ידיעון 2570 (יום עצמאות)

בס"ד, ד' באייר תשס"ח
 
שבת קודש "אמר"
 
 
תפילת שחרית
08.30
הדלקת נרות
19.05
שעור בפרשת השבוע – בחדר עיון
שעור במשניות – בשטיבל
11.00
מנחה, קבלת שבת
 
 
19.15
סעודת שבת בחדר האוכל
11.30
סעודת שבת בחדר האוכל
20.30
מנחה גדולה
13.30
מכונת השטיפה פועלת
בשעות 21.15 – 23.15
 
שעור בגמרא – דף יומי
17.15
נשים אומרות תהילים בבית סעדון
17.30
 
 
מנחה קטנה
18.00
 
 
ערבית, ספירת העומר, הבדלה
20.08
 
 
           
הרב ירון ומשפחתו לא יהיו אתנו השבת.
 
 
עונג שבת לילדים באזור בית הכנסת
 
   כיתות א'-ג' - דקלה שניאור
                           
   כיתות ד'-ו' – שמוליק ברוכי
 
זמני התפילה במשך השבוע
   שחרית א', ג', ד', ו'           06.00
   שחרית ב', ה'                  05.50
   מנחה ברחבת חדר האוכל 13.30
   מ נ ח ה בבית הכנסת       18.30
   רבע לערבית                   19.45
  ערבית                          20.00
 
 
ת ר ב ו ת ו ן
 
 
שיעור תנ"ך לא יתקיים
 
יום ראשון
בית שפירא
התעמלות לגברים
17.30
יום שני
מועדון
בית מדרש לגימלאים
08.30
יום שלישי
מועדון
צ'י קונג לבגירים
17.30
יום רביעי
מועדון
מפגש ערבית לבגירים
18.30
חדר עיון
שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י
21.00
 
שעור ניצוצות מהדף היומי לא יתקיים
 
יום חמישי
חדר עיון
שיעור בדף יומי
06.30
יום שישי
בית שפירא
יחדיו ב-ו'
09.00
 
 
השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב בשעה 20.15 בחדר עיון
 
  
 
תחקיר על חללי בארות-יצחק במלחמת העצמאות
מה?
האירוע המרכזי לציון 60 שנה לקרב על בארות-יצחק בנגב יתקיים אי"ה בליל ח' בתמוז.
האירוע ילווה את סיפורה של בארות יצחק בנגב מנקודת ראות אישית ע"י שירים וסיפורים המקושרים לנופלים, ללוחמים ולתקופה. ערב שיכול לרגש ולגעת גם באלה שלא זכו לשמוע את הסיפור ממקור ראשון. כמו כן תוכן ערוכה המוקדשת לחללי הקרב ולשאר חברי הקיבוץ שנפלו במלחמת העצמאות.
לבניית התכנית נדרשת עבודה של איסוף חומר על הנופלים – חומר שישמש להכנת מיצג צנוע על כל אחד מהנופלים כבסיס לתכנית הכללית של הערב, ובהמשך גם יועלה לאתר האינטרנט של הקיבוץ כדפי זיכרון אישיים.
מי?
22 צוותים של מבוגרים, צעירים ובני נוער יבצעו תחקירים על כל אחד מהנופלים.
צוות יכול להיות מורכב מהורים וילדים או מחיבור בין מבוגרים ובני נוער שמתנדבים למשימה.
למה?
יש לנו עניין מיוחד לשתף במשימה כמה שיותר חברים במטרה ליצור היכרות רחבה עם האנשים ופועלם. חשוב להזכיר לעצמנו ולמשפחות הנופלים שההזדהות של בארות-יצחק עם מי שנתן לה את חייו, מועברת גם לאלה שלא נולדו בתש"ח ולא גדלו על סיפורי הנגב.
איך?
כל צוות קיבל שם של אחד הנופלים ואוסף חומר עליו.
 
החל מהשבוע נביא בידיעון שביבים מהתחקירים כפי שיימסרו לנו ע"י הצוותים, והיום על מלכה ויינברגר הי"ד.
 
צוותי התחקיר – ראו פירוט בעמוד הבא.
 
גיל אמיר
 
  
צוותי התחקיר
צוות
תאריך נפילה
מקום נפילה
מקום מגורים
שם החלל
שמוליק ברוכי
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
חנה אופנברג הי"ד
אנגלנדר
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
עקיבא אנגלנדר הי"ד
תמה צוייג, ענבר מכלוף
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
דוד בורנשטיין הי"ד
לאה ברמן
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
אברהם ביקהרד הי"ד
ורד סוקולובסקי
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
קיבוץ בארי
יצחק גראופה הי"ד
עטרה
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
משה גרינברגר הי"ד
אורי כרמי
ו' בכסלו תש"ט
מגדל צדק
בארות יצחק
מנחם דגני הי"ד
משפחת אדן
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
תל-עמל
שמואל דסקל הי"ד
משפחת ארונסון
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
אברהם הרטשטיין הי"ד
יוסי ואסנת שניאור
ו' באייר תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
מלכה ויינברגר הי"ד
משפחת גריידי
כ"ז בניסן תש"ג
אניה ארינפורה
בארות יצחק
יואב ויטריאול הי"ד
הושע ולימור נתנזון
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
חיים זיידרמן הי"ד
איקה ודקלה שניאור
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
שמעון זעירא הי"ד
יהודה נוה
י' בתמוז תש"ח
ביר אבו-ג'אבר
בארות יצחק
שאול טירס הי"ד
אמיר
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
תל-עמל
אהרון כהן הי"ד
עירית פורשר
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
דוד פישר הי"ד
רייניץ
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
מנחם פרידר הי"ד
ריקי שטרן
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
מנחם פרייזלר הי"ד
סוזי בר-אורין ויוסי
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
ישראל פרייברג הי"ד
בן-דוד
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
מאיר פרקש הי"ד
אלטשולר
כ"ז בניסן תש"ג
אניה ארינפורה
בארות יצחק
פנחס קופליק הי"ד
בני יעקבי
ח' בתמוז תש"ח
בארות יצחק
בארות יצחק
מנחם-דוד שוורץ הי"ד
 
 
  
מה בגיליון ?
 
