ידיעון 2579 ח' בתמוז

בס"ד, ח' בתמוז תשס"ח
 
שבת קודש "בלק"
 
 
תפילת שחרית
08.30
הדלקת נרות
19.27
שעור בפרשת השבוע – במועדון
שעור במשניות – בשטיבל
11.00
מנחה, קבלת שבת, ערבית
   
19.35
סעודת שבת בחדר האוכל
11.30
סעודת שבת בחדר האוכל
20.45
מנחה גדולה
13.30
מכונת השטיפה פועלת
בשעות 21.30 – 23.30
 
שעור בגמרא – דף יומי
17.15
נשים אומרות תהילים בבית סעדון
17.30
 
 
מנחה קטנה
18.00
 
 
ערבית, הבדלה, קידוש לבנה
20.31
 
 
 
 
 
עונג שבת לילדים בשעה 11.00
 
 
   כיתות א'-ג' - ענבל ישראלי
   כיתות ד'-ו'   - אריאל רונן
 
זמני התפילה במשך השבוע
   שחרית א', ג', ד, ו'             06.00
    שחרית, ה'                     05.50
   מנחה ברחבת חדר האוכל   13.30
   מנחה בבית הכנסת           18.30    
   רבע לערבית                   20.00
   ערבית                          20.15
 
 
ת ר ב ו ת ו ן
 
הרב ירון בשירות מילואים
 
 
שעור בנ"ך לא יתקיים
 
יום ראשון
בית שפירא
התעמלות לגברים
17.30
יום שני
מועדון
בית מדרש לגימלאים
08.30
יום שלישי
מועדון
צ'י קונג לבגירים
17.30
יום רביעי
מועדון
מפגש ערבית לבגירים
18.30
חדר עיון
שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י
21.00
 
שעור ניצוצות מהדף היומי לא יתקיים
 
יום חמישי
חדר עיון
שיעור בדף יומי
06.30
יום שישי
בית שפירא
יחדיו ב-ו'
09.00
 
 
השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב אחרי תפילת ערבית בחדר עיון
 
  
 
האשה הראשונה בבארות-יצחק בנגב
הייתי בת 19. עזבנו את כפר-פינס כגרעין קיבוצי לרמת-השומרון והוחלט שיוצאים להתיישבות בנגב.
המשימה הראשונה הייתה לחפש מים מתוקים. הוחלט שתצא משלחת של כמה בחורים לקידוח ואני נשלחתי עם הבחורים כדי לבשל להם.
היו שלושה בחורים מחברת הקידוח ושני בחורים שלנו – דב שנצר (לימים נצר) ושמחה אוברנדורפר ז"ל.
העמיסו אותנו ביחד עם כל הציוד על משאית פתוחה ויצאנו לדרך.
הייתי שם 10 ימים בערך בלב השממה. השירותים היו בואדי הסמוך – בצד ימין בנות ובשמאל בנים.
היה ערבי בשם שוקרי ששמר עלי. הוא ישב בפתח האוהל כל הלילה ובבוקר קיבל ממני רשימה של מצרכי הבישול להם הייתי זקוקה והוא הביא לי אותם.
בתחילה דיברנו בפנטומימה ולאחר מכן הצלחנו לתקשר בעזרת ספר ללימוד ערבית.
הבחורים מצאו רק מים מלוחים ובכל זאת הצלחנו לגדל גידולים שונים.
לדעתי הרעיון של התחקירים שנעשו הוא גאוני – אנשים שהיו תמיד רק תמונות, דמויות שלא אמרו דבר עליהם חוץ ממשפט ביום הזיכרון, הפכו לבני-אדם עם משפחות ועבר.
יישר כח לעושים במלאכה.
לאה לוי
 
 
מה בגיליון ?
  • חגיגות ח' בתמוז – הרב ירון
  • "אלה ששוב לא נפגוש"
  • הביתה – מעין ברמן
  • ריאיון עם יהושע קורן – מיכל שפיר
  • קירות מספרים – עדנה עם לאה שוהם
  • סיפור התחקירים על הנופלים – יונה ברמן ואלישבע בן-דוד
  • נפתוליו של תחקיר אחד – סוזי בר-אורין-משה
  • דבר הותיקים – אלישבע בן-דוד
  • יחדיו ב-ו' – סיכום שבועי
  • תכנית השבוע בבני-עקיבא
                                                 וכלבו דף          
                                                                 קראו בנעימות !
המערכת
 
  
חגיגות ח' בתמוז
בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל ובטלו דתם ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצוות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם ולחצום לחץ גדול. עד שריחם עליהם א-לוקי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד החורבן השני... ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו, שתחילתן מליל חמשה ועשרים בכסלו, ימי שמחה והלל
(רמב"ם, הלכות מגילה וחנוכה, פרק ג)
 
אינני יודע כמה יהודים נהרגו בקרבות המכבים. אינני יודע כמה יהודים נהרגו בשושן הבירה בעת שהתרחש נס פורים. כותבי ההיסטוריה מנעו מאתנו את המידע הזה מפני שהם האמינו שזהו אינו הסיפור האמיתי של אותם הימים. אני מניח שבני משפחות ההרוגים התקשו לחגוג את החגיגות של חנוכה ופורים בשנים הראשונות, אבל בסופו של דבר, הימים האלה נחרתו בתודעתנו כימי שמחה והלל - בגלל ההתרחשות ההיסטורית.
ששים שנה עברו מאז אותו קרב ביום ח בתמוז תש"ח. רבות דובר על העוול שנעשה לבארות יצחק כשלא קיבלה את נס הקוממיות. אבל אולי גם אנחנו עושים עוול אם אנחנו מתרכזים רק באבילות של ח בתמוז ולא בחגיגות הניצחון. נכון שזהו יום זיכרון לשבעה עשר הרוגים, אבל זהו גם יום שנעשה בו נס, והישוב הקטן הזה הצליח להניס את גדודי המצרים ולקבוע את גבולה העתידי של מדינת ישראל.
הלוחמים הללו נהרגו למען מטרה מסוימת, והם הצליחו בה. כשאנחנו מתמקדים רק באבל ובזיכרון על מה שהיה, אנחנו קצת פוגעים בכבודם, מכיוון שהם הקריבו את חייהם למען מטרה מסוימת, ואנחנו מציינים את קרבנם ולא את המטרה שלשמה נהרגו.
בשנים האחרונות החלה מגמה של שינוי האופן שבו אנחנו מציינים את ח בתמוז. במקום להתמקד רק בסיפורם של הנופלים, מרחיבים את ההתעסקות גם בסיפור ההיסטוריה של המשק וההישגים שלו עד היום. ברצוני להציע מדרגה נוספת למגמה זו, כפי שנקבע גם בפורים וביום העצמאות: יום לפני החגיגות (או בתחילת היום - כיון שיש אנשים שעולים לקברי אבותיהם לומר קדיש) לזכור את הנופלים, אבל את עיקר היום להקדיש לחגיגות ולהודאה לה' יתברך על הנסים הגדולים שהתרחשו באותו היום.
אינני מדבר רק על הצורך ב'יום הולדת' לקיבוץ, אלא גם על כך שלא נקבעה מסגרת שבה אנו מודים לה' על הנס הגדול. ח בתמוז צריך להישאר בתודעתנו כיום חגיגות הנס של הקהילה שלנו. גם אם לנס הזה היה מחיר כבד מאוד, המחיר אינו צריך להאפיל על גודל הנס. את היום הזה צריך להקדיש להלל את הקב"ה, לספר את גבורותיו ולהודות לו על כל הטוב שגמל לנו.
חג שמח,
הרב ירון
 
