ידיעון 2577 פר' קרח

בס"ד, כ"ד בסיוון תשס"ח
 
שבת קודש "קרח" – מברכין החודש
 
 
תפילת שחרית
08.30
הדלקת נרות
19.29
קידושא רבה לכבוד חתן בר-המצווה
 
 
 
שעור בפרשת השבוע – במועדון
שעור במשניות – בשטיבל
11.00
מנחה, קבלת שבת, ערבית
    דרשת הרב
19.40
סעודת שבת בחדר האוכל
11.30
סעודת שבת בחדר האוכל
20.45
מנחה גדולה
13.30
 הרמת כוסית לכבוד
הרך הנולד בבית משפ' הדרי
אחרי
הסעודה
שעור בגמרא – דף יומי
17.15
נשים אומרות תהילים בבית סעדון
17.30
מכונת השטיפה פועלת
בשעות 21.30 – 23.30
 
שעור לנשים בפרקי אבות – במועדון
18.00
 
 
מנחה קטנה
18.00
 
 
ערבית, הבדלה
20.34
 
 
 
 
 
עונג שבת לילדים בשעה 11.00
 
    כיתות א'-ג' - עזי אלטשולר
                      ליד בית הכנסת 
   
    כיתות ד'-ו'   - עירית פורשר
                                 בביתה.
 
זמני התפילה במשך השבוע
   שחרית א', ג', ד,               06.00
   שחרית ב'                       05.50
   שחרית ה' ו' – ראש חדש   05.45
   מנחה ברחבת חדר האוכל   13.30
   מנחה בבית הכנסת           18.30    
   רבע לערבית                   20.00
   ערבית                          20.15
 
ת ר ב ו ת ו ן
 
חדר עיון
שעור בנ"ך
19.00
יום ראשון
בית שפירא
התעמלות לגברים
17.30
יום שני
מועדון
בית מדרש לגימלאים
08.30
יום שלישי
מועדון
צ'י קונג לבגירים
17.30
יום רביעי
מועדון
מפגש ערבית לבגירים
18.30
חדר עיון
שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י
21.00
מועדון
שעור ניצוצות מהדף היומי
19.00
יום חמישי
חדר עיון
שיעור בדף יומי
06.30
יום שישי
בית שפירא
יחדיו ב-ו'
09.00
 
 
השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב אחרי תפילת ערבית בחדר עיון
 
 
 
שתי קבוצות של הקיבוץ הדתי עלו בשנת תש"ג על אדמות ישוב הקבע שלהן. שנים לא מעטות, בתקופה שלפני התיישבות הקבע, הן היו שכנות ובשתיהן נשארו נשים וילדים בהמתנה עד שנבנה להם בית שאמור להיות בנין עדי עד. שתי הקבוצות התבססו בביתן החדש והחלו לראות ברכה במעשה ידיהן. בעיצומה של פריחה משפחתית, חברתית וכלכלית עלה עליהן הכורת. אבות נפלו על משמרתם, נשים ואמהות התאלמנו וילדים התייתמו. שתי הקבוצות - כפר עציון ובארות יצחק - אספו את שבריהן וניסו להשתקם לאחר המלחמה. בארות יצחק הוקמה מחדש במקום הנוכחי. בכפר עציון חודש היישוב לאחר שחרור ההר במלחמת ששת הימים. שני ספרים נכתבו לאחרונה על ידי שילה גל מבני כפר עציון. האחד מנסה לקבוע כי יישובי גוש עציון הופקרו על ידי המוסדות שהיו הממשלה שבדרך. הספר השני הוא אסופה של קטעי מכתבים של אנשים מאמינים, שהמצור שנכפה עליהם לא שבר את רוחם והם בחרו להישאר ולהגן על האדמה, על אמונתם ועל בית וחזון, גם כשהכתובת הקשה והאיומה הייתה על הקיר. אפשר להתווכח על נכונות הקביעה החד משמעית של הספר הראשון בראי ההיסטוריה, אך אי אפשר להתעלם מהרוח והעוצמה האמונית שנושבת מדפי הספר השני. בכל מקרה הדברים, התרחשו בתקופה שמדינת ישראל עדיין לא הייתה לעובדה קיימת וממשלה עברית עוד הייתה בגדר חלום. כיום, כשמדינת ישראל חוגגת ששים שנה לקיומה כמדינה ריבונית עצמאית וישובים מעלים על נס את גבורתם שתרמה ללא ספק לביסוס עצמאותה של המדינה שבדרך, אין מנוס מלהכיר במציאות היומיומית האומללה והכואבת. יישובי עוטף עזה אכן הופקרו על ידי ממשלה ריבונית בארץ ישראל.
                                                                                יפת
 
 
מה בגיליון ?
  • פינת ההלכה – הרב ירון
  • כנס עיון לציון 60 שנה לקרב בבארות יצחק בנגב
פרומו – שידור רדיו עם נחום ברוכי
רשמים מהחגיגה – אלי ברמן, נחמיה רפל
ברכת הרב ירון
אמא של חייל – לאה
ברכת התנועה – נחמיה רפל
בן משק רואה בגדול – ישראל רמות
דבר המפיקה – אורית נצר
  • ילדות בנגב – מזיכרונותיה של חנה ברוכי
  • פרס הציונות הדתית לנחום ברוכי (הזמנה לטכס)
  • ח' בתמוז – תכנית וחידון שבועי
  • יחדיו ב-ו' – סיכום שבועי
  • זלמה וינד ז"ל – 30 לפטירתה
  • הדרך לוועדת מינויים – פרד אדן
  • שירותי בריאות – ברוריה לנדה
  • באגף הכלכלי – דוד פורת
  • במזכירות – אלי ברמן
  • עדכונים משל"ח – עפרה פארן
  • כל בו דף
  • תכנית השבוע בבני-עקיבא
                                                       
                                                                 קראו בנעימות !
המערכת
 
 
  
פינת ההלכה
חימום אוכל בשבת - המשך
בפינה הקודמת כתבנו כי ישנם שלושה איסורים שצריך לבחון בבואנו לבדוק האם מותר לחמם אוכל בשבת או לא:
א.      איסור בישול בשבת - שהוא איסור מהתורה, אחד מל"ט אבות המלאכה.
ב.      איסור מיחזי כמבשל - איסור מדרבנן שלא ייראה אדם כאילו הוא מבשל.
ג.       שמא יחתה בגחלים - מדרבנן שמא יגביר את האש, ויעבור על מלאכת מבעיר.
היום ברצוני להתמקד באיסור הראשון מבין השלושה. כאמור, ישנו איסור מן התורה לבשל בשבת. אך מה הדין אם הדבר שאותו אדם מחמם כבר בושל לפני כן? האם פעולת החימום הנוספת בשבת גם היא נחשבת בישול?
המשנה[1] אומרת כך: "כל שבא בחמין מערב שבת שורין אותו בחמין בשבת". כלומר שכל דבר שכבר התבשל בערב שבת מותר להשרות אותו במים חמים בשבת, מכיון שאינו מתבשל בכך שוב אלא רק מתחמם. ואולם, נחלקו הראשונים האם המשפט הזה אמור לגבי כל סוגי המאכלים או לא. ישנם ראשונים[2] אשר הבינו שאכן, בכל סוגי המאכלים אין בישול אחר בישול (אין פעולת החימום גורמת לבישול נוסף לאחר שכבר התבשל המזון קודם לכן). לעומתם, יש ראשונים[3] שכתבו שהמשנה הזו מתייחסת רק למאכלים מוצקים, אך לגבי נוזלים - למרות שהם כבר התבשלו, אם הם מתחממים שוב הם כן מתבשלים שוב. דעת ביניים[4] סוברת שיש לחלק בין מאכלים שתוספת הבישול מועילה להם ומשפרת אותם (ובהם שייך איסור בישול אחר בישול) לבין מאכלים שתוספת הבישול רק מזיקה להם.
השולחן ערוך[5]°45, שכבר אפשר לנגוע בו) יש בו איסור בישול מכיון שחימום נוסף יבשל אותו עוד (כמו הדעה השניה), ואילו הרמ"א הוסיף שהדברים הללו אמורים רק לגבי מאכלים שתוספת הבישול מועילה להם- כמו הדעה השלישית. כמו כן כתב הרמ"א[6] שאם הצטנן התבשיל קצת, כל עוד הוא לא הצטנן לגמרי, אין פעולת חימום נוספת נחשבת לבישול ולכן זה מותר. פסק שתבשיל שיש בו נוזל והתקרר כך שכבר אין היד סולדת בו (=פחות מ-
לכן: פעולת חימום נוספת במאכל מוצק שהתבשל אינה נחשבת איסור בישול.
לגבי מאכל עם נוזל, אם הוא כבר הצטנן לגמרי, ותוספת הבישול לא מזיקה לו (=עדיין לא הקדיח) יש בו משום איסור בישול מן התורה. מסיבה זו אין להניחו בכל מקום שבו הוא יכול להגיע לידי בישול (°45). אך אם מדובר במרק שהצטנן קצת, אך עדיין לא לגמרי, הרי שלדעת האשכנזים (רמ"א) אין בו איסור בישול , מכיון שהוא כבר מבושל, ולדעת הספרדים (שולחן ערוך) יש בו איסור בישול.
ואולם, ישנו מצב נוסף שבו לדעת השולחן ערוך יהיה איסור של בישול לתבשיל שכבר בושל קודם אפילו שמדובר בנוזל שלא הצטנן כלל, ובכך נעסוק אי"ה בשבוע הבא.
 