·        פתחון פה – גיל אמיר
·        מלכה ויינברגר הי"ד – אסנת ויוסי שניאור
  • 60 שנה למדינה – מיכל שפיר
  • "שבת הבנים" – בת-שבע דגן, ישראל רמות, אבו גרינברגר
  • ילדי דור תש"ח – עלון קב' סעד
  • רשמים מכנס מיוחד – יעקב שניאור
  • יחדיו ב-ו' – סיכום שבועי
  • בקיבוץ הדתי – דובר התנועה
  • מכתב תודה – משפחות כ"ץ וברח"ד
·        פינת ההלכה – הרב ירון
·        דו"ח של"ח – עפרה פארן
  • תכנית השבוע בבני-עקיבא
                                                 וכלבו דף          
                                                                 קראו בנעימות !
המערכת
 
 
       נר זיכרון !
                  יעקב פונדיק ז"ל – י"א באייר תשנ"א
 
 
פינת ההלכה
 
מנהגי אבלות בספירת העומר
 
שנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לר' עקיבא, מגבת עד אנטיפטרוס, וכולם מתו בפרק אחד, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה...   תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת                (יבמות סב,ב)
 
 
מהגמרא משמע שתלמידי ר' עקיבא מתו בכל ימי ספירת העומר. אם כן, מהו המקור להפסיק את האבלות אחרי ל"ג בעומר? -לשאלה זו יש כמה הסברים, ולפי ההסברים השונים חלוקים מנהגי האבלות בין העדות השונות. אביא את שלוש השיטות העיקריות:
א. הסברו של הבית יוסף (סימן תצג): בגרסא קדומה בגמרא היה כתוב שמתו כולם 'מפסח ועד פרוס עצרת'. והסבירו הראשונים ש'פרוס', הכוונה לחמשה עשר יום לפני כן[1]49-15=34, ומכאן הגיעו למסקנה שהתלמידים מתו עד ל"ד בעומר. ומכיון שבמנהגי אבלות כתוב שמקצת היום ככולו, הרי שביום ל"ד בעומר בבוקר אפשר להפסיק את מנהגי האבלות של הספירה. לפי ההסבר הזה נוהגים הספרדים – שאינם מתגלחים עד יום ל"ד בעומר בבוקר. כך פסק גם הרמ"א (אורח חיים תצג, ב), אלא שהוא סובר שתלמידי ר' עקיבא פסקו מלמות ביום ל"ג בעומר, ולכן כבר בל"ג בעומר בבוקר הוא מתיר להסתפר. כך נהגו חלק מהאשכנזים. ואולם, השנה, שחל ל"ג בעומר בערב שבת, כתב השו"ע שגם לספרדים מותר להתגלח ביום ששי לכבוד השבת, וממילא השנה לשתי הדיעות מותר להתגלח ביום ששי. . כלומר שתלמידי ר' עקיבא פסקו מלמות חמשה עשר יום לפני שבועות.
ב. מנהג נוסף מובא בבית יוסף, ולפיו מותר להסתפר בראש חודש אייר. ומסביר הבית יוסף: תלמידי ר"ע מתו במהלך שלושים וארבעה ימים, וכנגדם יש לנהוג ימי אבלות. מכיון שבימי הפסח (שבעה ימים בחו"ל), בשבתות (שש) ובראשי חודשים (שלושה ימים) אי אפשר לנהוג אבלות, נשארו כל ימי החול שבין פסח לשבועות בדיוק שלושים וארבעה ימים, ולכן לפי מנהג זה אמנם מותר להסתפר בראש חודש, אבל אין להפסיק את מנהגי האבלות בל"ג בעומר, אלא יש להמשיך ולנהוג בהם עד שבועות. מנהג זה לא נהוג כיום.
ג. מנהג שלישי מובא בביאור הלכה, והוא סובר שאכן תלמידי ר' עקיבא מתו במהלך שלושים ושלושה ימים, וכנגד אותם ימים נוהגים מנהגי אבלות – אך הללו לא נוהגים בימים שאין אומרים בהם תחנון – כלומר בכל חודש ניסן ובראשי חודשים. כדי לקיים שלושים ושלושה ימי אבלות, אם כן, צריך לנהוג בהם ברציפות מתאריך ב באייר ועד שבועות, למעט ראש חודש סיון. ואמנם, כיון שבאבלות מקצת היום ככולו, ישנו יום אחד שמספיק לנהוג בו מקצת דיני אבלות, ולכן בל"ג בעומר עצמו מותר להסתפר. מקצת מהאשכנזים נהגו מנהג זה. מנהג דומה לזה נוהג אבלות גם בר"ח אייר, ובמקום זה אינו נוהג אבלות בשלושת ימי ההגבלה לפני שבועות.
מה הם הדברים האסורים בימי הספירה? –על כך בפעם הבאה.
 
הרב ירון
 
 
 
 
 
לכבוד 60 שנה למדינה                              
 
 
ראיון עם בני ה-60 ילידי שנת קום המדינה:
דוד וג'ודי פורת, יונה ברמן, יחיאל פארן, ציפי לוי, מלכה אנגלנדר, יוסי וידרמן ובתצי ברמן.
 
דוד ובתצי נולדו בקיבוץ בארות-יצחק בתקופה שהיה בתחנות מעבר, כשנשות הקבוצה וילדיהן ישבו כבר מחוץ לנקודה בנגב בגלל מלחמת השחרור. דוד, צעיר המחזור, לא זכה להכיר את אביו מולידו שנלחם ונפל בקרב על בארות יצחק. כאמור, שניהם בני משק שגדלו ובגרו בבארות יצחק. יונה, יחיאל, יוסי, מלכה וציפי באו מהעיר והם תוצריה של תנועת בני-עקיבא, שבט "מגשימים". ארבעה הגיעו לבארות יצחק מסניפי קריית שמואל ונווה שאנן, במסגרת הגיוס לנח"ל, וציפי הגיעה מפתח תקווה כגננת ו"נחטפה" אל משפחת לוי. רק ג'ודי היא חו"לניקית. היא עשתה ציונות אמיתית ועלתה לארץ מארה"ב, ישר לאולפן לעברית בבארות יצחק. כאן הכירה את דוד ונישאה לו.
לכולם יש יום הולדת עם המדינה שלנו.
כולם בני גילה של המדינה - ילידי תש"ח.
השנה הם בני 60.
 
השאלה הראשונה: האם חשתם משמעות מיוחדת וקשר מיוחד בין שנת הולדתכם לשנת הולדת המדינה? האם הוריכם ציינו זאת?
ג'ודי: נולדתי בארה"ב ושם הזכירו לי את השנה המיוחדת בה נולדתי וציינו שזה כבוד גדול להיוולד בשנת 1948
יונה: אני גאה בכך שנולדתי 10 ימים לאחר קום המדינה, רק שתמיד הצטערתי שאימא שלי פספסה ב-10 ימים. בחיפה בה גדלתי הייתה העירייה עושה טקס מיוחד לאלו שנולדו ביום הכרזת המדינה והייתה מארחת אותם ברחבת העירייה בימי העצמאות ומעניקה להם מתנות. בעשור למדינה הזמינו את כל ילידי אייר ואז כן השתתפתי.
יחיאל: לא הייתה לי תחושה מיוחדת. ייתכן שזה נובע מהמציאות אליה נולדתי: אבי היה ממורמר כי ברח מתופת אחת ומיד בעלייתו ארצה גויס ונלחם כאן במלחמת השחרור. לא הייתה התייחסות מיוחדת להכרזת העצמאות.
מלכה: אבי היה מאוד גאה שנולדתי, עיקר הגאווה הייתה על כך שאחרי שהם ניצלו ויצאו מהתופת באירופה, הוקמה מדינה ליהודים.
 