  
 
חללי הקבוצה שנפלו במערכה בבארות-יצחק בנגב
 
דוד פישר
יצחק גרופה
עקיבא אנגלנדר
מנחם פרידר
שמואל דסקל
דוד בורנשטיין
ישראל פרייברג
אברהם הרטשטיין
אברהם ביקהרד
מנחם פרייזלר
מלכה ויינברגר
משה גרינברגר
מאיר פרקש
חיים זיידרמן
מנחם-דוד שורץ
שאול תירס
שמעון זעירא
חנה אופנברג
 
אהרן כהן
 
 
 
הנופלים במערכות ישראל
פנחס קופליק      יואב ויטריאול
מנחם דגני
יעקב סמט          יוסף אילני
מאיר שנור
נתנאל (תני) אהרן         יוסף צבי(בונדי) יעקבס
שרגא כץ
 
 
הנפטרים בקבוצה
שמעון סלומון
נפתלי רייניץ
יהודה אהרן
דבורה וולקובסקי
פנחס (פיל) לרמן
חדוה רייניץ
בתיה (בתי) סלומון
טובה בורנשטיין
יוסף פורת
יפה דגני
אהרן הלוי
אהובה קורן
יצחק(איציק) קייזלר
אברהם (בילט) הלר
יהודית לנדסברג
אריה (אריה'ס) סלומון
רחל בלנקנשטיין
יצחק בידר
דבורה אנגלנדר
מרדכי ברמן
משה פלדהיים
יצחק בלנקנשטיין
ישראל קוטב
מיכאל גליקסמן
אברהם (אברמ'ל) גרוס
יהודית גרוס
חדוה קוטב
מרים (שורץ) פורת
יעקב (רוברט) כרמי
מנחם ערמון
חיים ליבוביץ
יוסף (יוס'ק) וינד
שלמה לוי
אסתר פלדהיים
מלכה (מלי) ערמון
יצחק זכאי
יוסף כץ
שמעון פורשר
לאה קורן
משה פרידמן
הניה לוי
אלעזר (לזר) לוי
חנה פורשר
עדוא זכאי
זלמה וינד
יעקב (ינקו) שטרסבורגר
אלחנן יעקבס
ברוך ברמן
 
 
הביתה
אי אפשר לי
שלא לקחת עמי
לכל מקום אליו אלך
את הבית,
את השדות והמרחב,
את שירת הציפורים,
הקסם והחמלה,
את האור הזה של בין ערביים.
 
כי לאן שלא אלך,
ובאשר אפנה,
כל המטען הזה
של יופי קסום, בראשיתי,
הולך אתי
ומתנגן בלבי,
והוא חיי,
והוא אורך ימיי,
והוא לבי.
 
                                                                                                   מעין ברמן
 
  
 
הפעם – היסטוריה ולא ניהול חשבונות
שיחה עם יהושע קורן.
 
מתי עלית ארצה? ואיך הגעת לבארות?
יהושע רוצה להקדים ולספר על חייו לפני העלייה לארץ
ומתנצל שפרטים רבים נשכחים במשך השנים.
נולדתי בקלן להורים יוצאי פולניה, בכור לשלוש אחיות –
אחת מהן הגיעה עמי ארצה והשתים האחרות ניספו באושוויץ.
למדתי בבי"ס תיכון יהודי בקלן . בשנת 1938 כל הגברים והבנים נתיני פולין נשלחו חזרה לפולין. נסענו ברכבת נוסעים דרך ברלין ושהינו בתנאי הסגר בפולין קרוב לגבול. כעבור כחצי שנה אורגנה מטעם בח"ד (ברית חלוצים דתיים) קבוצה שתצא להכשרה לביאליסטוק לחווה של אציל פולני, שם עבדנו בעבודה חקלאית ללא ידע ומושג בחקלאות. גם אחותי הגיעה לשם. האחיות האחרות נסעו לאנטורפן ומשם נשלחו לאושויץ, ההורים נסעו לקרקוב ויהושע אינו יודע מה עלה בגורלם. הגרמנים עברו בעיר וגילו אותנו מסתתרים במרתף אך למזלנו עזבו אותנו והמשיכו בדרכם. ב-1939- עברה העיר לידי הרוסים. עברנו לוילנה לפני סגירת הגבול.
היה חורף קשה. זרח ורהפטיג הגיע כדי לדאוג לשליחת האנשים לארץ. נסענו בקבוצות קטנות ברכבת דרך מוסקבה ואודסה ומשם על אוניה רוסית לקושטא, משם לגבול הסורי ברכבת ושם חיכינו לויזות לארץ. לכולם חוץ מאשר לי הגיעו הויזות. המשכנו לחאלב שם התחייבנו להתייצב אצל הבולשת. מחאלב לטריפולי באוטובוס ומשם במונית לחיפה, לבית עולים. היינו כ20 חברים מליטא. יצחק בלנקנשטיין בא מטעם הקיבוץ הדתי לחלק אותנו בין הקיבוצים כך הגעתי לרמת השומרון (עם פנחס קופליק שהתגייס אחר-כך לצבא הבריטי ונהרג). הייתי צעיר מרוב חברי הקיבוץ, אז צורפתי לגרעין ממקווה ומכפר פינס.
ברמת השומרון עבדתי בחלקת גן הירק ובפרדסים. כשהקימו בנגב מחנה זמני עברתי לשם. הייתי חצרן (להדליק לוקס בחדר אוכל וכו') אחראי על מחסן תבואות, עבדתי בהנהלת חשבונות, ברישום עבודה ובגידולי שדה.
 ב-1946 עזב את הקבוצה מנהל החשבונות. אני רציתי להמשיך לעבוד בשדה אך אספת החברים החליטה שאני חייב להיכנס לעבודה בהנהלת חשבונות. נסעתי לתל-אביב לקורס בן שלושה שבועות, לעיתים הייתי עוד מגויס לעבודה בשדה. הנהלת החשבונות הייתה במגדל המים למטה ואני גרתי מעל וזה היה שדרוג לעומת המגורים הקודמים באוהל ובבית קש.
אני הייתי המפעיל של הרדיו היחיד שניצב בחדר-האוכל. כשהייתה ההצבעה באו"ם ב- 29 בנובמבר שמענו ברדיו והלכנו להעיר את כל החברים.
ב- 14 במאי אחרי ההכרזה על הקמת המדינה התפזרנו בתעלות שעדיין לא היו עמוקות, כי לא דמיינו שתהיה מלחמה קשה כל כך. פגז התפוצץ ונפגעתי מרסיס בפני. שכבתי בבונקר של החולים ובמוצאי-שבת פוניתי עם הנשים והילדים.
נשארתי בניר-עם לטיפול ראשוני ומשם ברכב צבאי לבי"ח הדסה בתל-אביב ול"בית הבראה" בתל השומר שעדיין היה קרוב לגבול. לאחר שבועיים חיכיתי להזדמנות לחזור לנגב שהיה מנותק. נסענו עד נגבה, עברנו בשקט אחד אחד את הכביש וחולקנו לישובים השונים. בבארות יצחק הייתי מוצב בעמדת ה"לורדים", היה לנו נשק "כבד": מקלע בינוני. שלושה אנשים הפעילו אותו. במשך היום היו הפגזות ובלילה עבדנו בשיפור העמדות. בין העמדות היו קווי טלפון שנותקו כשמגדל המים התפוצץ ואז הקשר בין העמדות היה ע"י רצים.
 