 
 
הרב ירון
 
כנס עיון לציון 60 שנה לקרב בבארות-יצחק בנגב.
פרומו לחגיגה
ביום שני, בתכנית הבוקר עם אריה גולן ברשת ב' ברדיו, סיפר נחום לעם ישראל על מה ולמה אנו חוגגים.
אנו מביאים כאן את הכתבה כלשונה.
אריה גולן: היום מציינים בקיבוץ בארות יצחק מלאת 60 שנה לקרב שהתחולל בקיבוץ, שישב אז בנגב ליד עזה. באותו קרב נהרגו 17 לוחמים, הצבא המצרי כבש מחצית משטח המשק אבל לבסוף נהדף.
בכל זאת ההרס והחורבן גרמו לחברים הותיקים באותו קיבוץ, שהיו להם גם 70 ילדים שם, להקים את בארות-יצחק מחדש באיזור השפלה. את הסיפור מביאה כתבתנו ורד ינון.
ורד: הקרב על הגנת קיבוץ בארות יצחק לפני 60 שנה, אחד הישובים הראשונים שהוקם בנגב בעוטף עזה, הוא קרב היסטורי שכמעט בלתי ידוע בתולדות מלחמת העצמאות. הצבא המצרי פלש לפנות בוקר עם כוח גדול, כבש את מחצית שטח הקיבוץ והרס את כל הבתים. בקרב הזה נהרגו 17 לוחמים ונפצעו 15.
נחום ברוכי, ההיסטוריוגרף של קיבוץ בארות יצחק.
נחום: הקיבוץ הזה היה חלק ממערך הקיבוצים והצבא שכיסה את כל הנגב הצפון מערבי, שזה מערך מאוד דליל. קיבוצים במרחקים של כמה קילומטרים זה מזה. אבל כאן זה הציר המרכזי מעזה לבאר-שבע שעליו ישב בארות-יצחק. הצבא המצרי נבלם. צריך לזכור שבאותו שבוע הצבא המצרי נבלם גם בנגבה ובמקומות אחרים. אחרי שלושה ימים הוכרזה הפוגה נוספת ואז נקבע הגבול בין מדינת ישראל ובין רצועת עזה במרחק של 800 מטרים מגדר בארות-יצחק.
ורד: בעקבות אותו קרב קשה החליטו החברים הותיקים של הקיבוץ, עם 70 ילדים, לבנות מחדש את בארות יצחק ובחרו להקימו באיזור שפלת לוד. היום הם יקיימו יום עיון לזכר אותו קרב הירואי.
חברי קיבוץ בארות-יצחק שייכים לתנועת הקיבוץ הדתי ומשלבים בחייהם תורה, עבודה ואהבת המולדת.
 
 
  
ה ח ג י ג ה
כ-600 אנשים שגדשו את אולם חדר-האוכל היוו את יריית הפתיחה לכנס זה.
בין הבאים רבים מיישובי עוטף עזה ובהם חברים רבים מסעד ומעלומים, נציגים של קיבוצי הקיבוץ הדתי, בני משק, שכנים מנחלים ומברקת, ידידי הקבוצה וחיילים רבים שבאו לאירוע.
המראה של ציבור ענקי שכזה חימם את הלב.
על הקירות ומחוץ לחדר-האוכל תצוגות ותמונות מאז ומהיום.
דרך ההתמודדות עם נושא הקרב בנגב ומורשתו הייתה מגוונת ומעניינת. החל בנגב במלחמת העצמאות,
פאנל ראשי המועצות האזוריות של עוטף עזה, התקשורת והצבא, הנושא ההתיישבותי של גאולת הקרקעות בנגב, השפעת פינוי יישובי חבל ימית ועזה על פיתוח חבל אשכול, והתקווה והחזון של שדרות דהיום.
מכל הנושאים האלה אכן עלה טעם מיוחד במינו.
היטיבה להדגישו כרמלה מנשה שהתפעלה והתפעמה מניחוחות הריאה הירוקה בלב כרך אפור.
וכמובן, גולת הכותרת, אל"מ ד' – מפקד השייטת, שמילא את ליבותינו בגאווה עצומה, ואמו שריגשה את כולנו בדבריה על "אמא של חייל" (ראו בהמשך).
ואחר כך ארוחת הערב החגיגית והתכנית האמנותית לסיום היום.
יישר כח ענקי לאורית נצר המפיקה ולצוות המפיק שעמד לצידה ונתן לא רק חומר למחשבה אלא גם דלק וגאווה להמשך. ותזכרו: זו רק ההתחלה !
                                                                                                  מצדיע !
אלי ברמן
 
 
 
 
 
 
למחרת הכנס מצאנו על לוח המודעות את המכתב הבא:
 
לחברי בארות יצחק
ה' עמכם!
אמש פרעתם חוב ענק כלפי דור המייסדים אשר הקימו את בארות יצחק בנגב, נלחמו בגבורת מעטים מול רבים וכתבו פרק מפואר בתולדות הישוב בכלל והקיבוץ הדתי בפרט.
נמשיך לעמול יחדיו כדי להפוך את מעשה הראשונים משורה אחת בספר היסטוריה למשנה חינוכית לאורה הולכים רבים.
                                                     היה מרשים ! היה נהדר !
נחמיה רפל
 
  
 
ראשון המברכים בכנס היה הרב ירון – להלן דבריו.
 