ציפי: אימי רק סיפרה תמיד שהייתה לה בעיה היכן ללדת ואז פתחו בית חולים מיוחד ברחוב הירקון בתל-אביב, שם נולדתי. יש לציין שנולדתי ביום היווסדו של עיתון "מעריב" בפברואר 48'.
יוסי: נולדתי בגרמניה במחנה מעבר להוריי ניצולי השואה. זה היה ב-4/5/48, עשרה ימים לפני הכרזת המדינה. הגענו ארצה רק שנה אחרי שנולדתי. לא היה ציון מיוחד לקשר בין תאריך לידתי לתאריך הקמת המדינה.
דוד: אי אפשר לנתק את ילידי 1948 מכל ההיסטוריה מבחינת שייכות, גאווה ועצב. נולדתי לאחר נפילתו של אבי, ואימי לא הרבתה במילים ומיעטה לספר.
בתצי: באתי לחגוג את 60 שנותיי יחד עם המדינה. כל השנים הרגשתי משמעות חזקה וגאווה על שנת הולדתי. אני זוכרת שנסעתי לחידון שנערך לילדים שנולדו בשנת הקמת המדינה. תקומת המדינה הייתה חשובה מאוד להוריי, בעיקר על רקע השואה.
 
השאלה: באותה שנה ניתנו להרבה תינוקות שנולדו שמות שציינו את המאורע החשוב של הקמת מדינת ישראל. האם בשמותיכם יש ציון מיוחד?
בתצי: בשמי המלא – בת ציון - יש בוודאי ציון לאירועים של אותה שנה. השם ניתן גם מתוך ההפטרה "רני ושמחי בת ציון".
יונה: היה זמן שחשבתי שנקראתי כך על שם יונת השלום. אך מסתבר שנקראתי על שם סבתי טויבה שנספתה בשואה. בקרב בני כיתתי, "ילדי כפר עציון" יש לא מעט שנקראו בשמות המציינים את השנה המיוחדת הזו בתולדות ישראל: ישראל, עציון, ציונה ובן-עציון.
דוד פורת קיבל את שם אביו שנפל, ויחיאל, ציפי, מלכה, יוסי וג'ודי נקראו בשמותיהם של בני משפחה שאינם.
 
נציין שבמלחמות ישראל נפלו בני משפחה קרובים מאוד של חלק מהמשתתפים: במשפחה של מלכה איבדו את סבא עקיבא, בתצי ויונה איבדו אחים: תני – אחיה של בתצי, ומאיר – אחיה של יונה. יחיאל איבד את בן דודו יחיאל, ובמשפחתה של ציפי איבדו בן דוד – אריה. יהי זכרם ברוך.
 
שאלה: ספרו על אירועים, ציוני דרך – במישור הפרטי או הלאומי - שנחקקו בזיכרונכם?
מלכה: מלחמת קדש שאבי היה מגויס. מצעדי יום העצמאות ומשפט אייכמן.
דוד: משפט אייכמן וההתמוטטות של ק.צטניק. שמענו בכיתה ברדיו. ולהבדיל, את מבצע אנטבה.
ג'ודי: במלחמת ששת הימים חברים שלי באמריקה עלו על מטוסים לארץ כדי להתנדב. רציתי אך לא יכולתי, אך ידעתי שזה הרגע שגמלה בליבי ההחלטה לעלות ארצה. זה בער בעצמותיי.
יונה: מצעדי יום העצמאות ומצעד המחולות בחיפה. היינו קמים השכם בבוקר כדי לצפות במצעד שנערך בחיפה והולכים לתפוס מקום על יד מערת אליהו בכניסה לעיר.
בתצי: בתקופת מלחמת ששת הימים לימדתי במעגלים שהיה קרוב לגבול, וחשבתי שלאחר המלחמה הזו יהיה שלום.
ציפי: מלחמת יום כיפור. היה לי קשה מאוד כאֵם חדשה וצעירה בקיבוץ.
יונה: זוכרת את השכונה בנווה שאנן עם דמויות של פליטי שואה שחיו בתוכנו. הגיעו אנשים זרים ומוזרים, ואז עוד לא הבנו את עומק העניין. קראו ברחוב לאישה מוזרה "הולנד המשוגעת", לכיתה הצטרפו בנות שהגיעו עם שמות גלותיים, נכנס המנהל והודיע שמחליפים להם את השמות מפסיה לפנינה ומפרומה לחסידה, שיהיו שמות עבריים. גם בכיתה בבית הספר היסודי היו ילדים דתיים ולא דתיים ולא עשו מזה עניין.


יוסי:
גם לכיתה שלנו הגיעו ילדים מגלויות שונות.

 
יחיאל: אני רוצה להתייחס לאירוע אישי בחיי והוא יום הנישואין שלי. הוא היום שבו עשיתי מעבר משמעותי בחיי. הוא היום שבו קיבלתי את ההחלטה לעבור מקריית שמואל לבארות יצחק. זה לא היה דבר של מה בכך.
 
השאלה: איך אתם רואים את המדינה בת ה-60 ומה אתם מאחלים לעצמכם, לקיבוץ ולמדינה ל-60 השנים הבאות?
דוד: בהסתכלות אחורה אני מרגיש מצוין עם ההישגים של המדינה. מדאיגים אותי המריבות והיחסים בין הזרמים השונים. עוצמת המתחים עלולה לגרום להרס.
אני מייחל לכך שהציבור הדתי-לאומי יחזור לשלב בין זרמיו השונים ויצליח לגרום להתקרבות לציבור החילוני.
ציפי: המדינה התפתחה יפה, אך אני מאוכזבת מההנהגה. אין כיום אישיות מנהיגה כפי שהיה בעבר. מאחלת שיהיה שקט ושלווה.
יונה: קודם כול יש לנו מדינה נהדרת. רק שאני מודאגת מנושא הביטחון בגבולות, וגם מהתופעה שיש צעירים שעוזבים את הארץ. איך העם היהודי אחרי השואה לא מבין שזאת ארצנו היחידה, ויהודים כל כך רבים יושבים בגולה? זו ארצנו היחידה וצריך לשמור עליה.
נושא נוסף שמטריד אותי הוא ההתחרדות וההקצנה הדתית שגורמת לריחוק בין הפלגים השונים וזה הולך וגדל.
אני מאחלת לעצמנו שהקיבוץ ייפתח לרעיונות חדשים ויתמלא באנשים צעירים ובילדים.
יחיאל: אני מאחל לעצמנו שנהיה יותר אופטימיים. המדינה קמה מתוך מחסור כלכלי ודמוגראפי וכיום יש לנו שפע. אני מאחל שנחזור למכנה משותף בין כל חלקי העם וצמצום הפערים בין: עניים ועשירים,דתיים וחילוניים ונמצא את המשותף יותר מאשר המפריד.
לקיבוץ שלנו אני מאחל שלא ייגמר הכסף ונמשיך לבנות.
ג'ודי: אני מאחלת לקיבוץ ולקהילה גדילה, צמיחה, התפתחות, התפרנסות והצטרפות של חברים חדשים.
בתצי: המדינה הגיעה להישגים, לקידמה ולשפע. אני מאחלת שיבוא השקט ואיתו השלווה והשלום. הרבה בריאות, שמחות ובשורות טובות.
 