ביום הקרב המצרים התקדמו לעבר העמדה, ירינו עליהם והם פנו מערבה. אחרי שנודע מה קרה בעמדות המערביות הודיע שליח שנעבור עם הנשק למרכז המשק. היה צריך להרים את הנשק שלא יירטב.
אז כבר שמענו על נפגעים והורו לנו להגיע לבית התינוקות שבו הקיר המערבי היה הרוס ודרכו אפשר היה לראות מה קורה.
באותו זמן התחיל התותח שהגיע לנגב לירות ופגע במרכז הכוח המצרי. גם אנחנו, חברי הקיבוץ, ירינו לעבר ריכוז החיילים המצרים.
יהושע מציין שבמהלך הקרבות כבר ידעו מה קרה בכפר-עציון אך לא נראו סימני פחד או בהלה אצל הלוחמים.
חזרנו לעמדות הקודמות. הייתה עוד הפגזה מעזה לפני שהפסקת האש נכנסה לתוקפה.
החללים נקברו בבית קברות זמני. לאט לאט עברו החברים לתל-אביב. יהושע נשאר ברוחמה לטיפול ומשם עבר לתל-נוף.
 הגברים עברו לוילהלמה כדי לתפוס את הבתים, הנשים והילדים היו עוד בנחלת-יהודה. כדי לקיים אספות כדי להחליט אם לחזור לנגב או להישאר במרכז היו הגברים צריכים לנסוע לנחלת יהודה.
לשאלה 'מה הייתה דעתך בנושא' ענה יהושע שרוב הרווקים היו בעד לחזור לנגב והיו מאוכזבים מההחלטה להישאר במרכז.
כאן המקום לציין שלמרות שנכנס לעבודה בהנהלת חשבונות נגד רצונו, אנחנו ממשיכים ליהנות מעבודתו המאוד מקצועית.
למרות טענתו שפרטים רבים נשכחים מהזיכרון יהושע עוד עובד מצוין (הלוואי עלי) ואפשר היה לשמוע מפיו עוד ועוד, אך נשמור משהו לפעם הבאה.
אני מודה ליהושע על השיחה המעניינת ומאחלת לו שנים בריאות וטובות יחד עם כל משפחתו.
מיכל שפיר
 
 
 
 
 
 
אנחנו מצדיעים ל:
חברינו הוותיקים, מייסדי בארות יצחק ברמת השומרון, בנגב ובשפלה לוד,
למגיני בארות יצחק בנגב בתש"ח
לבנים שהמשיכו את מפעל אבותיהם
לכל החברים בבארות יצחק שהצטרפו לקיבוץ, השקיעו בו את כוחם ומרצם,
בנו בו את משפחותיהם והפכו אותו לנקודה ירוקה ומשגשגת.
לכולנו – ברכות לעתיד של תורה ועבודה, עמל ושגשוג!
"מה טובו אוהליך, יעקב, משכנותיך, ישראל
כנחלים נטיו, כגנות עלי נהר"
 
 
 
 
 
קירות מספרים
 
מזה כחודשיים הולכים קירות חדר האוכל ומתעטרים בתמונות –
תמונות משפחות, תמונות אירועים, תמונות ילדים, ועוד ועוד. 
במשך ימי השבוע ועוד יותר בשבתות אפשר לראות חבורות חבורות של אנשים נשים וטף סובבים, מביטים בתמונות, מנסים לזהות את הדמויות ונזכרים באירועים מחיינו.
מה זה ועל מה זה? מי עומד מאחורי המבצע היפהפה הזה?
 
ראשית קצת "היסטוריה" כפי שמוסרת עטרה:
"כנס עיון לציון 60 שנה לקרב בבארות יצחק בנגב" נכנס להילוך... אורית מסבירה לאמא עטרה שכדי להיכנס לעניינים כדאי לתלות תמונות בחדר האוכל. לדבריה 'זה מכניס לאווירה'.
מי מתאים? מי יעשה זאת בנאמנות? השם הראשון שעולה הוא לאהל'ה שהם".
 
אז הלכתי לשוחח עם לאהל'ה. לא התיישבנו על כוס קפה – קיימנו את השיחה כשלאהל'ה עסוקה כל הזמן בניילון תמונות נוספות ומספרת לי תוך כדי. לאה אומרת שחשוב לה לניילן את התמונות כי זה "מוציא את התמונה החוצה" וכמובן גם מגן עליהן. אז היא עובדת ואני מקשיבה ורושמת.
 