 
בפרשת השבוע שקראנו בשבת האחרונה קראנו על חטא המרגלים ועל חטא המעפילים.
כאשר המרגלים תרו את הארץ הם סבלו מרגשי נחיתות, כפי שהם אומרים: 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. הם הרגישו כמו חגבים.
בעקבות חטא המעפילים, לעומת זאת, כשהעמלקים והכנענים נלחמו נגדם, והתורה מתארת זאת כקרב קשה מאוד: 'וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה', הדבר נצרב בתודעה של עם ישראל כמשל לבעל חיים אחר: 'וַיִּרְדְּפוּ אֶתְכֶם כַּאֲשֶׁר תַּעֲשֶׂינָה הַדְּבֹרִים וַיַּכְּתוּ אֶתְכֶם בְּשֵׂעִיר עַד חָרְמָה" (דברים א, מד).
לדעתי, בהבדל שבין החגב והדבורה טמון האסון הגדול של הדור הזה שלא זכה להיכנס לארץ ישראל. החגב והדבורה הם שני בעלי חיים שאין בהם הרבה סכנה לכאורה. דבורה לא תעקוץ אותך אם היא לא תחוש סכנה ממשית לחייה, וגם החגב אינו גורם נזק גדול כאשר הוא בא כפרט אחד. אבל כשמדובר בנחיל של דבורים או בנחיל של ארבה - הסיפור כבר אחר. כאן אתה נמצא בסכנה גדולה מאוד. צבא של עם הוא כמו נחיל, אבל השאלה היא האם מדובר בנחיל של דבורים או בנחיל של ארבה.
ההבדל בין החגב לדבורה הוא שהדבורה מזיקה רק אם אתה מושיט את ידך אל תוך הכוורת. אחרת, אין שום סיבה שהיא תסכן את עצמה ותעקוץ אותך. החגב, לעומת זאת, מגיע משום מקום - זורע הרס וחורבן וממשיך הלאה.
חטאם של המרגלים היה בראש ובראשונה בכך שהם ציירו את עצמם כחגבים שבאים מרחוק, ואת הכנענים כדבורים שמגינות על הבית שלהן. הם הספיקו לשכוח שארץ ישראל היא הבית שלהם, וכי הם חוזרים אליה אחרי גלות ארוכה, והרגישו כמו חגבים שרוצים לפשוט על ארץ לא להם. כמובן שכאשר הם אומרים 'וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים', הדבר גורר בהכרח גם את האופן שבו האחרים מסתכלים עליהם: 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'.
לפני כמאה שנה יהודים החלו לחזור ארצה בהמוניהם. הם באו מכל קצוות תבל כדי לחזור הביתה. הם ידעו שזהו הבית שלהם, וכי הם אינם באים כארבה אלא - כפי שאומר הנביא ישעיהו: 'מִי אֵלֶּה כָּעָב תְּעוּפֶינָה וְכַיּוֹנִים אֶל אֲרֻבֹּתֵיהֶם' (ישעיהו ס, ח). האנשים האלה זכו להקים את המדינה בגלל שהם הבינו שזהו הבית. נכון, העמים שמסביב והשבטים שהתנחלו בסביבה לא אפשרו זאת בקלות. אבל הדור הזה ידע שזו מלחמה על הבית. וכשמדובר במלחמה על הבית, אין כמו הקרב בבארות יצחק כדי להדגיש את זה. כאן הקרב התרחש על הבית ממש, וגבורתם של הלוחמים ושל הנופלים מעידה על כך שהם הבינו מי פה החגב ומי פה הדבורה.
נדמה שאחת הבעיות של הדור שלנו היא התערערות ההבנה הזו. רבים מאתנו מרגישים כחגבים שמפריעים לדבורים המקומיים, ומכיוון ש''וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים', ממילא גם 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'.
בארות יצחק בנתה מחדש את הכוורת באזור הזה. אבל גם היום - ששים שנה אחרי הקרב ההוא - אנו מרגישים שחלק מהותי בהוויה שלנו נמצא שם, בנגב המערבי. ליבנו אתכם, תושבי הנגב המערבי, שגם היום - ששים שנה אחרי - עדיין נלחמים על הבית שלהם. עלינו לזכור: כדי שהדבורים יצליחו להגן על הבית שלהן הן צריכות לצאת כנחיל אחד, בידיעה נחושה שהן נלחמות על הבית.
אני מקווה שמכאן תצא קריאה לעם ישראל כולו שיבין שכשמישהו מגיש את ידו למקום כלשהו בכוורת – הוא מסכן את כל הכוורת, וכולנו צריכים לצאת להגן עליה, ואז נזכה למה שהבטיחנו הקב"ה: 'וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ" (שמות כג, כח).
הרב ירון
 
 
דבריה של לאה, אמא של חייל, ריגשו את כולנו.
לטובת כל אלה שלא שמעו באזניהם אנו מביאים אותם כאן.
 
להיות אמא לחייל בצבא הגנה לישראל
זוהי חוויה שאין לאף אמא בעולם.
זה להתרגש ולהתפעם מהילד הקטן
שהפך בין לילה מנער למבוגר.
זה לדעת שמעתה הצבא הוא גם חלק מחיי.
זה להיות רחוקה וכל הזמן לתהות כיצד הילד מסתדר בחייו החדשים והכל כך שונים ממה שהיה רגיל עד כה.
זה לתכנן את לו"ז חיי על פי השבתות שבהן הבן יוצא לחופשה, ובין לבין לדאוג לו לדברים קטנים, אתם יודעים: כביסה, עוגות, חבילות ממתקים, מכתבים, ד"שים, טלפונים. להכניס בהם את כל מה שהלב מרגיש ולקוות שהם מחזקים אותו בימים קשים.
אבל זה גם להיות גאה ומלאת סיפוק מכך שהבן תורם למדינה ועוזר לשמור על ביטחונה.
 
להיות אמא לחייל קרבי
זה בנוסף עוד הרבה הרבה דאגה.
זה להיות צמודה לחדשות,
לשאת תפילה תמידית ולקוות:
שהאימון יהיה מוצלח, שהקו יעבור ללא תקלות, שלא תהיה עוד היתקלות, שלא תפרוץ מלחמה, ושהשירות ייגמר והבן יחזור הביתה במהרה ואמא תוכל לחזור לישון בשקט ובשלווה.
 
להיות אמא לקצין קרבי
זה בנוסף להתלהב מהבן שתופס ראש גדול ומממש את יכולותיו וכישוריו.
זה לייחל שהבן הקצין יבין את גודל המשימה וידע להיות לחייליו אבא, אמא, מדריך, מאמן ותומך. ובעת פקודה ידע להוביל אלי קרב את חייליו במיומנות, במקצועיות וברגישות.
 
להיות אמא לקצין קרבי בשייטת 13
זה בנוסף ללמוד לשתוק.
זה לדעת שלא שואלים שאלות
כי אנשי הדממה אומנו לא לענות.
אז מה שנשאר זה בלב לאהוב ולדאוג
ולזמזם שירים שכתבו אחרים אך עם המלים כה מזדהים,
למשל כמו זה שכתבה סמדר שיר:
"כי אין בעולם אהבה כמו אהבה של אמא
ואין בעולם דאגה כמו דאגה של אמא
ואין בעולם מי שיאהב אותך כמו אמא
רק אמא שלך..."
 
להיות אמא של מפקד השייטת
זה כל זה והרבה הרבה יותר...
 
באהבה, גאווה והתרגשות
אני מזמינה את דרור, בני בכורי, בן בארות-יצחק,
נכד למייסדי ובוני בארות-יצחק
מפקד שייטת 13
להיות יו"ר המושב "והמלחמה עדיין לא תמה".
 
 
 
את ברכת הקיבוץ הדתי לכנס הביא המזכ"ל נחמיה רפל, והריהי לפניכם:
 
ברוכים הבאים!
מהותה של ההתכנסות המיוחדת והמכובדת הזו היא התבוננות אחורה וקדימה, וכשחיפשנו מצאנו בארכיון דפים צהובים, ועליהם שורות עמוסות בעבר ועתיד שכאן הוא המקום להזכירן: כשנה וחצי לפני הכרזתו של דוד בן-גוריון על הקמת מדינת ישראל, למחרת יום הכיפורים תש"ז – 1946, שולחת פנינה, מזכירה במשרדי תנועת הקיבוץ הדתי, מכתב ללאה לוין, חברת טירת צבי המצוייה באותו זמן בשליחות תנועתית באירופה, אותו היא מסיימת בהתרגשות במילים הבאות:
"המוסדות שמו פניהם לישוב והפרחת הנגב, והוחלט שהנקודות הוותיקות ישמשו מקום מוצא לנקודות החדשות. בארות יצחק למשל שימשה בימים האחרונים נקודת התכנסות ויציאה ל- 4 מבין 12 הנקודות שעלו להתיישבות, וביום הכיפורים היו בבארות יצחק למעלה מ- 200 אנשים בנוסף לאנשי הקבוצה.
ועתה הגידי לאה: הקטנה היא בעינייך? 12 נקודות נוספו לשרשרת הישובים שלנו! 4 מביניהן יצאו מתוך בארות יצחק שלנו, הקטנה היא בעינייך?! לאחר פרשה ארוכה זו אין מוחי נותן לי לכתוב על דבר אחר, ולך יהיה מה לספר לחניכייך: ספרי להם מה עושים בארץ ישראל, ספרי להם מה עושים בבארות יצחק שלנו!
 
