ידיעון 2591 ערב יון כיפור תשס"ט

בס"ד, ט' בתשרי תשס"ט
 
יום הכיפורים
 
 
14.15
מ נ ח ה
07.30
תפילת שחרית
14.30
סעודה מפסקת
15.00
מ נ ח ה
16.40
התחלת הצום
 
נעילה
16.54
הדלקת נרות
17.40
תקיעת שופר
17.00
כל נדרי
דרשת הרב:   מה הקשר בין
         הקיקיון לאנשי נינוה
ערבית       
 
ערבית, הבדלה, קידוש לבנה
 
 
17.50
סיום הצום
ליל חג
בסיום תפילת ערבית – אחרי 4 פרקי התהילים בבית הכנסת –
          נשים אומרות תהילים בבית משפחת סעדון
 
 
 
 
 
 
 
מה בגיליון?
·        פתחון פה – עדה צונץ
·        לא-ל עורך דין – יהונתן שרמן
·        האדם - בין מלאך לבהמה – הרב ירון
·        ויקם עדות ביעקב – משפחת שפיר
·        35 שנה למלחמת יום הכיפורים – מיכל שפיר
·        ב מ ו ע צ ה – אמיתי יעקבס
·        על יום כיפורים אחר – אלישבע אורבך, יהודה פלדמן
·        בקיבוץ הדתי – משלחן הדובר
 
                                             וכלבו דף.          
                                                       קראו בנעימות וצום מועיל !
המערכת
 
 
 
הקיץ תם ואתו החום הגדול.
חגי תשרי בפתח, סימן להתחדשות והתרגשות. מזג האוויר נעים יותר וכולנו מצפים לשנה חדשה, לבשורות טובות וזמנים חדשים.
שנים רבות חודש תשרי הוא גם חודש של ימי הולדת ושמחה במשפחה שלנו, אך מזה 35 שנה השמחה, הזיכרון והכאב שזורים יחדיו וכל יום בחודש זה רק מעצים את הזיכרונות, ומרחק הזמן אינו גורם שמקל.
יום כיפור תשל"ד... תחילת המלחמה. אחי צבי (בונדי) מגויס ומתנצל שלא הספיק להגיע לבקר אצלי לאחר הלידה של בתי הבכורה רוני. הוא מבטיח שיחזור מהמלחמה ויבוא להכיר את האחיינית החדשה.
סוכות ושמחת-תורה – חגים שמחים, אך הלב כבד מנשוא לאחר שהקשר הרציף והיומיומי כמעט נותק. המתח והדאגה גוברים עד שהגיעה הידיעה על נפילתו של צבי (בונדי) הי"ד. ומאז, בכל שנה, תקופת חגי תשרי הפכה לתקופה קשה.
גם אבא ז"ל, שלא יכול יותר לשאת את הכאב והגעגועים, החזיר נשמתו לבורא עולם בחוה"מ סוכות, 23 שנה לאחר נפילתו של צבי (בונדי).
זכרו של צבי לא מש ממשפחתנו ונולדו בה ילדים שקרויים על שמו ולזכרו.
בשבת האחרונה, שבת "שובה", הגיע נכדו-בכורו (צבי של ברק) הקרוי על שמו, למצוות. הוא קרא בתורה מעל הבימה שנתרמה לזכרו של סבו. כמובן שתזמון השמות והימים מעורר בנו התרגשות רבה.
צבי של אמיתי הרחיב השבוע את המשפחה - נולדה לו בת במזל טוב !
וגם צביקי שלי הודיע על כוונתו להינשא בע"ה לבחירת לבו.
וכל זה קורה דווקא עכשיו בחודש תשרי. הכאב והגעגוע הוא עצום, אך זה כוחה של המשכיות...
עדה צונץ
 
 
 
לסבתא רבתה רות יעקבס
ולכל המשפחה
מזל – טוב
בשמחת בר-המצווה של הנין
צבי אביעד
בן אורית וברק יעקבס באשחר
        לסבתא וסבא רבין ואמיתי יעקבס
                           ולכל המשפחה
                             מזל - טוב
                  בהולדת הנינה – הנכדה
     בת בכורה לטל וצבי יעקבס בירושלים
 