23.00 בלילה – טלפון מעטרה: "אנחנו רוצות לבוא אליך לכוס קפה". "טוב, בואו."
תוך כדי הקפה מפטפטות ופתאום אורית אומרת לי: לא סתם באנו אליך – יש לנו מטרה. כחלק מהאירועים שיתקיימו סביב ח' בתמוז אני רוצה להכין תערוכה של תמונות מתחלפות שיכניסו את הציבור לאווירה.
דבר ראשון – כהרגלי – אמרתי: לא!
במחשבה שנייה של כמה דקות אמרתי שאני מוכנה לקחת על עצמי את המשימה.
אורית הדריכה אותי ואמרה שאעבוד לפי נושאים, 8-10 תמונות לכל נושא. התמונות תוצגנה בסמוך לדלת הכניסה הראשית לאולם האכילה ובכל שבוע נזיז אותן לקיר אחר וליד הכניסה נציג תמונות חדשות.
בנקודה זו הבנתי שלא אוכל להרים את הפרויקט לבדי ופניתי לדבורה רייניץ שתמיד נענית ברצון ובשמחה לעזור. הפרויקט הזה הוא פרי עבודה משותפת של שתינו ואני מודה לדבורה על עזרתה הרבה.
כשנכנסתי לנושא לא ראיתי לפני את התוצאה הסופית. כמו תמיד כשאני מקבלת משימה הראש מתחיל לעבוד ולגבש את הרעיון המלא, וכך היה גם הפעם.
פרסמנו בידיעון שאנחנו מבקשים תמונות. ההיענות הייתה חלשה ואז החלטתי להיכנס לבתים ולעיין יחד עם החברים באלבומים המשפחתיים כדי לדלות מהם את התמונות שרציתי.
זאת הייתה חוויה מרגשת, מצחיקה וגם מאוד מעשירה עבורי. בשבילי הייתה זו גם הזדמנות פז להגיע לבתים שאף פעם לפני כן לא ביקרתי בהם.
מההתחלה היה לי ברור שאציג את התמונות תחת כותרות ואלו תהיינה לקוחות מן המקורות היהודיים. בנקודה זו פניתי לרב ירון, לדינה אמיר ולעדנה שיסייעו לי למצוא פסוקים שיתאימו לנושאים, ומהם בחרתי את אלה שהכי דברו אל לבי.
כאן המקום להסביר לכל אלה שלא שמו לב לכך עד היום: הכותרות מעוצבות כדגל ישראל מתנפנף בגלים, שזהו מוטיב שאני מאוד מחוברת אליו. בהכנת האותיות נעזרתי במיכל ברמן ועל כך אני מודה לה מאוד.
כל העיסוק בנושא הוא מבחינתי והרגשתי הצדעה לותיקינו. הביקור בבתיהם היה חוויה מיוחדת. היה לי חשוב לשמח אותם ולהכניס גאווה בליבם. כאן המקום להודות להם על הפרגון שלהם ויחד אתם גם לכל הציבור שנענה בשמחה.
תוך כדי התהליך קבלתי משובים חיוביים מהחברים על כך שתוך כדי החיפוש זימנתי להם אפשרות ליהנות מאלבומי התמונות שלהם שביומיום אינם מציצים בהם כמעט.
קו מנחה לאורך העבודה על הפרויקט היה "אנחנו קיבוץ של תורה ועבודה" ועם זה הלכתי.
מאוד התחברתי להבעות הפנים של הדמויות המצולמות ובתוך זה התחברתי במיוחד לתמונתם של מרים ודוד שוורץ ואחר כך תמונתה של מרים האלמנה ושלושת ילדיה, כשדוד הקטן היושב על ברכיה מנציח את שם אביו. בתמונות מאוחרות יותר "פגשתי" את דוד כקצין בצה"ל ואחר כך כמדריך טיולים ודואג לשימור אתר המגדל בנגב (בעזרתו המסורה של סוקו) וסיפורי המקום. סיפורה של משפחה זו למעשה מהווה עבורי מעין דגם של סיפור החיים של המקום.
חלק נוסף מהעניין היה לשלב את הציבור בלקיחת חלק פעיל בתערוכה ע"י זיהוי הדמויות והמקומות, בבחינת "מי מכיר מי יודע" ואני עדיין מזמינה אתכם לרשום על המדבקות הלבנות את שמות הדמויות והמקומות שאתם מזהים.
לסיכום אני מודה לכולם ואני גאה שאני חלק מהמקום הזה ומפרגנת לציבור הזה על מי שהוא היה ועל המקום שבו הוא נמצא היום. כל הכבוד !!!
 
ואנחנו כולנו אומרים יישר כח גדול ללאהל'ה על ביצוע המשימה על הצד הטוב ביותר.
 
ע ד נ ה
  
 
     נר זיכרון !
     מרים (שוורץ) פורת ז"ל – י"ד בתמוז תש"ל
 
 התחקירים שהפיחו "גוף" ו"נשמה"
בדמויות הנופלים בנגב בקרב לפני 60 שנה
 
 
בערבו של יום חמישי השבוע נציין 60 שנה ליום הקרב ב-ח' בתמוז תש"ח. נספר בערב זה את סיפוריהם של הנופלים ששמותיהם שגורים היו בפינו בטקסי יום הזיכרון מדי שנה בשנה אך אלמונים נשארו ואנו לא ידענו דבר עליהם. לא ידענו וגם לא שאלנו - מי הם היו? מי היו חבריהם הטובים? את מי הם אהבו? האם היו להם אבא ואימא שבכו את מותם או שלא נשארו להם שארי בשר אחרי השואה? "חור שחור" שלא נפתח במשך 60 שנה.
17 נופלים היו בקרב בבארות יצחק בנגב, ומתוכם 7 חברי בארות יצחק. את שמות חברי הקיבוץ שנפלו ידענו, מה גם שהמשכנו את חיינו בצוותא עם אלמנותיהם וילדיהם בבארות יצחק ונשאנו את זכרם ביומיום. אבל מי הם האחרים שלא נשאר להם שאר בשר בקיבוץ ומתי תיפרע חובת הידיעה שהם לא רק שמות אלא גם עולם אישי שלם שעצר מלכת?
 