ונסיים באיחולים ובברכות לכבוד יום הולדתה ה-60 של מדינתנו, איחולים לקיבוצנו ולכל בית ישראל.
שוחחה ורשמה: מיכל שפיר
 
פה ושם בארץ הזאת
אם רק רוצים אפשר לראות
בתוך שיחי הבר פרחים,
אישה יפה בין החוחים,
ושר אחד שמשתדל
לומר שלום בלי לקלל.
ובין כל הבוכים אפשר
לראות אחד תמיד ששר.
אפשר לראות מול המראה
צדיק אחד לרפואה,
אחד שלא נמאס לו עוד.
אם רק רוצים אפשר לראות
פה ושם...
פה ושם בארץ הזאת
אם רק רוצים אפשר לראות
ביום סגריר ומצונן
גם את הקשת בענן,
שוטר אחד שמחייך,
גנב שאת ליבו שופך.
ובין תימרות עשן אפשר
לראות כוכב שלא נשר.
אפשר לראות אם מחפשים
בתוך החושך קצת נסים:
אחד שמת קצת לעבוד
אם רק רוצים אפשר לראות
פה ושם...
 
פה ושם בארץ הזאת
אם רק רוצים אפשר לראות
מאחורי ענן שחור
גם צל חיוך של קרן אור.
ובין השלוליות סביב
אפשר לנשום טיפה אביב.
ואם גם מסתכלים טוב טוב
אפשר לראות קצה של חוף
וילד שצוחק לו שם
ומצפצף על העולם.
את הזריחה בין השקיעות
אם רק רוצים אפשר לראות
פה ושם...
שירו של יוסי בנאי
 
 
 ת ג ו ב ו ת 
אחים ואחיות יקרים, בני משק החיים כאן ובני משק שעזבו, הורים ובני משפחה, שבת שלום לכולכם!
כמשתייכת לשכבת הילדים הבוגרת בקיבוץ, רציתי להעלות אי אילו נקודות שעלו במחשבתי לקראת התכנסותנו זו.
השבת הזו מכנסת אותנו תחת הכותרת "בנים שעזבו" וכוללת את הילדים מבני ששים ומעלה, כיאות לאירועי שנת הששים למדינה. אני מעריכה שכמוני, גם אתם מרגישים שהקשר בין היושבים כאן הינו גם כ"בנים" וגם כ"אחים". כלומר, אנו בני משק, ובהרגשתנו, אנו גם כאחים בתוך משפחה. ישנו קשר סמוי המאחד את כולנו, הידיעה והזכירה שאנו שייכים במקור לבארות-יצחק מהוות את גאוותנו, זוהי אותה גאוות יחידה השמורה לבני משק.
במערכת החינוך הקיבוצית, ובמיוחד במערכת החינוך הדתית המנסות לעצב אישיותנו, אנו אמונים להביט אל העבר ולקבע במודעותנו להיכן אנו שייכים. הצורך בהשתייכות מכתיב לנו דרך חשיבה והתנהלות חברתית מסוימת.על כן, אותה ילדות משותפת, אותו תו זיהוי, הם הקושרים אותנו לאותה הוויה מרוחקת, לאותה באר ששתינו ממנה לפני שנים רבות ובהשאלה: טעמם המתוק של המים מה"בארות" ההםנשמר בפינו. (אגב, אני רוצה להזכיר דווקא לבוגרים שבינינו את הטעם של מי השתייה, ששתינו בבארות שבנגב. אותם מים, בראיה אובייקטיבית, היו מאוד מלוחים, אך כשעברנו לתל אביב, לא יכולנו להתרגל לטעם המים ה"מתוקים" שהיו תפלים לחיכנו).
מתוך אותה ראיה נוסטלגית אנו היושבים כאן חשים תחושת אחווה ומתאים לנו המושג "אחווה" כי הרי עבורנו, הקשרים מתקופת הילדות והנערות, בין ילדים בני אותה כיתה, חזקים לפחות כמו הקשר בין אחים ביולוגיים.כמו כן, אנו נזכרים כמובן גם בחויית הלינה המשותפת , אם כי ראוי לציין שהייתה בעייתית להרבה ילדים בגיל הרך. אך בסיכומו של דבר, אם יתחקרו זרים את שכבת הגיל שלנו, ימצאו שנותרו בליבנו בעיקר זיכרונות נעימים. ההלנה המשותפת הייתה גורם מלכד, כעין מלט מאחד ויצרה קשר חם של אחווה בין הילדים.
נקודה חשובה במיוחד שעמדה לטובתנו היא העובדה שאנו ברי המזל, נולדנו וגדלנו בתקופה הסמוכה להקמת המדינה. למרות גילנו הרך היינו שותפים ועדים לאירועים המסעירים. החל מליל ההצבעה באו"ם (העירו אותנו באמצע הלילה, נשאו אותנו על הכתפיים לחדר האוכל והשתתפנו בהתלהבות שהרקידה את החברים בריקודי הורה סוערים) והמשך בהכרזת המדינה ופרוץ מלחמת השחרור (כשאנו הילדים מתורגלים מראש לקראת שהייה במקלטים ). קבוצת הילדים הקטנה הייתה שותפה מלאה לשמחות של החברה הבוגרת. כילדים, ניסו למנוע מאיתנו כאב ומחסור. גם בתקופת הצנע הקשה, זכינו לכוס החלב שהכריחו אותנו לשתות, לסנדויץ' עם פרוסת נוגאט דקיקה, שטעמה הנהדר נותר בפי עד היום, ולחבילת השבת המתוקה. מאידך, שהות ילדים יחד, לעתים ללא השגחה, אפשרה לנו מעשי קונדס שונים. זכורה לי תחרות אחת מוזרה, שערכנו בלעיסת נייר דק ששימש כהפרדה בין דפי מחברות הציור. (לפי זכרוני, אבו היה המנצח הקבוע בתחרות זו).
כילדי קיבוץ, הרגילו אותנו להשתמש הרבה במושגים קיבוציים "אנחנו" שלנו" וכיו"ב והתפיסה הזו התבייתה על התנהגותנו. דומני שהרגשת ה"ביחד" התומכת, שחשנו בתקופת אי יציבות כללית ונדודים ממושכים בין הנגב עד הגיענו לוילהלמה, הקלה גם על הילדים שהתייתמו מאבותיהם שנפלו בקרב, לתפקד הלאה בטבעיות בחברת הילדים.
סך המופעים של הרגשת ביחד, הרגשת ערבות הדדית ועוד ביטויים שהולמים יכולת של ילדים לפתח מסגרת תומכת, הם אלו שיצרו את אותה חברות שהשתמרה בינינו מאז ולאורך השנים. 
אולי העבר נראה ורוד, ויתכן גם שמרחק השנים השכיח פרטים לא נעימים, אך הרשיתי לעצמי להציג את תחושותי בתקווה שהן מייצגות גם אתכם.
אני מסיימת ואומרת תודה, (תוספת לדבריי: תודה ליונה, הדס ונורית), תודה על היוזמה, תודה על הביצוע ותודה מיוחדת עלההזדמנות שנתנו לנו בני משפחותינו וחברינו שהמשיכו כאן, לשוב ולהיזכר במהלך השבת הזו באושר שחשנו כאן בבית, במקום שנשאר עבורנו הבית שבלב.
בת-שבע דגן (לבית ברמן)
(הדברים הוקראו במסגרת "עונג שבת")
 
 
שלמי תודה
הללויה למארגנים שככה סתם אספו אותנו לבית שתמיד אהבנו,
כי אין צורך להזכיר שאנחנו מאותו הכפר.
אמנם נדמה שהכל עבר כל כך מהר וקצת קשה להיזכר, שהרי –
כמעט חצי מאה עברה- וחלפו האביבים ואיך עברו הזמנים בשדותינו.
 