אנשי בארות יצחק שלנו, חברים ותושבים, וותיקים וחדשים – ה' עמכם גיבורי החיל! לפני 60 שנה ניסו פלשתים לסתום את הבארות, ואתם הוכחתם להם בגבורה נפלאה שבנים אנו לאברהם אבינו וליצחק בנו, ממשיכים אנו את דרכם באמונה עמוקה ובאהבת הארץ. ביום הזה ראוי שייאמר בקול רם ונישא: יודעים אנו ומאמינים שיגיעו ימים שכל המייחסים לנו בארות עשק ושטנה יבואו ברגליהם ויאמרו: "רָאוֹ רָאִינוּ כִּי הָיָה ה' עמכם"!
אתם חברי בארות יצחק חפרתם, בניתם ויסדתם, עד שזכיתם לומר: "כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ". את מורשתכם נלמד ונשנן, ומבארותיכם נשאב כולנו עוד ועוד מים חיים!
בשם כל חברי הקיבוץ הדתי אני מברך את כולכם: עלו והצליחו, ויהי ה' עמכם! 
נחמיה רפל
 
 
למיכל ויוסי הדרי
וכל המשפחה
שפע ברכות בהולדת הבן
אח ללביא ולתהילה
יוסף ה' עליכם ועל בניכם
 
 
"בן משק זה תואר לכל החיים"
                                                                             כמה הארות בערבו של יום מרומם נפש
 
- סדרני החנייה במדים הצהובים לא מותירים ספק שהפעם מדובר בסטנדרטים לא מוכרים.
- הפנים הקורנות מתחושת "עשינו את זה" הם העדות לעוצמת היחד שיש לה כוחות ואנרגיות שקשה לאמוד   
 אותן.
- נוסטלגיה, הגם שמתייחסים אליה כקלישאה, לעיתים שחוקה, יש בה משהו שמרים את רף "גאוות היחידה"
 לגבהים מרשימים.
- בהשאלה מהאמרה : "באתי, ראיתי, ניצחתי" – באנו, ראינו, ניצחנו את ההשכחה, ההדחקה, המועקה  
 והכבדות.
- תשואות להרכב האנושי המגוון שהוביל וצבע את הכנס בקומפוזיציה רצינית אך קלה, במינון נכון ומדויק.
- נחום הבלתי נלאה בהגשה חיננית מרתקת.
- אורית המתוקתקת, תמיד עם חיוך של "קוליות" למרות מתח הארגון.
- "ד"- דרור, אולי יותר ג'נטלמן מאשר קצין, בסיפורי "קילר אינסטינקט", בנונ-שאלנטיות כובשת לב כאילו הוא   
 גורר קווים בגד"ש.
- אהרון משדרות בקטע אנטי מתבכיין שאין כמותו לחבר אותנו להוויה של אלה שהקימו את המפעל הזה לפני
 שבעה עשורים.
 
בחיי קהילה קיבוצית לימים האפורים רוב מוחלט על פני הימים הלבנים, וכמה קשה הוא הבוקר שלמחרת
החגיגה לנשארים.
איש עם שם מוזר, בן הא הא, אומר בפרקי אבות: "לפום צערא אגרא" – לפי המאמץ - השכר (לאו דווקא מה שמושג במאמץ).
 המאמץ שלכם שכרו בנפש המתרוננת שלנו, שבאנו, נהנינו והתרגשנו מכל רגע.
 
ישראל רמות 
 
 
לרפאל-דניאל סעדון בר המצווה
להורים יהודית ומשה סעדון
לסבתא שרה הלוי
ולכל המשפחה
מ ז ל   ט ו ב
ברכנו אתכם בשם ה'
 
 
דבר המפיקה
"בארות ביום חגך שרים בנייך לכבודך" - אני הולכת ומזמרת בלב את השיר בהתעלות ובאושר.
ראיתי את בארות יצחק ביום-ימים שלבשו חג.
עלי להודות שכנס זה יצא לאור לאחר לבטים ורגעי משבר: זה אולי גדול עלינו, זה לא מתאים לנו, ועוד.
מעל גבי הידיעון רציתי להודות לכל אלו שעזרו להצלחת האירוע, ובכלל לכלם שפתחו לי את הבית ואת הלב.
להורים שלי שאירחו אותי במשך שבוע ויותר וראו אותי ברגעי שבירה, ברגעי שמחה, ברגעי אכזבה וברגעי התרגשות.
מוישי - שהפיק עמי את הכנס, ויש עליו גם את האירועים הנוספים - הלוואי עלי רוגע שכזה. נעם שנעמד לצדי כשהגעתי וסייע בשקט ובמקצועיות רבה לבצע את כל המשימות הכבדות. סיגי, אתי וילדיהם שהתגייסו גם הם למשימה כדי שארגיש הכי בטוחה.
שלמה הלוי – שביד רמה ובתבונה ניהל את הכנס.
שורי – מזכירת ההפקה שנתנה את הנשמה ואת הלב שאהיה מרוצה.
ורד – ידה בכל וכל כלה עם כל הלב והנשמה - הכל יכול המניע את מה שזקוקים לו בכל תחום.
דוד אדרי וכל עובדי ענף המזון – בלי מזון אין חג, ובלי דוד וצוותו אין אפשרות לחגוג. שיגעתי אתכם והייתם אתי לשביעות רצונם של כלם – תבורכו במעשה ידיכם!
עדנה – על הדיוור והידיעות לידיעון שבאו ברגע האחרון ותמיד התקבלו במאור פנים.
לאהל'ה – על התמונות שיש בהן חיבה וחיבור לכל אחד ואחת.
טל ברמן וחן ריידר – על התערוכה בכניסה לחדר האוכל, על העמוד הקבוע בידיעון, על החיפוש בארכיון, על היחס והלבביות שהיה בכן, על הרצון לסייע בכל מה שרק אפשר.
מיכל שפיר, נחום, דינה אמיר, שורי, יונה ברמן, טל וחן – צוות ההיגוי שנתן לי כיוון ותמיכה, סייע ועזר בכל מה שנדרש.
נחום ברוכי – על שלימד אותי מה הוא דיוק באמירה ובכתיבה, ועל המילים המחכימות בפתיחה ליום העיון.
לאורטל החמודה שעזרה לי ביומיים האחרונים כל כולה.
בני התיכון – אתם גדולים, מסורים. כשתגדלו תלמדו, כעת הזמן לעשות חיים! על כל העזרה הרבה בכל מה שנדרש.
נורית - על שזירות הפרחים שנתנו אווירה מיוחדת.
דבורה רייניץ – שהעבירה תמונות ללא הפסקה.
מנחם גרבוז על ההגברה והמוסיקה הנעימה.
קולית ששרה ברעות – בשירה ובתפילה אמן !
לכל התורנים הרבים שבאו ושמחו להיות חלק בלתי נפרד מיום החג.
לאהרון שתמך וסייע ואהד ורצה שהכל יצליח. כמה חבל היה לי שלא יכל להיות חלק מימים אלו שהיו בהם התעלות והתרגשות – שוב בשלום ! יש לך קהילה לתפארת.
הרגשתי בבית, הרגשתי נפלא. חזרתי הביתה והעמק קבל אותי בחום לוהט ובשמחה.
                                                                                              תודה שנתתם בי אמון.
אורית נצר לבית גרינברגר
** ואם שכחתי לכתוב מישהו, סליחה!
 
ילדות בנגב - זיכרון אחד מרבים כילדה בתחילת המלחמה בנגב.
אספר לך הילדה וגם לך הילד
איך בארץ ישראל אדמה נגאלת.
דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב,
כך נבנה אדמת העם מצפון עד נגב.
 
על הקיר תלויה קופסה, זו קופסת התכלת,
כל פרוטה שנכנסה – אדמה גואלת.
 
