התחתנו ב-1943 וזו הייתה החתונה הראשונה ב"נגף" (בבארות יצחק בנגב). אימא עבדה בטיפול ילדים, במטבח ובמחסן בגדים. נפטרה ממחלה ממארת בגיל 63 (שנת 1987).
אבי עבד בחקלאות, אבל ברוב שנותיו היה מורה למקצועות ה"טובים": ציור, מלאכה, התעמלות וזמרה. היה ממייסדי מורשת התרבות המקומית לדורותיה. צייר ואמן.
בגיל 72 עבר להתגורר בכפר סבא. נפטר בשנת 2000 והוא בן 80.
כיתתי: אני שייך למחזור ילידי 1946 שנולדו בבארות יצחק בנגב: עקיבא ברמן,רותי (סלומון) נווה, יוסי קוטב (קוטל'ה), אפרים בורנשטיין (בורשטיק) נעמי (הלר) סימפולינסקי , אפרים בידר וחווה (ערמון) לנג.
עזיבה: במינוח שלי אין "עזב", אלא "עבר". זה קרה בשנת 1982. פניתי לעסקים וכיום אני בעלים של חברה העוסקת בפיתוח ייצור וייצוא של מוצרים דנטלים ורפואיים ללקוחות בעולם (היי-טק רפואי).
איחולי: מה אתה מאחל לבארות יצחק ביום הולדת ה-60 למדינת ישראל?
אשתקד ב"שבת יתומים" הזכרתי את הסיפור על נפוליון המסייר בפריס בערב ט' באב ומשתומם על כך שהיהודים מתאבלים על אירוע שקרה לפני 2000 שנה. כשהוא מתעשת הוא אומר לסובבים אותו, "עם שזוכר כך את עברו יש לו עתיד גדול". במעין פרפראזה - אתם ששומרים על קשר חם וזוכרים את הבנים - העתיד צופן לכם (לנו) הרבה טוב.
ובנוסף, איחולי לחשיבה ומעש "מחוץ לקופסה" ופחות התייחסות ל"מי הזיז את הגבינה שלי".
 
 
 
 
 
 
חוה (לבית ערמון) לנג
בת למנחם ומלי ערמון ז"ל
משפחתי בקיבוץ: הוריי הגיעו לקיבוץ ב-1935, אימא הגיעה מספר חודשים קודם.
בגלל שהיה קשה לקבל אישור כניסה לארץ (סרטיפיקט), רק אחד מהמשפחה היה יכול לבוא כל חצי שנה. ההורים שלי היו הבכורים במשפחותיהם ולכן הגיעו ארצה ראשונים, ואחריהם הגיעו אחי אימי: בתי סלומון ומשה פרידמן. הסיפור הוא שבאוקטובר 1938הוציאו צו גירוש לכל אזרחי גרמניה ממוצא פולני וההורים של אמי גורשו לפולניה. בקיבוץ התגייסו לסדר להם ''סרטיפיקט'',עתרו לממשל הבריטי ולסוכנות היהודית, והאישור הגיע. גם הם הגיעו לקיבוץ. הבאתי את הסיפור הזה, כי רק בדיעבד גיליתי איזו זכות הייתה לי לגדול ב''חמולה'', מה שהיה נדיר בזמנו: משפחתי הקטנה - משפחת ערמון, ומשפחתי המורחבת – פרידמן וסלומון, ומשפחת הקיבוץ. כולן משפחות אוהבות ותומכות.
כיתתי:  הכיתה של רותי ויהודה נוה, שנתון 1946.
התחתנתי בגיל 20 עם אריה בן יבנה ועברתי לגור ביבנה למרות שלא רציתי לעזוב את בארות יצחק, אבל אבי היקר פסק, ''אין על מה להתווכח, יבנה ובארות יצחק אותו הדבר, לכי ליבנה…'' עד היום אני ביבנה .כיום אני עובדת במתפרה.
איחוליי: שגשוג כלכלי וחברתי. שיצליחו בבארות יצחק לשמור על מרחבי השדות מסביב
לקיבוץ, ולא ימלאו בבתי קומות את הנוף הזה שיפה לעיניים וטוב לנפש, גם אם האדמה שווה הרבה כסף. ותמשיכו להיות כמו שאתם, מזמינים וחביבים. אני מודעת למאמץ שאתם משקיעים בשבת הזו. יישר כוח!      
 