אבל , לו להשיב ניתן את מחוגי הזמן – כמו לפני שנות אלף בקיבוץ.
היינו שמחים להיות שוב ערימה של חברה על הדשא בשילוב של –
תורנות (ברפת) בריח הזבל ניחוח חציר –
ובין היתר לשמוע את "ספר אז מה נשמע ברפת".
 
אולי – הכל פתוח עוד לא מאוחר – הכל עוד אפשרי –
כי בודאי לא נכחיש, בכל זאת יש בה משהו,
משהו שנותן את התחושה של –
כמה טוב שבאת הביתה ולא הרגשה כמו צמח בר.
אמת, תמיד כמו בכל מקום יש על הדבש ועל העוקץ –
לכל אחד מאתנו יש את הבלדה לעוזב קיבוץ שלו.
לכן שבת זו היא כמו שיעור מולדת עם –
המון דברים יפים שראו עיני.
 
עוד מעט החגיגה נגמרת וכיון שעומדים בפרשת ברכות –
בוא ונאמר את כל המילים השמחות לאכסניה ולמארחים,
במיוחד, למי תודה למי ברכה, לנורית הדס ויונה –
לכולנו נאחל, שהשיר עוד לא תם הוא רק מתחיל.
 
                                                                                                         שאו ברכה !
ישראל רמות
 
 
בעקבות "שבת בנים"
ב"עמודים" מחודש מנחם אב תשס"ב התפרסם מאמר בשמי הקורא לאמץ את הקשר בין הקיבוץ ובניו שעזבו. שנים מספר קודם אף פרסמתי בידיעון מאמר קצר באותו נושא. אני שמח שהקריאה נענתה וזה כבר הכינוס השני מתוך אחרים שאני מקווה שיבואו.
הקשר חשוב לשני הצדדים. לבנים שעזבו חשוב הקשר כאנטיתזה לגישה הישנה שדחתה את העוזבים מכל וכל, ראתה בהם בוגדים, ללא אבחנה בין הגורמים לעזיבה. העוזבים, וכל אחד מטעמו הוא, אינם פוסלים את דרך הקיבוץ ורוצים בקשר לגיטימי וטבעי כבית ומולדת, אך גם כבסיס ערכי הממשיך להשפיע ברב או במעט. מיעוט זניח בועט לגמרי בכל הערכים, יושב בלוס אנג'לס, בטורונטו או ביוהנסבורג, ואינו מעוניין בשום קשר. אני אישית גאה במוצאי ובמורשתי ואני סבור שהערכים שספגתי בקיבוץ דרך הראש, דרך הלב אך בעיקר דרך הרגליים, הנחוני בעבר ובהווה, לפחות במעשים שתפארתי עליהם. זאת כמובן מעבר להרגשת הבית שכל אחד מאיתנו חש וצביטת הלב בעת שאנו נתקלים בשם "בארות יצחק" בתיקשורת או בכל מקום אחר.
כאמור, יצירת ושמירת הקשר עם הבנים חשובה אף לקיבוץ. בעבר הזכרתי את המונח "שדולת הבנים". שדולה זאת עשויה לתרום גם בצד הגשמי – כלכלי, אך בעיקר היא חשובה ביצירת בסיס נוסף לקיבוץ. הקיבוץ, וכל קיבוץ, אינו עומד כתופעה בפני עצמה אלא נשען מבחינה אידיאולוגית ואף כלכלית על התנועה הקיבוצית ועל הקיבוץ הדתי. ישנם בסיסים גיאוגרפים. אך חשוב ליצור עוד בסיס, בפרט על רקע הניכור וההתנכלות לתנועה הקיבוצית מצד גופים שונים, ציבוריים ופרטיים. אבל, ובעיקר, חשוב לקיבוץ, ובוודאי לבנים, להוסיף ולחזק את מהות המולדת והבית הלא אידיאולוגית, מהות שבעבר ניסו להתכחש אליה ושעמדה ברקע היחס השלילי לעוזבים.
אשר ל"שבת הבנים" רצוני להודות קודם כל לכל אשר טרחו בהכנה ובעשייה. האירגון היה למופת, והעובדה שלא נזקקו לאילתורים ולריצות מעידה על עבודת ההכנה הרבה והנאמנה. הענות הבנים הכמעט מלאה וההרגשה הביתית ששררה בין כל המשתתפים העידו שזאת משפחה ולא סתם קובץ אנשים ממוצא משותף. השבת לא ניכרו חברי קיבוץ לפני עוזבים, אורחים תדירים לעומת אלו שכמעט נשכח מראם. כולם היו שווים באותה שבת וקרובים זה לזה בהרגשה ובמעשה.
אני מקווה ששבתות כגון זאת תימשכנה בתדירות נאותה. במשפחות מקובל להתחלק בעלות של ארועים משפחתיים. גם פה ניתן לגבות דמי עלות. בטוחני שכל מי שיכול ישמח לתת חלקו.
ושוב אני מודה לכל שטרחו (ולא אזכיר שמות שמא אשגה בהשמטת שם) והביאו להרגשת הבית ולאווירה הנעימה בכל המובנים.
אבו גרינברגר
 
 
 
לחברנו יוסיקה וידרמן
ולכל המשפחה
ברכות חמות מכולנו
בהגיעך לגיל זקנה
ברכת ה' היא תעשיר
 
 
 
ילדי דור תש"ח
 
אנו שנולדנו פה או עלינו ארץ בילדותנו,
אנו שגדלנו כאן להורים שעלו מארצות ניכר בחוסר כל,
אנו שגדלנו בדירת חדר או שניים,
שיצאנו לשחק ברחוב קלאס, גולים ומחניים;
שיעורי בית הכנו ללא מחשב וללא טלויזיה חינוכית,
אנחנו שרנו שירי מולדת באהבה בגעגועים ובכוונה גדולה...
 
ברוב בתי הורינו הטלפון לא צלצל, מזגן לא היה,
בקיץ היה לנו חם, בחורף קר... אבל כלל לא ידענו !
פשוט לא סבלנו כי בילינו בחוץ: ברחוב, בשכונה,
שם מצאנו את כל המי ומה...
לא היה קניון, אז מתחת לעץ – אם היה – הסתתרנו מן החמה...
עם החברים התחלקנו בכל מה שהיה,
עשינו הכל כדי להגשים את חלומות הורינו,
הורים שעבדו קשה כדי ללמדנו, לחנכנו, להעשירנו...
הכל היה רק בשבילנו,
כדי שנעבוד במשרד ולא – כמותם – בעבודה מלכלכת...
 
אנו שלמדנו בתיכון עוד בטרם היה חינוך חינם,
אנחנו הבטנו במורינו בעיניים כלות, מעריצות...!
לא הייתה לנו פסיכולוגית או יועצת, הייתה לנו רק מחנכת.
לא אומר שלא עשינו שטויות, בטח שלא היינו צדיקים...
השתובבנו, "התקנדסנו", התפלחנו מהשיעורים, אבל...
עברנו את גיל ההתבגרות ללא סמים וגם לא עשינו ניתוחים פלסטיים בין החופשים.
מה שקבלנו בהיוולדנו נשאר איתנו.
לא שיפצנו אף, עיניים או ציצים...
לא שאבנו שומן ולא היינו בולמים או אנורקטים.
היו לנו עיתוני ילדים ונוער ואנחנו חיכינו שיגיעו בדואר,
ולאחר שקראנו אותם העברנו מיד ליד, כרכנו ושמרנו.
 