את מסע ההיכרות המיוחד והבלתי שגרתי הזה עמסו על עצמם בחודשים האחרונים רבים מחברי הקיבוץ, בניצוחם של מוישי גרינברגר, אורלי פלדהיים וגיל אמיר, שלושתם בני משק בגילאי אמצע החיים. בהנחייתם יצאו טובי חברינו לאסוף חומר על הבלתי ידועים שבין הנופלים ומתוך החומר המרגש שנאסף על הדמויות עיבדה אורלי את הערב של ח' בתמוז, שיעלה לפני חברי בארות יצחק, בניו וקהל רב שיגיע השבוע ביום חמישי בערב.
אורלי, בת משק שחיה כבר שנים בתל-אביב, היא הרעיונאית והבמאית של הערב.
אורלי: "הרעיון היה לעשות תחקירים על הנופלים ולהעמיד תערוכה מהחומרים שיעלו, ואילו את מופע הערב להקדיש לשירה משותפת שישולבו בה חומרים ממכתבי החברים שנשארו להגן על הבית בנגב וכתבו אל נשותיהם שפונו לתל-אביב. אלא שהדברים השתנו מרגע שגיל אמירקיבל את האחריות לתחקירים והחומר שהתחיל להגיע מהשטח היה עוצמתי ומרגש ביותר. זה היה הרגע שהבנו שמהחומר הזה צריך לעשות את הערב. ההנחיה שלי לאלו שיצאו לתחקירים הייתה להתמקד בסיפור האישי והאנושי של האדם. לא בטלפונים ולא במיילים אלא פנים אל פנים. רציתי שהחומר ייחרת בזיכרון, כך שבשנה הבאה ביום הזיכרון כשיוקראו השמות, יהיה הקשר של 'סיפור לכל שם'. ההתרגשות הגדולה במפגש עם החומרים מהתחקירים יצרה סוג של הבנה שהחומר הזה בָּשֵל להיות מוצג לפני חברי הקיבוץ ואורחיו אחרי 60 שנה".
 
גיל ארגן את התחקירנים שהתנדבו לעבודת קודש זו, ותוך עיסוקם בחומר, הם נשאבו חזק למנהרת הזמן.
 
הם יצאו לשטח בור, לפעמים ללא קצה חוט או שביב מידע, וצעד אחר צעד הם מצאו בני משפחה וחברים של הנופלים שלא ידעו על קיומם עד היום. הם מצאו אנשים שעדיין יכולים לספר ולסייע בהעמדת הדמות, לסייע לדמות שתעלה מתהום הנשייה ותלבש מימד אנושי ואישי ולגאול את סיפור חייה לפני שייעלמו עקבותיה כליל.
  
אורלי: "לכל אחד מהנופלים היה סיפור. החלוצים שהקימו את המקום בנגב, נערים ונערות ניצולי שואה, וכאלה שהגיעו ממחנות ההסגר בקפריסין מייד לאחר הכרזת המדינה.
אני כילדת בארות יצחק הייתי עומדת מדי שנה בטקס יום הזיכרון בקיבוץ ושומעת את הקראת 17 שמות הנופלים מהנגב ולא באמת יודעת מי הם. יש טקסט קבוע שחוזר על עצמו כל שנה ולא באמת אומר משהו. למעט חברי הקיבוץ שאת בניהם ונשותיהם הכרתי ואת אבא של אפרים – דוד בורנשטיין, לא ידעתי עליהם כלום".
 
גיל: "הרעיון הכללי היה שיוצאים מהזיכרון הקולקטיבי לדברים האנושיים, הפרטיים שמאחורי הסיפור הגדול. מטבעי אינני אדם שמתרפק על נוסטלגיה לשמה. אבל פה עמד הרעיון של סגירת חוב מוסרי לאנשים שנפלו על הגנת המולדת ונשכחו בשולי ההיסטוריה הלאומית.
בתחילת הדרך נעזרו התחקירנים בספרים כמו, "בשערי עזה", ספר יזכור, בכתובות של יד-ושם, נצר אחרון, בחברי בארות יצחק וגרעין "עצמאות". הייתה לגיל הנחת עבודה שלכל אחד שנפל, גם אם היה בן 17 וניצול שואה, נשאר משהו אחריו - מכתבים, או אולי תמונה, חפץ אישי, ואולי שאר בשר קרוב. זה לא תמיד הסתייע.
נחום ברוכי, חברנו הבקי בחומר, סייע לגיל ולצוותו לקבל תמונת תרחיש על חיי היומיום בבארות יצחק בנגב בתקופת תש"ח, מיום הכרזת המדינה ועד ליום הקרב ב-ח' בתמוז. על הקבוצות שהגיעו באותם ימים לבארות יצחק שבקושי הכירו אחד את השני. 
גיל: " אחת ההפתעות שהייתה לי היא הגילוי שרוב הנופלים לא היו חברי הקיבוץ. הם גם היו צעירים מחברי הקיבוץ ב-15-10 שנה! והם היו ניצולי שואה. לי ברור שזאת אחת הסיבות לכך שלא נשאר קשר לאחר הקרב ונפילת חלק מחברינו וחבריהם. כל צד היה בשברונו וכל צד עסק במלחמת הישרדותו ושיקומו, וכך ברבות השנים התברר לאנשי בארות יצחק שיש כעס על התעלמות הקיבוץ מלוחמיו שהתפזרו בינתיים בכל הארץ ונשכחו".  
 
מוישי: "תוך כדי הכרת השמות שהופכים לסיפור, מתגלגלת לה ההיסטוריה של בארות יצחק ושל מדינת ישראל. עושי התחקירים העידו על עצמם שזה חיבר אותם לסיפור בארות יצחק ולסיפור השואה ותקומת המדינה. הדרך שבחרנו בשנים האחרונות לציון ח' בתמוז נצמדה לנקודות ציון בחיי הקבוצה, קרי, לפני עשר שנים ציינו ב-ח' בתמוז את תקופת בארות יצחק עד 1948. בערב אחר שקיימנו ציינו בו את תקופת רמת השומרון. אני חושב שכל ערב צריך לתפוס זווית מסוימת של הסיפור ומכל ערב כזה אתה יוצא נשכר ומקבל עוד משהו. עוד פלח של היסטוריה, כשהבסיס לעשיית הערב הוא שנשב יחד"!
 
בשלב זה שבו נאסף חומר אישי מרתק ועמוק, ונמצאו קרובי משפחה וחברים של הנופלים, הצטרפו מוישי ואורלי לשני מפגשי ערב מאלפים שהתקיימו במועדון, ובהם הביאו התחקירנים את החומרים שאיתרו: סיפורי שטח שנתגלו וסופרו בפעם הראשונה, סיפורים על קרובים נרגשים שלא ידעו עד היום שיש עם מי לדבר על בן משפחתם שנפל.
לאחריו ישבו אורלי, מוישי ורובין יעקבס, מפיקת הערב, עם כל משפחה תחקירנית לחוד ואורלי החלה לזהות מה מהחומרים יעלה כחומר מעובד לערב ח' בתמוז. גם נראה בערב ההפקה סרטים שאורלי צילמה עם בני משפחה וחברים של הנופלים, שהסתייעו באדיבותם של נעם גר' ואיקה שנ'. תמונות נאספו גם בידיה של מיכלברמן שהכינה אותן לתצוגה.
 