מהכיתה של ילידי 1947:
יעקב בת-מור
בן ברוך ז"ל ולאה ברמן תבלח"א
הורי עלו לארץ מגרמניה ב-1936, הכירו בקיבוץ, בבארות יצחק בנגב ונולדו להם 5 ילדים.
נולדתי בנגב ובגיל חצי שנה פינו אותי יחד עם שאר בני כיתתי הפעוטים.
בני כיתתי:צבי (בונדי) יעקובס ז"ל, אלי ברמן, יצחק (ברקאי) פורת, ערן וולקובסקי, מיכל (גרוס) דולב, שלמה הלוי, מלכה (הלר) שחק, חנן בלנקנשטיין, ואליהו (סבל) לוי שמשפחתו הצטרפה יותר מאוחר לקיבוץ. כיתה גדולה במיוחד ובהרכב של רוב גדול לבנים.
את הקיבוץ עזבתי בשנת '72 נשוי+2 בנות קטנות.
איחוליי: עזבתי את הקיבוץ אך הקיבוץ לא עזב אותי. לכן אני תקווה שקיבוץ בארות יצחק יידע לקרוא את מפת ההווה והעתיד ולהתאים את אורחותיו למתחייב.
מיכל (לבית גרוס) דולב
בת לאברמ'ל ויהודית גרוס ז"ל.
אבא עלה בשנת 1939 לכפר פינס ב"עליית-הנוער" ומשם היה ממקימי בארות יצחק בנגב.
אימא עלתה בשנת 1940 באנייה "פטרייה" והייתה מניצוליה. היא הגיעה לקבוצת יבנה במסגרת "עליית הנוער" והייתה חניכה אצל המדריך "המיתולוגי", צוריאל אדמונית. משם הגיעה לבארות יצחק בנגב.
על אופיים ופועלם בקיבוץ איו צורך להכביר במילים...
אני שייכת לכיתה של אלי ברמן שהמאפיין העיקרי שלה הוא ריבוי הבנים ורק שתי בנות.
עזבתי את הקיבוץ בגיל 25, נשואה עם ילד, לטירת-צבי, ובמשך יותר מ-30 שנה אני עובדת בביה"ס האזורי הקיבוצי בשדה אליהו כמחנכת.
בארות-יצחק נשארה תמיד "הבית" שלי ואני תמיד שמחה לבוא ולבקר ב"בית" שלי.
 
דוד עמית
בנם של מנק (משה) ז"ל ואלידע פרוינד
     אבי ז"ל הגיע לרמת השומרון לאחר לימודיו במקווה ישראל, יחד עם חבריו הטובים שמעון פורשר, אהרון הלוי ורוברט כרמי, מנוחתם עדן. הוא היה בין החורשים ראשונה את שדות הנגב. בליל עליית 11 הנקודות שימש אבא סדרן עבודה ושם עינו על צעירה הולנדית נאה וחרוצה, שזה עתה הגיעה כעולה חדשה ממחנה המעצר בעתלית. אל "אחד עשר סיפורי האהבה"- כהגדרת חיים גורי - נוסף הסיפור השנים-עשר...וכך נולדתי אני. אולי אין זה מקרה שהיה זה ביום שבו התפרסם השיר "מגש הכסף" לאלתרמן (ו' בטבת תש"ח).
      הורי עזבו את בארות יצחק ב-1952 והתיישבו בכפר פינס, וב-1961 חזרתי לבארות יצחק ולמדתי בכיתות ההמשך, כפי שכונו אז כתות ט-י, ואחר כך ביבנה. החוויה המכוננת של שנות התיכון הייתה חצי השנה בין י"א לי"ב, שבה אנו - קבוצת "הדסים" - עבדנו במשק והרגשנו שאנחנו נושאים אותו על כתפינו, מה שלא היה רחוק מן המציאות. עבדתי בגן הירק אצל יחזקאל דגן ולמדתי ממנו שיעור מאלף לכל החיים במקצועיות, אחריות ומצוינות.
     אחרי הצבא קרא לי שמעון פורשר והטיל עלי לנהל את סככת הצביעה החדשה בחצ"ם. החזקתי מעמד תשעה חודשים ובסוף 69' נשלחתי לכפר עציון, לעזור ליהושע כהן האגדי בניהול בית ספר שדה שזה עתה הוקם. שם הכרתי את חנה, מורה חיילת, שהסכימה להינשא לי ונולדו לנו חמישה ילדים. אחרי 30 שנה עזבנו את כפר עציון לירושלים. זה כמעט 20 שנה שאני עובד כארכיאולוג חופר וחוקר, וכן בתפקידי ניהול, ברשות העתיקות.
לצערי, בשנים האחרונות אני מגיע לבארות יצחק כמעט רק להלוויות ולאזכרות. לפיכך שמחתי להזמנה לבלות שבת של נוסטלגיה בקיבוץ. מעיון בידיעון, שאותו חזרתי לקבל לאחרונה במהדורתו המקוונת, אני למד שבארות יצחק של היום איננה רק זיכרונות עבר, אלא קהילה דינאמית שבצד מאמציה לשפר את רמת חייה, מחפשת אתגרים חברתיים ולאומיים. אני מאחל לה שתמצא את האיזון והשילוב הנכון בין שתי המגמות הללו. 
 