רובנו גדלנו בשניים-שלושה חדרים, לרוב בשיכונים...
היום יש לנו דירות ארבעה וחמישה חדרים,
או טירות עם חדר טלוויזיה, חדר מחשב, חדר משחקים,
חדר בלאגן וחדר יפה, וחדר כזה...
וכמובן מכוניות, מזגנים וטלפונים סלולאריים...
 
ילדינו נישאו ואנו – סבים וסבתות –
מתלבטים האם לפרוש או להמשיך לעבוד.
אנחנו מתנדבים ומקימים עמותות,
שומרים על קשר עם חברי הילדות,
מתקדמים במשעולי החיים אך הלב מתגעגע ל"פעם"...
 
על סף גיל השישים אנחנו מודאגים.
הארץ שלנו גדלה, התפתחה והתקדמה.
הייתכן שזו המדינה בה גדלתי?
רובנו קמים בבוקר ושואלים: ההיה? או חלמתי חלום?...
האם זו הארץ בה גידלתי את ילדיי? כאן חינכתי את תלמידיי?
אלה ששרתי איתם "פה בארץ חמדת אבות"...?
הייתכן שבמדינה בה גדלתי יש רוצחים, גנבים, שודדים?
בארץ שלנו אונסים ומשמשים בסמים?
כאן שותים לשוכרה, יש גילוי עריות במשפחה ???
אצלנו מקבלים שוחד ונותנים?
אין "אסור", אין כבוד, אין יראת כבוד ???
איך זה שבמדינה בה גדלתי ראשי ממשלה נשפטים, נשיאים מואשמים,
השרים לא שרים, וחברי כנסת? ... הצחקתם !
סתם אחד שעשה רעש בשכונה... וכך הפכה מדינתי לבדיחה.
 
"לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב? – עוד בדיחה !
אנו שנולדנו וגדלנו ושירתנו בצבא, חינכנו ויצרנו,
עבדנו ומיסים שילמנו, ומכל רע רגלינו הדרנו;
אנו קמים בבוקר ושיר חדש אין לנו.
ואולי בעצם: "איזה דור מזויין" !
 
אנחנו עייפנו – יש בנו מין השלמה, יאוש, הרמת ידיים.
אנו רוצים לשמור על הבריאות, על לחץ דם תקין,   ליהנות מהילדים ומהנכדים.
ואולי עוד נזכה ונראה שינוי לטובה... אולי תנשב רוח אחרת ?
כי מכאן אפשר רק לעלות, אין יותר לאן לרדת.
 
היום, על סף שנת השישים לנו ולמדינה,
אנחנו נושאים תפילה בקול ובכוונה:
מי ייתן ויבוא שינוי, מי ייתן ויחזרו התבונה והבושה,
מי ייתן ונגלה שאהבת הזולת ויושרה אינן רק מילים...
זוהי תקווה, ואשרי המאמין !
מצאנו בעלון קב' סעד
 
 
שוחרי לשון הקודש
לפני כשנה וחצי התגלגלה אחת החוברות של "קול יעקב לפרשה" לידיו של ר' אליהו לוין שכותב בכל שבוע "היבטים לשוניים לפרשת השבוע" ואותן הוא שולח בדוא"ל לחבריו שוחרי לשון הקודש ודיוקים בקריאה בתורה.
מאז, מדי שבוע, אני מקבל בדוא"ל "הערות לפרשה" בכמה דפים. עקב זה אני שואל או מאיר דברים לדבריו, אע"פ שהוא מסתמך בעיקר על תנ"ך "כתר ארם צובא". מתחילת היכרותי אתו הוא אמר לי במפורש כי יש לו הערות רבות על תנ"ך "קורן" ו"סימנים" שאני משתמש בהם בעיקר.
לפני החג קבלתי הזמנה מהרב אליהו לוין לכנס השנתי השני שיתקיים בחוה"מ פסח בירושלים.
בלו"ז היה כתוב: בשעה 14.00 תפילת מנחה מדויקת (מבחינה לשונית). ובאמת זכיתי לשמוע תפילת מנחה בהדגשה ובהקפדה על שווא נע ושווא נח, מפיק ב-ה ודגשים. (גם אצלנו כשהרב ירון עובר לפעמים לפני התיבה בתפילת מנחה אני שמח לשמוע כל דיוק בתפילה).
לאחר מכן חלק מהמוזמנים דיברו – כל אחד עד עשר דקות – על היבטים לשוניים מיוחדים במקרא.
הרב אליהו לוין פתח את הדיון ואחריו דיבר הרב יעקב לויפר על ההבדל בין רש"י לאבן-עזרא בפירוש המלה "בין הערביים" הכתובה בקרבן הפסח, מילה שמשמעה בפשטות שני ערבים.
ר' שמואל יעקובוביץ ניסה לפרש את המלים "הלוך ונסועהנגבה".
מיודענו אליהוא שנון מסעד (הסופר שכתב את ספר התורה שלנו לכבוד היובל) דיבר על ניבים שאנו משתמשים בהם יום יום ואינם ממקורותינו. לדוגמא: "אין נביא בעירו" לקוח מהברית החדשה, ועוד דוגמאות רבות.
אורי טניס (חלק מהחברים כאן מכירים אותו) הביא בעיה ידועה כיצד לבטא את המילה "שתים" – האם ה-ש בשווא נע או בשווא נח, היות וה-ת מודגשת.
בסוף קיבלתי את רשות הדיבור וסיפרתי על "קול יעקב לפרשה", ובעקבות כך תוך מספר דקות נמכרו שלושה ספרים שהבאתי אתי.
יעקב שניאור
 
 
לסבתא רבתא חנה ברמן-תשבי
לסבתא וסבא יונה ויששכר ברמן
ולכל המשפחה
מ ז ל   ט ו ב
בהולדת הנין – הנכד
בן בכור למירי ואבישי בכפר-אדומים
פרו ורבו ומילאו את הארץ 

שיעורו של הרב ירון עסק בשאלת העמידה בצפירה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה וביום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה.
הסיבה שישנם אנשים שנמנעים מעמידה בצפירה היא משום שהדבר נתפס כ'חוקות הגויים'. עסקנו במקורות האיסור לנהוג כחוקות הגויים ובהסתייגויות השונות בחז"ל ובפוסקים לאיסור זה.
ראינו כי בספרי ההלכה ישנם שני קריטריונים לאיסור הליכה בחוקות הגויים: מנהג אשר יש בו סממן של פריצות וכדומה, או מנהג שטותי שאין לו כל הסבר רציונאלי מלבד העובדה שנהגו כך הגויים. ואולם, מנהגי אבלות שנועדו לתת כבוד לנפטרים אין בהם משום מנהגי הגויים, ואין בהם איסור.
מסיבה זו אין מניעה לשים פרחים על קבר, או לענוד סרט שחור בהלוויה וכדומה - למרות שמדובר במנהגים שהתחילו באומות העולם.
לכן אין כל מניעה לעמוד דום בצפירה לזכר הנופלים, בנוסח של 'וידום אהרן', אם כי ודאי תהיה זו תועלת גדולה יותר לעילוי נשמתם לנצל את הזמן הזה לאמירת פרקי תהילים או משניות לזכרם.
 