את זה היינו שרים בגן-הילדים בקבלת שבת בכל יום שישי, וכל ילד בתורו תחב לסדק שבקופסה את המיל שקיבל כדי לתרום ל"קרן הקיימת לישראל" (את המעות היינו מביאים מאנשי הנהלת החשבונות שישבו בקומת הקרקע של מגדל המים).
האמנו באמונה שלמה שאנו קונים וגואלים את האדמה שאנו יושבים עליה.
בסיפורי פרשת השבוע התחזקה ההרגשה שאנו דורכים וחיים על אדמת אבותינו: אברהם, יצחק ויעקב.
עם הגננת האגדית רחל'שן היינו יוצאים ונותנים "שמות תנ"כיים" לכל מיני אתרים בשטחי השדות וגן הירק, כינויים כמו "נחל גרר", "ים סוף", ועוד.
באותה תקופה לא היה שפע בצעצועים ומשחקים והילדים המציאו כל מיני מעשי קונדס וצעצועים מגרוטאות.
קרה כמה וכמה פעמים שהשכנים הערבים העלו עדרים על שדותינו, ואז הבחורים יצאו ואספו וכינסו את העדרים לתוך מתחם הסגר בקצה הקיבוץ, ואנו – הילדים – יכולנו להסתכל וליהנות מהבהמות השבויות.
אחר כך צריך היה לנהל משא ומתן להחזרת השבי... את זאת עשה ה"מוכתר" ארי'ס.
היו גם האנגלים ששלטו עדיין בארץ והיו מגיעים מדי פעם לבדוק ולחפש נשק מוסתר. באחד מ"ביקוריהם" הם הרסו לנו מתקנים בחצר גן-הילדים כדי לראות אם לא הסתירו שם נשק. גם בתוך בתי הילדים חיפשו עם מכשירים מגלי מתכות.
למרות הזמנים הקשים, לילדים נתנו כל מה שאפשר והשתדלו להימנע מלערבם בדאגות. ללא רדיו וטלוויזיה לא הייתה בעיה להסתיר מידע. היה רדיו אחד שהוצב בחדר-האוכל, שם המבוגרים עודכנו בחדשות.
אך לא לאורך זמן יכלו להסתיר דברים מהילדים. ילדים חשים שדברים מתרחשים. פה ושם סיפרו לנו על מעפילים ופליטי שואה, וכאן גם היו הסיפורים הראשונים ששמענו מפי בני נוער ניצולים שהגיעו לקיבוץ.
כשהתקרב זמן עזיבת האנגלים את הארץ כבר אי אפשר היה להסתיר את ההתכוננות לבאות. התחילה תקופת התבצרות ואותנו, הילדים, "גייסו" למילוי שקים בעפר, שקים לביצורים.
אז גם הייתה הפעם הראשונה שראיתי שטרקטור יכול לעבוד בשבת... היה צריך למהר ולחפור מקלטים ובונקרים, כי היה ברור שתהיה מלחמה. שטח המחנה רושת בתעלות ומסביב לגדרות הונחו מוקשים, ואותנו – הילדים – הזהירו להישאר רק בשטח המגורים.
כנראה שתרגלו אותנו לאן ולאיזה מקלט לרוץ, כי ביום שישי אחד אחה"צ התחילה הפגזה ואני נמצאתי אז ליד המקלחת הציבורית, ואיך ששמעתי את ה"בום" טסתי בריצה למקלט בית התינוקות, אליו הייתי אמורה להגיע. 
כל אותה שבת נפלו עלינו פגזים וזה היה מפחיד מאוד. כשהייתה רגיעה קצרה בצהרי השבת הצצנו החוצה מהמקלט וראינו את המטבח לילדים הרוס לגמרי. המטבח היה בנוי מפחים והם נפלו "כקליפות" אחד על השני.
באותה הצצה החוצה זכור לי שמשה גרינברגר הי"ד עמד בתעלה ליד המקלט והרחיב את התעלה הצרה, ואז הופיע מטוס ומשה מיהר אותנו להיכנס חזרה למקלט.
במוצאי שב הובילו אותנו בתעלות, בחשיכה, לשער הקיבוץ, משם הוסענו ע"י משוריינים אל מחוץ למקום.
אני זוכרת את הבתים עם חורים גדולים שחורים ואת ההרגשה שאנחנו עוזבים אבל עוד נחזור (תקווה שלא התאמתה). זכור לי שהיה נדמה לי שעל גלגלי המשוריין הניחו שקים.
ברגע שעזבנו החלה תקופת הנדודים והיותנו פליטים בכל מקום אליו הגענו.
תמיד קיוינו – אנחנו הילדים – שיום יבוא ונחזור לנגב - - - עד שהוחלט שמקימים מקום חדש.
חנה ברוכי (ערמון)
 
פרס הציונות הדתית
ביום רביעי הקרוב יתקיים טכס הענקת פרס הציונות הדתית ובין מקבלי הפרס גם חברנו נחום.
 
 
 
 
בשיעורו של הרב ירוןעסקנו בשאלה האם
ישנה מצווה מיוחדת לגור בירושלים.
עסקנו בעשר דרגות הקדושה שבארץ ישראל, וראינו שהמשנה אומרת שדרגות הקדושה באות לידי ביטוי בהגבלות הלכתיות, ולכן ירושלים קדושה יותר מאשר שאר ערי ישראל, לפחות בזמן שבית המקדש היה קיים, שאז אכלו פירות מעשר שני וקדשים קלים בירושלים.
למדנו מהמשנה שבעל או אשה יכולים לכפות על בן זוגם לעלות לארץ ישראל, ובאופן דומה גם לעבור לגור בירושלים. האם ההלכה הזו קיימת גם היום? ומה הן גבולות ירושלים לצורך ההלכה הזו?
שתי דעות בין פוסקי ההלכה ביחס לשאלה מדוע יכול בן זוג אחד לכפות על השני לגור בארץ ישראל:
יש שהבינו שזה קשור למצוות התלויות בארץ (ואם כך, לכאורה, אם אין חייבים במצוות הללו מן התורה כיום, אולי הדין יהיה שונה).
ויש שהבינו שזה קשור למצות ישוב ארץ ישראל (אשר קיימת גם בימינו, לדעת רוב הפוסקים) אולם, לפי שני ההסברים הללו לא ברור במה שונה ירושלים מכל שאר הארץ בזמן שבית המקדש אינו קיים. עונים על כך ה'אחרונים' שבירושלים יש סיבה אחרת, והיא הרצון לגור קרוב למקום השכינה.
הסבר שלישי ראינו בספרו של הרב טיקוצ'ינסקי, אשר טוען כי הזכות לכפות על בן הזוג מגורים בארץ ישראל ובירושלים נובעת מכוח הסכמה ברורה של כל זוג בעת הנישואין, שברור שכל אחד מתחתן על דעת לגור בעירו ובארצו - וירושלים היא העיר של כולם.
 
גדעון להמן, גיאוגרף מומחה לירושלים, סקר בפנינו את תולדות העיר במאה ה- 19.
בתחילת המאה גרו בירושלים רק יהודים ספרדים, האשכנזים ברחו מפחד החובות שצברו. חזרת האשכנזים היתה לאחר רעידת האדמה בצפת.
הפרנסה הייתה קשה ולכן נזדקקו לכספי 'החלוקה'. אצל האשכנזים כולם היו רשומים בישיבות ואת הכסף קיבלו מה'כוללים'. הספרדים החליטו שהכסף ילך רק לתלמידי חכמים מעל גיל 14 שיושבים ולומדים כל הזמן ושעברו בחינות. התוצאה הייתה שהרבנים הספרדים הצטיינו ומירושלים יצאו להנהיג ברחבי העולם. לעומתם, האשכנזים שלא נזקקו להוכחת ידע הביאו את מנהיגיהם מחו"ל.
ביום שישי הספרדים סגרו את עסקיהם, הלכו לטבול במקווה, המשיכו לבית-הכנסת ובזמן שנותר עד כניסת שבת קראו במגילת "שיר השירים". לעומתם האשכנזים עבדו כרגיל עד סמוך לכניסת השבת. למען האחידות נוצר 'מנהג ירושלים' כניסת השבת 20 דקות לפני המועד.
מנהג זה חל עד היום גם בפתח-תקווה שמייסדיה באו מירושלים.
בעקבות מצוקת הדיור ברובע היהודי בנה מונטיפיורי את 'משכנות שאננים'. היהודים פחדו לצאת מהחומות ומונטיפיורי שילם להם כדי שיצאו, למרות זאת כל לילה חזרו לרובע שבתוך החומות. עם פרוץ המגפה נסגר הרמטית הרובע היהודי, תושבי השכונה החדשה לא יכלו לחזור פנימה, מכך יצא שהם לא נדבקו במגיפה וגם התחילו בבניה שמחוץ לחומות. נבנה ציר 'מאה שערים' שתושביו המשיכו ללמוד בישיבות, שילמו כל חודש מעט מס וקיבלו דירות לפי הגרלה, ונבנה ציר רח' יפו שתושביו עבדו לפרנסתם ובנו את ביתם.
 