מוישי: "בערב החשוב הזה שיעסוק בנופלים, יינתן גם הכבוד והמקום הראוי לדור שלנו שזכו ונמצאים אתנו. לכן היה חשוב לנו להכין גם 'מיצג שורשים'. אנחנו מוקירים תודה גדולה לכל הלוחמים ששרדו והמשיכו, אלה שאתנו ואלה שנפטרו כבר. ב'מיצג השורשים' שיעמוד בכל שעות האירוע, יהיה עץ משפחתי של כל משפחה בבארות יצחק, ובעבודת יצירה במקום יוסיפו בני המשפחות את פרטי הענף המשפחתי שלהם. כך נגדיל את תחושת השייכות של כולם לערב.
במהלך העבודה בהכנת הערב, וכך גם בהכנת הערבים שכבר עשינו, תמיד עומדת לנגד עיניי הסיטואציה של החברים הוותיקים שנשארו לאחר קרב תש"ח בנגב ובתל-אביב. אני מתרגש מהעוצמה שהייתה בהם להרים את כל החבילה הזו על גבם מתוך מחויבות לאלה שמסרו את נפשם על בארות יצחק ולאלה שנשארו".
 
אורלי: "המפגש עם אנשים בני 80 ומעלה מלאי חיים שברגע חוזרים לתאר את שעבר עליהם כאילו זה קורה עכשיו, סיפור חייהם וכל מה שעברו בתקופת חיים אחת, לעומת מה שאנחנו עוברים בחיים, מעורר השתאות. מפגש כזה מאפשר לראות את החיים בפרספקטיבה שונה. האנשים שפגשתי בצילומים היו פתוחים ומרתקים ומעונינים לספר את סיפורם וסיפור חבריהם שנפלו. המפגש האישי איתם היה לי מאלף".
 
מוישי, גיל, אורלי, ורובין יעקבס בהפקה, הצליחו לרתום ולחבר חברים רבים בתוך בארות יצחק לסיפור. הערבים בהם נפגשו כולם יחד היו מיוחדים במינם וזהו שכרם של כל החברים הרבים שעסקו במלאכה מושקעת זו.
גיל: "אני רוצה להתנצל על שבגיוס התחקירנים מזערתי את היקף ההשקעה שיצטרכו לעשות. כך חשבתי מלכתחילה. אבל התחקירנים נכנסו לנושא עד מלוא הצוואר, כולל הכנת מצגות, כולל חוברת קטנה שיוצאת על כל אחד לערב ח' בתמוז. לא נראה לי שמישהו מצטער על שנכנס, להפך, באו אחדים נוספים וביקשו להצטרף לעשייה המיוחדת והחשובה הזאת. נראה לי שכדאי מאוד לעשות ערב נוסף לכל חברי הקיבוץ כדי לשמוע את סיפורו של כל אחד, כי החומר שנאסף הוא רב".
 
ביום ח' בתמוז יעלו חברים לקברות הנופלים בהר הרצל בירושלים בהדרכתם של בני הנוער. הר הרצל הוא מקום קבורתם של רוב נופלי בארות יצחק מקרב ח' בתמוז וגם ממלחמות שבאו אחר כך. בהדרכתם של בני הנוער ובניצוחה המסור של השמיניסטית שלנו גל גרינברגר, נעלה ברוב עם, נכיר את הנופלים שהם אחים של חברינו, שחלקנו נושאים את שמותיהם, ונסיים באזכרה לנופלי הקרב על בארות יצחק בנגב, שזהו יום הזיכרון שלהם.
                                                                 
                                            ריאיינו ורשמו: אלישבע בן דוד ויונה ברמן
 
 
התחקירים בוצעו ע"י: משפחת אדן, משפחת אלטשולר, משפחת גיל אמיר, משפחת אנגלנדר, משפחת ארונסון, משפחת בן-דוד, משפחת שמוליק ברוכי, לאה ברמן, סוזי (בר-אורין) ויוסי משה, משפחת גריידי, עטרה גרינברגר, בני יעקבי, אורי כרמי, ענבר מכלוף ותמה צוייג, יהודה נוה, משפחת הושע נתנזון, ורד סוקולובסקי, עירית פורשר, משפחת רייניץ, ריקי שטרן, אסנת ויוסי שניאור, דקלה ויצחק שניאור.
 
 
"את תתחתני עם יוסף" - שביבים מתחקיר אחד
כשהתבקשתי לחקור, לאסוף חומר ולכתוב על ישראל פרייברג, לא היה לי שום מושג מה אגלה ומה אכתוב. הייתה ביוגרפיה קצרה על חייו, כמה סיפורים. אבל מה כבר אפשר לכתוב על בחור בן עשרים שעוד לא התחיל את החיים? 
כמה חברים ותיקים מבארות יצחק אמרו לי שהייתה לו חברה בשם חיה. גיליתי את שם המשפחה שלה מנעוריה, אבל שם הנעורים לא כל-כך קידם אותי. 
כשנסעתי עם אלישבע בן-דוד לתל-אביב לדבר עם חברה מהגרעין של ישראל, היא נזכרה שחיה התחתנה עם חבר אחר מהגרעין, אבל לא זכרה בדיוק את שם משפחתו.
באותו לילה לא יכולתי לישון. כל הזמן חשבתי על ישראל וחיה והאם יש פה איזה סיפור רומנטי עם סוף עצוב ? 
התחלתי לחפש באינטרנט כל מיני קומבינאציות של שמות ואחרי כמה זמן קבלתי מה שנקרא hit. (בול פגיעה). מצאתי כתבה ב"קפה דה מרקר" (עיתון כלכלה) מרחל נפרסטק, שהיא סופרת ועיתונאית וכותבת בלוג ב"קפה". הכתבה הייתה על אבא שלה שבדיוק חגג יום הולדת 80. היא כותבת שאבא שלה היה בגרעין שנועד לכפר-דרום. 
האם זה הבעל של חיה?  
אפשר לשלוח תגובות לבלוגים, אבל לא רציתי לכתוב בבלוג משהו אישי. עם זאת, בגלל שאני מנויה על ה"קפה" (גם שגב כותב שם) יכולתי לשלוח לה מסר אישי. 
תוך כמה שעות היה לי ביד מספר הטלפון של חיה.
כן, דברתי כמה פעמים עם חיה, אבל את הסיפור שלה ושל ישראל לא עלי לספר. אולי בהמשך היא תהיה מוכנה לספר בעצמה. אבל שבוע אחרי השיחה הראשונה ביני ובין חיה מצאתי עוד סיפור בבלוג של רחל והרי הוא לפניכם:
 