נושא השיעור השני: 'מחשבות על יום הזיכרון'.
גדי הרטום עסק בשאלה: למה הקשר והרגש שלנו ליום הזיכרון חזק ועמוק הרבה מעבר לעניין המשפחתי/אישי, לזיכרון, להכרת התודה, לכך שאנו חייבים לנופלים את קיומנו?
מלחמות ישראל הן, כדברי הרב קוק: "מהלך עבודת הקודש של העם כולו", כשעם ישראל יוצא למלחמה הוא נלחם כציבור על האמת, על עשיית רצון ה', על תיקון עולם במלכות ש-די עד שיתקיים "ובלע המוות לנצח". המניע ליציאה למלחמה אינו רק פתרון בעיה עכשווית ספציפית.
 
גט הכריתות שכותב כל היוצא למלחמת בית-דוד, הוא כדי לאפשר ללוחם ניתוק מסביבתו האישית, כדי שיוכל להתמסר לצרכי הכלל. כותב הרב טאו: "במלחמה אנו מפסיקים להיות פרטיים. אנחנו נהיים ציבוריים, כלל ישראלים". מתגלים בלוחם הערכים הראשוניים הטבועים ביהודי, למרות שיתכן ורוב חייו הוא אינו מודע ואינו מגיע לרבדים האמיתיים של האמת בנפשו. "קידוש השם שמתגלה במלחמה אינו חזיון חולף-עובר, זו המציאות היותר מוחלטת. האמת לאמיתה של כל יחיד ויחיד בישראל".
יום הזיכרון מחבר אותנו לנופלים שהם אבוקת האש של האמת.
ביום זה עם ישראל כציבור, נפגש עם מעמקי הנפש וההזדהות מביאה לשמחה של חג העצמאות.
 
 
בשישי הבא השיעורים יתחילו בשעה 9:30
                                 9:30   דינה אמיר
                                  10:30  רעות גיאת - מנהלת אולפנית ישורון
 
 
 
מכינת "צהלי" – המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות הראשונה –
מכפילה את היקפה לקראת שנת הפעילות הבאה
 
צהלי, המכינה הקדם צבאית לבנות דתיות הראשונה בארץ, מסיימת בימים אלו את ההרשמה לשנת הלימודים תשס"ט. בעקבות הצלחת שני מחזורי הלימוד הראשונים במכינה היא מתעתדת להכפיל את היקפה ולקלוט 40 בנות.
מכינת צהלי הוקמה על ידי מרכז יעקב הרצוג ללימודי יהדות של הקיבוץ הדתי, וממוקמת במושב השיתופי משואות יצחק. השנתיים הראשונות של הפעילות נוצלו לבניית התוכנית ולביסוסה. עם תחילת ההרשמה לשנת הלימודים הבאה נרשם גידול משמעותי בביקוש למכינה. הגידול נובע מהצורך הגובר של בנות דתיות הבוחרות לשרת בצה"ל בשנה של הכנה רוחנית לקראת השרות. כעת רשומות לשנת תשס"ט מעל 35 בנות, ונותר עוד מספר מקומות מצומצם. בקרוב ייערך יום המיונים האחרון ולאחריו תיסגר הרשימה.
ראש המכינה, מיכל נגן (עתניאל), אומרת שמטרת המכינה היא ללמד את הבנות לחיות בחברה מגוונת וכך "לצאת מהבועה" בהדרגה. הבנות מגיעות מרקעים שונים ויוצרות קבוצה הלומדת ופועלת יחדיו. צוות המורים מגוון בדעותיו, והבנות מתנסות בהתנדבות ונתינה לזולת ורוכשות מיומנות להיפגש, להכיר ולחיות עם אנשים שונים, כולל מפגשים עם חרדים, חילונים וערביי ישראל.
אנו רואות בהשתלבות בחברה הישראלית ערך, אומרת נגן. השירות בצבא, שאיננו מתאים לכל אחת, יכול להוות, עבור מי שעושה בירור עם עצמה ומוצאת את התפקיד המתאים לה, חוויה של התבגרות, התנסות בשילוב חיים של חול עם ערכים של קודש. אנחנו מכוונים את הבנות להתפתח על ידי יצירת שותפות אמת שלהן בתכנון זמן ותקציב, בקביעת תכני הלימוד, בניהול הלו"ז, הטיולים והסדרות, בהכנת המזון ובדאגה לניקיון, והן לומדות לקחת אחריות ולעמוד במשימות.
מזכיר הקיבוץ הדתי, נחמיה רפל: "מתוך הכרות עם הנוער הציוני דתי אינני מתפלא על הגידול במספר הבנות המבקשות להתגייס לצה"ל ופונות לצהלי כדי לעשות את ההכנה המתאימה. הקיבוץ הדתי חרט על דגלו את המעורבות בחברה הישראלית, ובדרכו הוא תורם לחיבור בין המגזר הדתי והחילוני בישראל. מהניסיון שהצטבר, ההכנה שעוברות בוגרות צהלי מסייעת להן באופן משמעותי במהלך השתלבותן בצה"ל לא רק בשמירה על עולם הערכים עימו הן הגיעו מהבית ומהאולפנא, אלא אף בחיזוקו וביסוסו, כך שהשירות הצבאי תורם להן מבחינה דתית, חברתית וערכית."
מידע נוסף על תוכנית צהלי ומרכז הרצוג באתר הקיבוץ הדתי: www.kdati.org.il
לפרטים ולהרשמה: ענב אליאב, טל:  050-7960601  
 
אופיר אבסלנדר / דובר הקיבוץ הדתי
 
 
לנדב-רפאל פורשר בר-המצווה
להורים אסתר ושלמה פורשר
ולכל המשפחה
מ ז ל   ט ו ב
בכל דרכיך דעהו והוא יישר אורחותיך
 
 
 
לחברי קיבוץ בארות יצחק,
"גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה" (שבת קכ"ז)
 
היה הייתה לה משפחה רגילה
שחיה בקרית שמואל, בצפון הרחוק, חיי שגרה.
לפני כחודש, בגלל מחלה
נאלצנו לעבור באופן זמני למרכז הארץ – בשבילנו: "הגולה"...
מכיוון שיש קשר אמיץ בין קרייתנו המהוללה
לבין קיבוץ בארות-יצחק הנמצא באותה גולה
[אתם יודעים: מלכה כ"ץ (אנגלנדר), יחיאל פרנקל (פארן), עטרה ברייטברט (גרינברגר), ועוד, ועוד...]
פנינו למלכה בשאלה תמימה:
האם נוכל להשתכן באיזה חדר בקיבוץ, כמובן בתמורה מלאה?
מלכה פנתה ללא היסוס למזכיר הפנים
וחזרה בתשובה מאירת פנים:
"יש לנו חדר אורחים", ענתה לשמחתנו,
"ובקשר לתמורה – הקב"ה ישלם שכרנו".
זה השבוע השלישי והאחרון
בו אנו מבלים בצימר הצנוע, הקטון.
וכל שנותר לנו לומר הוא תודה!
תודה למזכיר הפנים על רוחב הלב והנכונות המיידית;
תודה למלכה על בקבוקי המיץ הטבעי באספקה יומיומית;
תודה ליגאל, למלכה, ליחיאל ולעפרה
על הדאגה, התמיכה, על מילה טובה.
תודה לציפורים שלא חסכו מאיתנו שירה וציוץ;
תודה לחשמלאי שסידר את תאורת החוץ;
תודה ל"אלף" על שפע המוצרים הזולים
ותודה לכל חברי הקיבוץ על שאתם קיימים !!
 