 
בשבוע הבא נלמד עם הרב מאיר רוזליו, מנהל חטיבת הביניים בישיבת 'למרחב'
בנושא המרתק והלא מוכר: סיפורי חכמים וחידותיהם.
 
זלמה וינד ז"ל – שלושים לפטירתה
אנו מביאים כאן את דבריו של מוטי – הנכד – באזכרה שהתקיימה אתמול.
פרשת השבוע שעבר הייתה פרשת "שלח לך". עיקרה של הפרשה הוא אהבת ארץ ישראל.
משה מצווה את השליחים לבדוק את ארץ ישראל, שנאמר "שלח לך...". 
עם ישראל - למרות שהיה במדבר, ובמדבר כידוע אין מים, חם שם, יש נחשים, עקרבים וכו' – לכאורה אמור היה לקפוץ על המציאה ולרוץ לארץ ישראל. ופתאום אנו רואים כי העם עוצר, מלין, בוכה ואומר בקצרה ובתכליתיות איומה: "הלא טוב לנו שוב מצרימה".
אנו רואים כי 10 מרגלים מצליחים לגרום לעם ישראל להוציא את דיבת הארץ. המרגלים מבקשים להשאיר את עם ישראל במדבר ולכאורה לגרום לחיסולו הפיזי, שהרי כמה זמן אפשר לנדוד במדבר?! וכל זאת עקב חשבונות צרים של המרגלים.
לעומתם קמים 2 מנהיגים, כלב בן יפונה ויהושע בן-נון, ונלחמים במרגלים ובעם ישראל ופועלים בכל כוחם לשכנע את העם, שנאמר "ויהס כלב את העם אל משה ויאמר עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
אכן, שניהם זכורים עד היום כמנהיגי העם, כחלוצי ההתיישבות בארץ-ישראל, כמנהיגים המוכנים להתעמת עם הרוב, והעיקר: לדבוק בה' ובתורתו ולעלות וליישב את הארץ.
 
אני ובני גילי איננו מדור המייסדים של בארות-יצחק. כולנו יודעים את ההיסטוריה של בארות-יצחק וכולנו חוגגים עמה בימים אלה את חגה. ההיסטוריה של בארות-יצחק היא ההיסטוריה של סבא יוסק וסבתא זלמה ז"ל.
כשעלו סבא וסבתא לארץ-ישראל הם נתקלו בכל הקשיים שהעלו המרגלים במדבר, ואולם בניגוד להם סבא וסבתא ובני דורם פעלו כמצוות כלב: "...עלה נעלה וירשנו אותה כי יכול נוכל לה".
בטוחני כי בזמנם לא היו ענבים ותאנים כפי שמצאו המרגלים. הם מצאו ילידי ענק, מחלות, מלחמות, ערים בצורות ועוד. ואולם, הם יכלו לה לארץ ויישבו אותה בגאווה ובהצלחה ב"ה.
סבתא וסבא שייכים לדור הנפילים, לא דור שראה נפילים וברח אלא דור שהוא הנפיל. מפניהם נפלו האויבים והם יכלו והצליחו ב"ה.
 
שמה של סבתא היה זלמה, ואולם מרובת תארים הייתה: אמא, סבתא, סבתא רבתא, סבתא לחימשים.
ואולם, שם נוסף היה לה, והוא סימא. כך נקראה סבתא בבית הוריה בגרמניה.
ובכן, מה היא סימא?
במסכת ערכין פרק ד', דף י"ט. כתוב: "שבזכר ושבנקבה מיבעי ליה. ומאי שנא נקבה? דכי מיזקנא קיימא אתילתא. ומאי שנא זכר דלא קאי אתילתא? אמר חזקיה: אמרי אינשי: סבא בביתא – פאחא בביתא, סבתא בביתא –סימא בביתא". רש"י על אתר מסביר: "סימא – מטמון שיכולה לטרוח ולעשות מלאכתה בזקנתה".
כולנו יודעים מהו מטמון. מי לא רוצה למצוא מטמון?
ובכן, סבתא ז"ל הייתה מטמון – בראש ובראשונה לסבא, לבנותיה, חתניה, נכדיה, ניניה, חימשיה, ולכל קרוביה, למכריה ולבית בארות-יצחק.    סבתא זלמה היא פשוט מותג.
  
רש"י מוסיף שיכולה לעשות מלאכה בזיקנתה. מי לא נהנה ממלאכתה בזיקנתה? הודות למעשה ידיה להתפאר משפחתה ובית-בארות יצחק זכו בכל אשר שילחה ידה, שנאמר "ידיה שלחה בכישור וכפיה תמכו פלך... רבות בנות עשו חייל וסימא עלתה על כולן".
 
כידוע לכולם סבתא וההומור תמיד הלכו ביחד.
על ההומור כתב באקולה: "ההומור כידוע הוא ידידו הנאמן של האדם. ההומור מלווה אותנו בדרכינו ואינו עוזב אותנו אף לרגע. הוא מורה לנו לשמוח, להבליג, להתעלם מהרע, וכל זה מתוך 'גילה, רינה, אהבה ואחווה ושלום ורעות'".
 
מספר אמרות היו שגורות על שפתיה של סבתא ז"ל.
"זו אתווס" – סבתא פשוט ייקית. חייבת לדעת הכל. לא רק לדעת, פשוט שולטת בכל הפרטים הקטנים.
מה לעשות? הדייקנות והירידה לפרטים היו טבועים בה.
"נטירליש" – אצלה הכל פשוט, טבעי כל כך ובטוח. היא בוטחת בבורא העולם. אמונה תמימה.
"ואס האט דו גזאקט" – כידוע סבתא שלנו לא שמעה טוב... והיא נזקקה ל "ואס האט דו גזאקט" הזה לא מעט.
"נו...ווווווווו..." – התכל'סיות של הייקים מציקה להם. בכל דבר היא חיפשה תמיד את השורה התחתונה. תוצאות. O.K. – סיפרת משהו. ומה יצא מזה? תכליתיות.
 
אומרת הגמרא במסכת סוטה דף ב.: "אין מזווגין לו לאדם אשה אלא לפי מעשיו". סבא ואנו זכינו בסימא – פשוט מטמון. האוצר, ב-ה הידיעה ובמלוא מובן המילה.
 
בורא העולם ירד לכרמו לקשט את היכלו ואסף אליו את המטמון, את האוצר שלנו, אותך סבתא.
סבתא נטמנה ברגבי אדמתה של ארץ ישראל, בבית בארות-יצחק. 
המטמון, האוצר שלנו הופקד בבית אוצרו של בורא העולם בגן עדן השמור לצדיקים.
סבתא שלנו נלקחה לבית עולמה להסתופף עם סבא יוסק, גדעון, בני משפחתה וחבריה מהקיבוץ.
ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך.
מוטי סוקולובסקי
 
 
  