"העיירה וולוץ, צ'כוסלובקיה.
נערות יהודיות צעירות עושות דרכן מבית-הספר הביתה. בדרך פוגשות צועניה. "תגלי לנו את עתידנו" מפצירות בה הנערות. הצועניה מתבוננת בהן בריכוז: "אינני רואה עתיד" היא אומרת ופונה לדרכה. לפתע נעצרת, מביטה באחת הצעירות ופוסקת: "את תתחתני עם יוסף". הנערות צוחקות. "יוסף? מי זה יוסף? את אוהבת את יוסף ולא סיפרת לנו?" הן מקניטות אותה בחיבה. פניה של הצעירה מאדימות. היא עצמה אינה מכירה את יוסף אך עצם השיחה על נושא כזה מעלה סומק בלחייה.
שנה אחר כך נלקחים כל יהודי העיירה לאושוויץ. כמעט איש לא נותר בחיים מאותה עיירה. הנערות נספו באש המשרפות. העתיד שלהן נגדע, אין יותר עתיד. לבד מנערה אחת מביניהן ששרדה את השואה.  
הנערה מגיעה ארצה ומשובצת ללימודי תיכון בפנימיית כפר-הנוער הדתי שבכפר חסידים. עמה נערים ונערות במצבה – איש ממשפחתם לא נותר בחיים.
היא תלמידה שקדנית ושקטה. סבר פניה נעים והיא אהובה מאוד על חבריה. במקום לימודיה פוגשת את ישראל פרייברג, נער שקדן ושקט כמוה, והם הופכים לזוג. לפעמים כשהיא חושבת על עברה היא נזכרת בדבריה של הצועניה ומחייכת לעצמה. היא לא מאמינה במגידי עתידות, היא סבורה שלעתים הם קולעים למטרה ולעתים אינם קולעים – בדיוק ככל האדם.
ארץ-ישראל סוערת. מלחמת קיום יום-יומית. רצח יהודים הופך לעניין שבשגרה.
הצעירה עם בן זוגה, ישראל, וכל חבריה מתגייסים להגנת המולדת. הם לומדים להגן על עצמם בעזרת מקלות בשיטה הקרויה "קפאפ" (קרב פנים אל פנים), לומדים גם לאחוז בנשק, ובשנת 1947 יורדים לתגבר את היישוב בארות-יצחק השוכן בקרבת עזה ומשמש ביחד עם שאר היישובים בסביבה כעין חיץ חי כנגד הפורעים.
הבחור ישראל והצעירה מתכננים את עתידם המשותף.
בשנת 1948 מתגברים הקרבות, רבים מהחיילים הצעירים נהרגים וביניהם ישראל.
הצעירה עוברת לקיבוץ בני-דרום ומתאבלת על אהובה. בחורים רבים מעונינים בה, אך מתוך התחשבות אינם פונים אליה בהצעות. הם יודעים שאין זה הזמן המתאים עדיין. הם רוצים להניח לה להתאבל, לעבד את הכאב.
לבד מאחד – יוסף שמו. הוא אינו מחכה ומיד ניגש למלאכה ומבקש את ידה של הצעירה.
הם נשואים עד היום הזה.
 
אתמול קיבלתי מכתב במסר האישי שלי ב"קפה דה מארקר" The Marker Café :
"שלום רחל,
לקראת ח' בתמוז ומלאת ששים שנה לקרב על בארות-יצחק בנגב, עובדים צוותים מקיבוץ בארות-יצחק על הנושא ובעיקר על הנופלים, המשפחות והחברים. אני קיבלתי לעבוד על ישראל פרייברג הי"ד.
הבנתי שהורייך היו בגרעין כפר-דרום עם ישראל ומאיר ועוד. הבנתי גם שהייתה חברות בין אמך לישראל.
מאוד אשמח לשוחח אתכם על הנושא. האם תוכלי לחזור אליי?
                                                                                              בתודה מראש,
- - - "
כאן בקפה נסגר מעגל..."
כתבה רחל נפרסטק (הבת של חיה)
 
  
כחלק מצוות הידיעון, החלטנו לשאול את חברי בארות יצחק
שהיו שם בנגב: "איך אתם מרגישים היום, בעקבות כל האירועים
הגדולים שקורים פה בקיבוץ סביב 60 שנה לקרב בנגב?"
הגעתי בשעת צהרים מוקדמת לחדר האוכל ונהניתי לפגוש את רובם:
 
חנה ברמן תשבי - אני מוכרחה לציין שזה דבר גדול. כתוב בחדר האוכל בחוץ 'בארות מים חיים'. בעיניי זה משפט גדול מאוד וקולע למהות בארות יצחק. זה באמת נס איך קם מחדש קיבוץ שהיה כל-כך הרוס ונהרגו, ונפצעו ועזבו כה רבים. מי שראה בעיניים פקוחות יודע את גודל הנס.
 
לאה ברמן - ציון א.א.! ותודה רבה לכל העובדים והמפיקים!!
 
שרה הלוי - אני חושבת שיפה מאוד שמסבירים מה שהיה. אולי זה גם יתרום לנוער שלא תמיד מקשיב. זה חשוב מאוד.
 
רות יעקבס - אני חיה את זה עדיין. כל יום מחדש. עם כל קסאם שנופל שם היום דופק לי הלב. אני אתם. הנוער של היום לעולם לא יכול לדמיין מה עברנו.
 
שרה כרמי - התחתנתי שם בנגב, והיום הבעל שלי איננו. זה חסר לי.
 
לאה לוי - מאוד מרשים אותי. התלהבתי במיוחד מהחקר על הנופלים. הגיע הזמן שידעו מי הדמות שעומדת מאחורי התמונה.
 
שושנה ליבוביץ - זה עצוב, כי הכל מעלה מחדש את הזיכרונות הקשים מהעבר. הכל בא כאילו היה אתמול. המחנות, קפריסין, הכל מציף.
 
יהודה פלדמן - כל מה שהיה בקרב זה כאילו קרה אתמול. במוח שלי הכל חרוט ומצולם. הנופלים היו צעירים. רק מעט היו בעלי משפחות. הם עוד לא הספיקו לחיות. אז אולי זו אנדרטה.
 
חיה פרידמן - אני חושבת שזה חשוב לדורות הבאים שלא יודעים מה היה. הם בדרך כלל גם לא התעניינו ואנחנו לא סיפרנו.
 
יהושע קורן - זה מחיה מחדש את מה שהיה. שמחתי לשמוע מהמחקר של נחום שבעצם אנחנו אלה שהנסנו את המצרים וקבענו את הגבול המערבי ברצועת עזה.
 