ובקשר לקב"ה והשכר –
אנחנו מרגישים שהעניין כבר סודר...
משפחות כ"ץ וברח"ד
קרית שמואל
 
 
 
 
"... לכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה...."
בתוקף תפקידי ברצוני להודות ל....
·        עובדי ענף המזון שעמדו בכבוד במשימה וסיפקו לציבור את כל הארוחות לפני חג הפסח עם כל הבלאגן של נקיון המטבח וחדר-האוכל. בסוף הגענו לליל הסדר מצויידים בכל התבשילים והכלים, שחולקו ע"י צוות מנוסה ומיומן שמגוייס יומיים קודם לארגון ושינוע המוצרים למקומות עריכת הסדרים.
·        צוות הכלבי שהשתדל לשרת את הקונים לשביעות רצונם, והשאיר על המדפים מוצרי חמץ כמעט עד ערב פסח, ודאג גם מספיק מוקדם למוצרים כשרים לפסח (עם קטניות וללא חשש קטניות).
·        צעירי תכנית ניסן- ששובצו לניקיונות בכל המקומות שהיה צורך בעזרתם, הם הוכיחו רצינות ודבקות במשימות הניקיון לשביעות רצון המעסיקים.
·        לצוות הנוי שניקה את אזור רחבת חדר-האוכל מפירות הפיקוס והעלים, ולחנניה שריסס מסביב לאזור המנגלים. הטיפול הנ"ל צמצם את מטרד הזבובים בחגיגת יום העצמאות.
                                                               לסיכום יישר כוח לכו...לם.
                                                                                                          שבת שלום 
                  עפרה
מענין לענין באותו ענין
למי תודה למי ברכה?
לכל השותפים להכנת אירועי יום העצמאות – לא נוכל לציין כאן את כולם, אבל שניים מהם ראויים לכל שבח:
פרד אדן על הפקת "מקראי החג" במקצועיות רבה;
אורטל לנדה הנהדרת שניצחה בחן ובמאור פנים על כל המלאכה;
                                                                                                       תשואות חן-חן מכולנו !
 
 
השעור בפרשת השבוע יינתן ע"י נחום ברוכי ויתקיים בחדר עיון
אחות תורנית: אילנה פלינט – פלאפון 5199
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
 ת ו ד ה
חן חן ליפת שדיאל על עיצוב השערים לידיעון זה ולידיעון הקודם. יישר כחך !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
הבית שבלב
לכל בית בארות יצחק שנתתם יד בהכנות,
        בארגון ובאירוח ב"שבת בנים" השנתית.
                               תודה ! תודה !        בשאיפה לשמירה על קשר במפגשים נוספים בעתיד.
יונה, הדס ונורית
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
חיוך בשיניים בריאות
!!!! בימים י' – כ"ו באייר   11 – 31 במאי רבקה דה-יונג תהיה בחופשה. את מקומה תמלא אורית גרבוז.
       טיפולים מורכבים יידחו עד לחזרתה של רבקה מהחופשה.
       במקרה הצורך ניתן לפנות לאורית בטלפון 766 או בנייד 7954018-050 .
!!!   אנו מודים לישראל רמות על תרומתו למרפאת השיניים: מלחם לסתימות, פרי פיתוח עצמי.
צוות מרפאת השיניים
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
נסיעה טובה
לאלישבע ולרב ירון והרבה הצלחה במשימה החשובה. מערכת הידיעון מחכה לרשמי המסע בקרוב.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
 
לסבתא וסבא רותי ויהודה (לואי) נוה
ולכל המשפחה
שפע ברכות בהולדת הנכדה עמית
בת לטל ואילן ישראל בצור-הדסה
טוב ינחיל בני בנים
 
 
 
 
מלכה וינברגר הי"ד
 
השבוע, ביום ראשון ו' באייר, יחול יום נפילתה של מלכה.
מלכה נולדה למשפחה חרדית בעיר סרוואש שבהונגריה. אמה נותרה מטופלת במלכה בעודה תינוקת קטנה, לאחר שהאב (ינש) נפטר ממחלה. אמה, רייזי/שרה נישאה לאלמן-יצחק לזר שלו היו 5 ילדים משלו: הרצל, אפרים, שלמה, מנחם מנדל ואורי. לימים החליף אורי את שמו לאלי. יחד ילדו שרה ויצחק 7 ילדים –כך שלמלכה היו 12 אחים. שמות אחיה הקטנים היו: קלרה, אילנה, ינטה (יוצ'י), שרה, תושיה ומשה.
מלכה ו-5 האחים החורגים שרדו את השואה, לאחר שהיו במחנות השמדה (אושוויץ וברגן בלזן).
אלי היחיד שנותר כיום בחיים לספר את תולדות המשפחה. לאחר המלחמה פגש את מלכה, אך לאחר שנסעה לדוד מצד אימה- דוד שלזינגר לא פגש בה יותר. רק לאחר שהגיע לארץ שמע שנהרגה באחד מיישובי בנ"ע.
הוא שמע ממכר כלשהו שמלכה עמדה להתחתן, אך מעבר לכך לא ידע פרטים נוספים...
 
מלכה הצטרפה לתנועת בני עקיבא בצרד שבהונגריה והייתה חברת גרעין "צרד". חברי הגרעין עבדו והתפרנסו במטרה לאסוף חלק מהכסף ולשלוח אותו לארץ עבור הקמת יישוב חדש "ניר וגל". את הטרקטור הראשון של ניר-גלים רכשו מכספים אלו.
חברי הגרעין אומנו עוד בהיותם בהונגריה ע"י שליחים מהארץ. לימדו אותם לירות בנשק. כשהיו אימונים מלכה לא השתתפה. הייתה לה רתיעה מירי ואש...
מלכה הייתה חרוצה וידועה כבעלת לב טוב. תמיד עוזרת. בד"כ הייתה נחמדה וחברותית. כשהייתה נזכרת במה שעבר עליה היה לה קשה.
היה בחור בגרעין שמאד רצה אותה, הוא חיזר אחריה עד ש...
 
ישנם פרטים נוספים ותמונות נוספות - ככל שבודקים ושואלים, מוצאים עובדות חדשות ומעניינות.
בהרגשתנו דמותה של מלכה נצבעת באור חדש ע"י עובדות ישנות/חדשות שקמות ועולות מן העבר.
 
יהי זכרה ברוך.
 
אנו בקשר עם אחיה של מלכה, אלי לזר, וכן יצרנו קשר עם בת-דודה ראשונה (שרה וייס), בן-דוד שני (דדי חתם) ובת-דודה שלישית של מלכה (חנה אנגלסמן) - כולם לבית שלזינגר.
                                                ההמשך יוצג באירועי ח' בתמוז,
                                                יוסי ואסנת שניאור
 
 
AtarimTR