הדרך לועדת מינויים
מאז שפורסמה בידיעון לפני כשבועיים הכתבה על הרכבת ועדת מינויים חדשה, פנו אלי מספר חברים והציעו שמות של חברים כמועמדים לועדה (מרבית הפונים הציעו שמותיהם של חברים אחרים).  
בשבוע האחרון שוחחתי עם חלק מאותם "מועמדים" ועלו מספר נושאים שעלינו להתמודד אתם:
·           באסיפה האחרונה, בסיכום הפעילות של ועדת הצעירים היוצאת, נאמר שהוועדה תפקדה זמן רב בהרכב חסר וללא ייצוג של הורים של צעירים. באופן מסורתי ועדת מינויים (ובשנים האחרונות המזכירות) מסיימת את מלאכתה עם בחירת הוועדה החדשה. פעמים רבות מלאכת הרכבת הועדות נעשית בתנאי לחץ כאשר הועדות הקודמות הגיעו לסף כוחותיהן ואף הפסיקו לתפקד. 
      האם ועדת מינויים צריכה להמתין עד שהועדה מגיעה לנקודה הזאת או האם ועדת מינויים צריכה 
      להתלוות לועדות במשך כהונתן ואולי לייזום השלמות או בחירת ועדות חדשות??
·           כדי לוודא שיתוף מרבי של חברים בועדות, ועדת מינויים צריכה להיות רב-שכבתית ולייצג את השכבות והסגמנטים השונים בקיבוץ.
·           בדרך כלל הרכב ועדת מינויים היה בן שלושה חברים, אך לאחר האמור לעיל יש מקום להגדיל את מספר החברים בוועדה בהתאם.
·           במקרה שמספר חברים הרוצים להתמנות לועדה זהה לגודל הועדה הרצוי ניתן להביא לאסיפה הצעה מוסכמת. מה עושים כאשר הביקוש גדול מההיצע?? איך בוחרים ועדה שיכולה לתפקד תוך שמירה על איזון ייצוגי?? הדילמה הזאת קיימת בכלל הועדות ולכן כאן דרושות לא מעט יצירתיות ואף חדשנות.
·           כפי שכבר נכתב לפני מספר שבועות, ועדת מינויים צריכה לפעול בתיאום ובשיתוף עם המזכירות, אך האם חבר מזכירות צריך להיות חבר בועדת מינויים?? במרבית ועדות המינויים שפעלו מאז שנוסד התפקיד של רכז משאבי אנוש, אותו רכז (או רכזת) מש"א לא ישב כחבר אך ברור שיש סיבות המצדיקות את חברותו בוועדה. מנגד, בעשור האחרון אנחנו עדים לתהליך שקול וסביר של שינוי במבנה הארגוני של המזכירות/הנהלת הקיבוץ. כתוצאה מהתהליך הזה, המזכירות/הנהלה פועלת בצורה יעילה ואפקטיבית יותר, אך כאשר בוחנים את אותו מבנה ארגוני (ניתן לצפות בגרסה המעודכנת באתר האינטרנט של בארות יצחק), אנחנו רואים שאותו גוף הוא ריכוזי מאוד. כאשר מוסיפים לכך שיש ועדות שבהן יושבים חברי המזכירות בתוקף תפקידם עולה הסוגיה האם ועדת מינויים צריכה להיות גוף הפועל בצורה עצמאית??
 
אנחנו נמשיך במלאכת הרכבת ועדת המינויים בתקווה שנוכל להעמיד לבחירה ועדה חדשה באסיפה באמצע חודש יולי. 
כרגיל, נשמח לשמוע כל משוב, הערה, או הארה.....
                                                                                      שבת שלום,
                                                      פרד   אדן
 
 
 
למען בריאותנו
ריענון נוהל נסיעות רפואיות
נסיעות קבועות יוצאות מהמרפאה 3 פעמים בשבוע. בשאר הימים יוצא רכב כאשר רשומים במרפאה יותר משני נוסעים.
נסיעה במונית ע"ח הקיבוץ מאושרת לילדים עד גיל שנה ולמבוגרים מעל 70. כמו כן במקרים של מחלות חום ובדיקות מיוחדות – בתאום מראש עם המרפאה.
חבר הנוסע עם ילד וממהר לחזור לעבודה, תשולם הנסיעה ע"ח מקום העבודה בתאום מראש עם מנהל הענף.
נסיעה לצרכי בריאות תרשם בספר הרכב ע"ח החבר, והוא יגיש למרפאה את הבקשה לזיכוי. המרפאה מזכה רק במספר הק"מ הנדרשים להגיע לקופ"ח ובתי החולים בפתח תקוה.
מוניות:
לאחרונה היה שימוש רב במוניות ללא אישור המרפאה. אני מבקשת להדגיש שיש צורך באישור לפני נסיעה במונית. במקרה חירום ניתן לקחת מונית ולבקש אישור לאחר מכן .
הנהלת החשבונות לא תזכה ללא אישור פתקים בהם רשום על ידי הנוסעים "על חשבון המרפאה". במקרה זה החבר יחויב עד לקבלת אישור.
עדיף וזול יותר לשלם במזומן (ולא בפתק), לכן אני מאוד מבקשת לא להשתמש ב"פתקים" אלא לשלם במזומן ולהגיש לי את הקבלה לקבלת החזר.
 
הזמנת רכב לנסיעה לצרכי בריאות במשך היום עד השעה 16.00 – באחריות המרפאה (ציפי לוי).
לנסיעות החל מהשעה 16.00 הזמנה רגילה בסידור רכב. אם אין רכב פנוי עפרה נותנת אישור להזמנת מונית (בהתאם לתקנון צוות רכב).
 
טיפת חלב
לפני כשבועיים נפגשנו במנהלת ראש העין – אהרון גל, ד"ר ליאורה , ריקי ואנוכי עם אורה מנהלת הסיעוד ועם ד"ר ארליך רופאת המנהלת, וקיימנו שיחה על שירותי טיפת חלב בבארות יצחק.
דווח לנו שלא קיבלנו אישור ממשרד הבריאות לפתוח בבארות יצחק סניף טיפת חלב (בגלל גודל המרפאה – משרד הבריאות דורש מרפאה בגודל 160 מטר מרובע) .
סוכם:
- אנו נקבל שירותי טיפת חלב במרפאת מזור.
- יוקדש יום קבלה רק לילדי בארות יצחק. 
- האחות סופי תהיה אחות טיפת חלב שלנו והיא תזמין את כל התיקים ממרפאת יהוד.
-         רופא ילדים מבית החולים "שניידר" יבצע את מעקב ההתפתחות אחת לחודשיים לפי הנוהלים
המקובלים.
 
היום שנקבע לקבלת ילדי בארות יצחק הוא יום רביעי בכל שבוע משעה 8.00 עד 12.00 .
 
ניתן להזמין תור בימים הבאים:
ראשון משעה 8.00 עד 13.00
שני     משעה 16.00 עד 20.00
שלישי משעה 10.00 עד 13.00
רביעי משעה 9.00 עד 12.00
 
מספר הטלפון   9327885-03
בשאלות ניתן לפנות לריקי או לברוריה.
 
עדכונים
החל מיום ראשון הקרוב יהיה שינוי בשעות של לקיחת בדיקות כלדקמן:
יום ראשון   07.00 – 09.00
‏יום חמישי‏ ‏ 07.00 – 08.15
 
                                                            בהצלחה לכולנו ובתודה על שיתוף הפעולה
ברוריה

 

בשעה טובה, בננו ישי יבוא בברית הנישואין עם אורלי

ביום שלישי הקרוב, כ"ח בסיוון.
קבלת פנים בשעה 19.30 – ליד חדר האוכל
החופה בשעה 20.30 – ליד בית הכנסת.
כל הציבור מוזמן לשמוח אתנו.
אסתר ושלמה פורשר
 
 
 