שמחה שטרסבורגר - אני שמחה שאחרי כל-כך הרבה שנים מתעניינים בנופלים ושידעו מה היה. הם היו כל-כך צעירים. הם היו ממש גיבורים.
 
תקוה (בשם יוסי כץ) - הוא כל-כך נהנה בבארות יצחק. כשבאתי הוא כל הזמן אמר לי 'יהיה טוב'. 'את צריכה להתרגל'. וברוך ה' התרגלתי וטוב לי, ורק חסר לי שהוא לא פה אתנו היום. יש לנו זיכרונות טובים.
 
 
תודה רבה לכם, היה לי מאוד מעניין לשמוע אתכם,
 
אלישבע בן דוד.
 


יחדוי ב-ו'

בשיעורו של הרב ירון עסקנו בשאלת מנהיגותו של משה רבנו.
לאחר שבשבוע שעבר ראינו את התכונות הנדרשות ממנהיג, הפעם בדקנו כיצד באו הדברים לידי ביטוי באירועים שעברו על עם ישראל בהיותם במדבר. ראינו כי בתחילת הדרך משה רבנו משדר בטחון גבוה ותגובה מהירה, ואילו בהמשך – בכל פעם שישנה התמרמרות החוזרת על עצמה – משה כביכול מוותר על יכולת המנהיגות שלו, ומעביר את השרביט לקב"ה או למישהו אחר.
הסברנו שהדבר קשור לכך שהוא מעוניין להעביר לעם ישראל את המסר שהוא לא זה שהוציא אותם ממצרים, וכי הם צריכים להתארגן לתקופה שבה הם יהיו בלעדיו, ולכן אין הוא רוצה שהקשר עם הקב"ה ייעשה דווקא דרכו.
ההצלחה הגדולה של משה, לפי זה, היתה כאשר בפרשת השבוע עם ישראל נתקל בחויה קשה מאוד: מלחמה שבה הם הפסידו ונלקחו שבויים. תגובתם של עם ישראל לא היתה לפנות למשה אלא לפנות ישירות לקב"ה, לנדור נדרים ולצאת למלחמה. מבחינתו של משה זה מהווה את ההצלחה הגדולה ביותר של המנהיגות שלו, ועכשיו הוא יכול להעביר את השרביט הלאה ליהושע, שיזכה להכניס אותם לארץ ישראל.
 
 
הרב מאיר רוזליו, מנהל חט"ב בישיבת 'למרחב' הכניס אותנו לעולם החסידות, לתורתו של ר' נחמן מברסלב המבוססת על הקבלה. משנתו מאוד עמוקה רחבה ומקיפה, המוטיב המרכזי הוא חיפוש האמת, תכלית האדם והקשר התמידי והבלתי אמצעי עם הקב"ה. מסריו של רבי נחמן מועברים בעזרת סיפורים – משלים כשבתוכם אמירות ופסוקים ומצריכים לימוד מעמיק כדי להבינם.
'אין יאוש בעולם כלל' בצד הרוחני אין מציאות של יאוש. לא משנה מה היה, לא משנה מה המצב הרוחני עכשיו, התשובה והשאיפה לקב"ה יוליכו אותך קדימה.
'היצר הרע רוצה את היאוש שנוצר מהעבירה יותר מאשר את העבירה עצמה' המצווה מלשון צוות, מחברת אותנו לקב"ה. העבירה מלשון עובר, מרחיקה מהקב"ה. האדם המיואש מתרחק מהקב"ה, נעצרת התקדמותו הרוחנית ולכן הוא חש בדיכאון וביאוש.
'אין יאוש – יש שמחה' – השמחה ממלאת את הריקנות הפנימית.
'אם אדם מרגיש שהוא לא בשמחה, יעשה כל מיני תחבולות ובלבד שיכנס לשמחה' ומתוך משפט זה נובעים הריקודים והשירים, כדי להגיע לשמחה הפנימית ולהתקדמות בעבודת ה'. 
 
 
בשבוע הבא, פר' פנחס נלמד עם ד"ר מנוחה כהן אמיר, ראש החוג לחינוך חברתי במכללת "אפרתה".
 
 
 
 
השעור בפרשת השבוע יינתן ע"י אבי צוייג
אחות תורנית: אילנה פלינט – פלאפון 5199
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
מן העתונות
ב"עלים" – עלון קבוצת סעד – מצאנו רשמים מכנס העיון שערכנו לפני שבוע לציון 60 שנה לקרב בנגב שכתבה עורכת העלון שלהם הח' חייצ'ה יקותיאל.
אני רוצה להביא כאן את שורות הסיום של הכתבה:
"אני מלאה תודות לבארות-יצחק על ההשקעה העצומה שהשקיעו בכנס הזה, בעזרת המפיקות אורית נצר מעין-הנצי"ב – בת המקום – וסאלי מכפר-עזה, לכל המרצים שהשתתפו במושבים השונים, וכן על האירוח הנפלא והכיבוד העשיר והטעים. יישר כוח ונזכה להגיע ליום בו לא ישא גוי אל גוי חרב ולא תהיה עוד מלחמה."
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
חידון ח' בתמוז
עם סיום החידון ראוי לציין את הפותרים המתמידים: אלמוג נתנזון עם סבא מיכאל, הדר ישראלי.
כל הכבוד ! מקווים שנהניתם וגם למדתם משהו על הקיבוץ שלנו.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
הספרייה האנגלית
הספרייה האנגלית חוזרת לימי חמישי בערב בשעות 20.00 – 21.15.
ניתן לשאול ספרים בכל שפה ולכל גיל וגם להשתמש במחשב בכל שעות הפתיחה של הספריות – העברית והאנגלית.
תלמידי האולפן וזמניים אחרים מחו"ל מוזמנים לשעות של הספרייה האנגלית בלבד.
רחל שפירא
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
תודה חמה
ליפת שדיאל על עיצוב השערים – קדמי ואחורי - לידיעון זה. פשוט יפהפה !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
לסבתא וסבא דינה ואוריאל אמיר
ולכל המשפחה
מ ז ל   ט ו ב
בהולדת הנכד
בן לרותי ואלדד אמיר בשוהם
הקטן יהיה לאלף והצעיר לגוי עצום
 
 
         "ה פ נ י נ ג"
לכבוד שבוע הספר העברי יתקיים בספריה
ביום שלישי י"ב בתמוז, 15.7.08.
מה יהיה??
בשעה 16:30 שעת סיפור מטעם הספרייה האזורית.
בין השעות    17:30-19:30
דוכן מכירת ספרים וקלטות משומשים (למטרות צדקה),
הכנת סימניות, דפי חידות ועוד...
כולם מוזמנים.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
AtarimTR