צבי (בונדי) יעקבס הי"ד
עזבתי.
את הקיבוץ, את האדמה, את העולם.
הלכתי.
לשכב עם אבותינו ולהביט בכם משם.
היו אלה ימים של דין, מצוק וחשכת מלחמה.
יצאתי,
אל הקרב נצור דרוך להגנה.
שילמנו בדמים.
שמרתי,
עליכם בגופי ובדם ליבי
ומאז,
אני על המשמרת - בנשמתי.
ומאז,
רוח נשמתי מרחפת,
על פני כל הימים.
נשקפת,
מביטה,
את פניה לא מליטה.
רואה היא וגם שומעת עדים והדים.
כל ילד שנולד, שהוליד והקים
משפחה.
רגעי שמחה
בעיתה
וגם דמעה שנמחתה.
נשמתי המרחפת עשתני שותף
לחייכם, שלכם בכל מצב.
כך, לנצח היא תאחז במשימה
להיות לכם כענן של מגננה.
השארתי כאן עקבות
של חן ודעת, עוז וחכמה
שזורים בחוטי הלב והנשמה.
הם אתי, אני אתם.
כאן, שם,
כי אני הנעדר הנוכח - כל הזמן.
וממקום תצפיתי ששם הזמן איננו זמן,
רוצה אני לומר לכם כולם -
אמי, אחי ואחותי, בני זוגם וילדיהם, ילדיי ובני זוגם,
נכדיי, חבריי ומוקיריי -
כל אלה שאהבה נפשי.
זכרו, אני אינני בן שישים.
אני סבא צעיר לנצח.
לעולם אהיה בן עשרים ושבעה אביבים
גם כשנכדיי יהיו כבר סבים.
כתבה: נורית בשם זכרו של בונדי ( ז"ל).
 
צבי (בונדי) יעקבס ז"ל נולד להוריו אלחנן (ז"ל) ורות תבלח"א יעקבס.
אחיו אמיתי יעקבס ואחותו עדה צונץ הם חברי הקיבוץ.
1968 - נישאו נורית ובונדי בקיבוץ בארות יצחק וברק בנם הבכור אף נולד פה.
1970 – עזבו את הקיבוץ וגרו בנוה שאנן, שם נולדה בתם חלי.
בונדי נפל במלחמת יום הכיפורים בסיני, כסמ"פ בסיירת שריון.
לברק יש 5 בנים ולחלי 4 ילדים בנים ובנות.
לימים הקימה נורית את ביתה בשנית. היא נישאה לעזריאל צדרבוים ונולדו להם שני ילדים נוספים: מושי ונועם.
 
מהכיתה של ילידי 1948:
רבקה (לבית קוטב) גנש
בת לחדוה וישראל קוטב שהגיעו לבארות יצחק בתחילת שנות ה-40.
במלחמת השחרור שימשו שניהם כקשרים בשפת הקשר שנקראה "מורס".
אמא שלי הייתה בהיריון איתי ולא פונתה עם הנשים והילדים באמצע המלחמה לבית ספר "תלפיות" בתל-אביב אלא לרחובות, לביתו של הרב מלצר, שאירח בביתו את הנשים שעמדו ללדת משום שגר ליד בית היולדות. אימא המתינה שם שבועיים בעצבים מרוטים עד שהואלתי בטובי לצאת...
כשהצטרפנו אמי ואני לקבוצת הנשים והילדים ב"תלפיות", היה מחסור חמור במיטות ואני צורפתי למיטת תינוקות שבה ישנו כבר אריה פורשר ובתצי ברמן (אהרון). כולנו ילידי 48, בכיתה של דוד פורת שהוא היחיד מכיתתנו שנשאר בבארות יצחק. היינו כיתה קטנה ונקראנו ילדי המלחמה. הילדות שלנו חלפה מהר. אני באופן אישי לא אהבתי את הלינה המשפחתית ושמחתי כשהחליטו לעבור לגור בבית ההורים.
בצבא שירתתי בגדנ"ע, ובשנת 1969 נישאתי לרפי גנש מגרעין נטעים (ניצה, יפת, יגאל ג.). שירי, בתנו הבכורה נולדה במשק.
בשנת 1974 עזבנו, תחילה לפתח תקווה למספר שנים, ואח"כ לנוה צוף ל-12 שנה. משנת 1990 אנחנו גרים בכפר סבא. יש לנו חנות קטנה לאינסטלציה בשינקין בתל-אביב.
נולדו לנו 4 ילדים ואנחנו כבר סבא וסבתא. בננו הצעיר נקרא על שם אבי - ישראל.
אנחנו אוהבים לבוא למשק, מרגישים בבית, מאוד מחוברים, שמחים לפגוש את החברים הוותיקים, קוראים את ה"ידיעון" קבוע ומאחלים רק דברים טובים לבארות יצחק. קליטה של אנשים צעירים, הצלחה כלכלית והמון שמחה בלב כולם.
 
 
 
 
 
 



 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
AtarimTR