  
באגף הכלכלי
סנאק-טיים: כפי שדיווחנו זה מכבר התוצאות העסקיות במפעל במגמת שיפור ניכרת וחודש מאי מראה כבר על איזון.
כזכור, מיודענו אמי אקרון – שהובא למפעל כיו"ר פעיל – נכנס למעשה זמנית לניהול המפעל וניתן לסכם את הפרק הזה בס"ד כהצלחה. המפעל התייצב, יש לו היום מערכת לוגיסטית עצמאית, קבלנו שוב רשיון יצרן ממשרד הבריאות והמפעל עבר בהצלחה את מבחן תקן ISO.
סך המכירות מאז תחילת השנה הוכפל, לאור הגידול בהזמנות הרחבנו את שטח הליקוט וכח האדם התייצב.
מזה זמן אנו מחפשים מנכ"ל למפעל, יחד עם רצוננו לשלב בהנהלה את אמי אקרון.
האגף הכלכלי דן במועמדות של מוישי ג' למנכ"ל המפעל. שוחחנו עם מוישי ושמענו את תכניותיו ומחשבותיו לגבי המפעל. העלינו מספר אפשרויות למבנה הארגוני בסנאק-טיים ובסיום הדיון התקבלו ההחלטות הבאות:
1.       האגף הכלכלי ימשיך לכהן כדירקטוריון המפעל לשנה אחת.
2.       מוישי ג' מתמנה למנכ"ל המפעל החל מ-1.8.08 וכולנו מאחלים לו ולצוות הצלחה ושגשוג.
3.       מוישי פורש מדירקטוריון המפעל ובמקומו מתמנה אמי אקרון.
4.       המבנה הארגוני של המפעל יהיה כדלקמן:
דירקטוריון, מתחתיו אקזקוטיבה (שלמה פורשר, אמי אקרון, מוישי גרינברגר), מתחת לאקזקוטיבה מנכ"ל ומתחת למנכ"ל שתי חטיבות: חטיבת הייצור וחטיבה עסקית.
    5.    בישיבה הבאה יוגש לדירקטוריון ע"י האקזקוטיבה מסמך הבנות המפרט ומגדיר את דרכי ניהול המפעל.
 
הערות:
·           אמי אקרון יהיה כאמור חבר הדירקטוריון ויעסוק בעיקר בפיתוח העסקי של המפעל.
·           אנו רוצים להודות לאמי ש"עמס" על כתפיו את הניהול בחצי השנה האחרונה וממשיך לתרום ממרצו ומניסיונו.
 
סיכום שנת 2007
התחלנו לדון בתוצאות הכלכליות של שנת 2007. ככלל, שנה זו הייתה פחות טובה מקודמתה. ענפי בעלי החיים ממשיכים לשמור על יציבות ואפילו שיפרו את התוצאות (לול, הודים). מצד שני יש ענפים שלא עמדו בתכנית המשק (סנאק-טיים, גד"ש). אברות המורחב (אברות-חצ"ם-פלעד) ממשיך להיות הענף המרכזי שלנו שעמד בתכנית המשק, אם כי התוצאות העסקיות של הקונצרן פחתו לעומת 2006.
בהוצאות הקיום חרגנו ב-5%, בעיקר לאור ההתייקרויות בענף המזון.
בישיבה הקרובה נמשיך לדון במשמעות סיכום 2007 לגבי תכנית המשק היצרנית והצרכנית לשנת 2008/9.
                                                                                               שבת שלום,
דוד פורת
 
 
 
ב מ ז כ י ר ו ת
קליטה
המזכירות שמעה המלצת ועדת קליטה להעביר לדיון במועצה את נושא העמדתם להצבעה לחברות של
מיכל ויוסי הדרי, ולהצבעה למועמדות של חן ויאיר בר-נדר, יוליה ואיתי שוהם, קרן ועמיחי שטרן.
אולפן הכשרה
בהשתתפות אסתר פורשר ולאה שוהם, רוברט ברל – המחלקה המשימתית במזכירות הקיבוץ הדתי, והרב רפי אוסטרוף – מח' הכשרות במזכירות העולמית של בני-עקיבא, נערך דיון על קליטת הכשרת בני-עקיבא מצרפת החל מחודש ספטמבר 2008 ועד סוף ינואר 2009. מדובר בקבוצה של 35-40 חניכים.
לאחר תום התכנית ייעשה מאמץ להמשיך עם תכנית האולפן הרגיל שלנו.
סוכם לאשר קבלת התכנית בהנחה שהתנאים הכספיים אינם נופלים מהחזקת האולפן הרגיל.
צוות האולפן ימשיך בתפקידו יחד עם 2 בנות שירות לאומי.
רוברט ברל התבקש, ואף התחייב, להמציא למזכירות נייר ובו התנאים הכספיים להחזקת התכנית.
ראוי לציין כי הבקשה לקיום אולפן-הכשרה הגיעה למזכירות נוכח התמעטות מספר התלמידים באולפן הרגיל, שהביאה מפעל ותיק זה למצב של צורך בשינוי וברענון.
רשם: אלי ברמן
 
 
על גלגלים
 
לידיעת הנהגים !
בשלב זה אין שינוי בנושא הסעת נוסעים בכלי הרכב הגדולים (קומבי וטויוטה הייאס).
נהג בעל רישיון ג' רשאי להסיע 11 נוסעים.
נהג בעל רישיון ב' רשאי להסיע 8 נוסעים.
כל מי שקיבל רשיון אחרי ינואר 2007 אינו ראשי לנהוג בכלי הרכב הגדולים.
 
חניה
אני חוזרת ומבקשת לא להחנות כלי רכב בסמוך למכולות האשפה (הצפרדעים) כדי לא להפריע לרכב השירות הבא לרוקן את המכולות וגם כדי שכלי הרכב החונים לא ייפגעו.
 
תזכורת בנושא אשפה
פריטים גדולים שאינם נכנסים למכולות האשפה אין להשאירם ליד המכולה. יש לשים אותם באתר האשפה מאחורי המחסן הכללי.
עפרה
 
 
השעור בפרשת השבוע יינתן ע"י יששכר ברמן
אחות תורנית: שלי ספיר – פלאפון 5199
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
תזכורת ממערכת תקציב אישי/מנגנון תכניות חסכון:
 
עכשיו הזמן...
מי שמעוניין למשוך כסף מהחיסכון או להפקיד בו כסף, יפנה לדוד שפירא עד יום שני הקרוב 30.6.08
הכסף ישוחרר או יופקד ביום הראשון של הרבעון הבא (01/07/2008).
פניות לדוד בקופת בית בשעות הקבלה, או בכתב.
בעלי חשבונות קיימים קיבלו דיווח מצב החשבון נכון ל 30/6/2008.  
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
לקראת ח' בתמוז
ילדים חביבים: השבוע הבאנו לפניכם תשבץ ואם תפתרו אותו נכונה תקבלו בטור הראשון מלמעלה למטה שם מקום שאנחנו אוהבים.
הפותרים החרוצים משבוע שעבר הם: אלמוג נתנזון, הדר ישראלי ואורי ברמן.
 
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
ביטוח – שימו לב!
בין התאריכים 16.7.2008 עד 31.7.2008 אהיה בחופשה.
למי שידוע על עניני ביטוח המחייבים טיפול, נא הודיעו על כך לפני יציאתי לחופשה.
בימים בהם אעדר נא פנו להנהלת חשבונות ( ליהושע ) או למזכירות.
אליעזר שפיר
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
משקפיים
עקב העלות הגבוהה של עדשות דו-מוקדיות (ביפוקל) ורב-מוקדיות (מולטיפוקל) אנו מבקשים מכל מי שזקוק לעדשות כאלה (בפעם הראשונה או חידוש) להתייעץ עם אילנה לרמן לפני הקנייה.
אהרן גל / אילנה לרמן
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
הזמנת ספרים
על לוח המודעות של ועדת תרבות בכניסה לחדר האוכל – הרשמה להזמנת כרך ב' של מסכת מנחות בעריכת הרב שטיינזלץ. 
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
 
 
יישר חילכם לאורייתא
השבוע עמד בסימן מסיבות סיום בבתי הספר של ילדינו: 
ילדי כתה ו' עם הוריהם ציינו את האירוע בטיול ערב בירושלים.
ילדינו הלומדים ביבנה קיימו אמש את מסיבת הסיום המסורתית בנוכחות הוריהם וחבריהם.
לכולם אנו מאחלים חופשה נעימה וקיץ בטוח.
נשמח לקבל רשמיכם מהמסיבות לגיליון הבא של הידיעון.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
תודה
לכל החברים, לשכנים שעזרו, שחייכו ויעצו - תודה רבה ושנזכה להחזיר לכם בשמחות.
הרמת כוסית לכבוד בננו החדש בערב שבת לאחר הסעודה בביתנו.
הברית תהיה בעזרת ה' ביום שני הבא עלינו לטובה לאחר המניין השני של שחרית. נשמח לראותכם.
מיכל ויוסי הדרי
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
 
 
 

 
AtarimTR