 
טוב ינחיל בני בנים
 
 
לא-ל עורך דין
בפרקי אבות (א/ו), לימדונו חז"ל: "הוי דן את כל האדם לכף זכות"; לאמור: מצווה כל אחד ואחת מאיתנו, לא רק להתבונן על הזולת כאדם אל אדם באופן חיובי, אלא אף את האדם – היינו: האנושות כולה, לדון בצורה הומאנית ולכף זכות.
נאמר כולנו בתפילת החג: "הס קטיגור וקח סניגור מקומו", כשכוונתנו היא כי מעשינו הטובים יעמדו לזכותנו וכי המעשים הרעים לא יעמדו לנו לרועץ ומליצי חובה בעמדנו למשפט האלוקים. ברם, בהתבוננותנו על הזולת, קל לנו יותר לשפוט אותו על פי מעשיו השליליים. מן הפן הפסיכולוגי, כשמבחין האדם בחולשת זולתו – והרי מעשה רע הוא סוג של כניעת האדם לאיזושהי חולשה שבו – הרי יש בכך לעיתים לגרום לו להרגיש טוב ומרומם יותר באופן יחסי לחברו שסרח. קשה ומחייב יותר ליצור כלפי פנים הרגשה טובה ע"י עשיית מעשה חיובי ובהשפעת אנרגיות חיוביות כלפי חוץ, מאשר סימון האחר כפחות טוב או מוצלח.
בבקשתנו מבורא עולם לערוך את הדין באופן בו יינתן משקל רק לטיעוני הסניגור ואילו להסות את הקטיגור כליל, אנו למעשה נוטלים לעצמנו סוג של עזות, לבקש כי לא יינתן לדידנו דין אמת ומשפט צדק, אלא כי יוטה המשפט באורח חד-צדדי לטובתנו, בשל זכות אבות, צער הגלות, שנאת העמים, היותנו רק בני אנוש ולא מלאכים וטיעונים נוספים, שיש להם טעם של טיעונים דחוקים, יותר מאשר בחינה מדוקדקת של דברים לאשורם כפי הראוי לכאורה במשפט צדק.
מבוכת חוסר הכנות האינהרנטית לתהליך התשובה – תולדת העובדה הנצחית-משהו שמידי שנה אנו מתוודים על אותם העוונות – מתחלפת עד מהרה ביראת "מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו ומי לא בקיצו..." ומפנה את האנרגיות שלנו לזעקת "פתח לנו שער בעת נעילת שער כי פנה יום".
מי ייתן ונשכיל לידע בכל אורחותינו להפנות גם כלפי חוץ את האנרגיות החיוביות הטבעיות לנשמת האדם, להביט על זולתנו בחיפוש תדיר אחר נקודות הזכות שבו ולא על חטאיו-חטאינו וחסרונותיו-חסרונותינו.
נדע למנף את החיוב והטוב ונזכה כולנו כפרטים, כקיבוץ וכעם להיכתב ולהיחתם לחיים טובים ולשלום.
יהונתן שרמן   
 
 
 
לסבתא רבתה אורה אהרן
ולכל המשפחה
שפע ברכות בהולדת הנין
עמית-שלם
נכד לבת-צי ובילי ברמן
בן בכור לדפנה ומשה הורוביץ
בסימן טוב בן בא לנו בימיו יבוא גואל
 
 
"ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל"
 זה הפסוק אשר כתוב על הפרוכת התלויה על ארון הקודש שלנו בימים הנוראים.
בכתב קטן למטה רקום: "לולב באגודו והדס בעבותו"
הפרוכת נתרמה ע"י משפחת בר-אילן לזכר בתם הדסה ועוצבה בידי יפת.
מי הייתה הדסה?
בזמנו היו ילדי-חוץ המצטרפים לכיתות התיכון שלנו מסיבות שונות. הדסה הגיעה מחולון כילדת חוץ לכיתה ט' ( הכיתה של דויד פורת, בת-צי, רבקה גנש ...) והייתה מאומצת אצלנו. היינו משפחה צעירה עם שלושה ילדים קטנים והדסה נקלטה, נקשרה והפכה לבת בית במלוא מובן המילה. הייתה מאושרת במשפחה ובקיבוץ.
יחד איתה היו מאומצים מאיר שנור הי"ד (אח של יונה), יפת, יחיאל ויונה. לפני הגיוס התגלתה אצל הדסה מחלת בלוטות. היא אושפזה והבריאה אך הייתה תלויה בנטילת תרופות באופן קפדני ביותר.
בהמשך נסעה לעבוד בארה"ב ושם נישאה לבחור ישראלי והם נשארו זמנית לגור שם.
כעבור שלוש שנים, בד' באייר תשל"ו  (1976) נפטרה עקב אי הקפדה על נטילת התרופות. בת 28 הייתה במותה.
למרות הזמן שעבר אנחנו לא שכחנו אותה ויש לנו קשר חם עם אימה שכיום היא בת 90.
גם ילדינו המאומצים לא שכחו ול-50 שנות נישואינו עיצבו לנו כתובה היתולית מקסימה וחתמו בסופה:
נאום יחיאל עד, נאום יונה עדה, נאום יפת עד, ולזכר מאיר הי"ד והדסה ז"ל.
משפחת שפיר
 
 
 
 
 
 
לציפי לוי ולכל המשפחה
השתתפותנו העמוקה בצערכם
במות האח
יוסק'ה זלצמן ז"ל
מן השמים תנוחמו ולא תוסיפו לדאבה עוד
 
 
 
 
 
 
שלושים וחמש שנה למלחמת יום הכיפורים
ניסינו לשמוע מעט מהזיכרונות של אותם ימים של לפני 35 שנה
ולהיזכר בתחושות ובאווירה דרך קטעי מכתבים שנשלחו מהחזית אל העורף.
 
לאה לוי מספרת: זיכרונות יש לכולם, אבל אני אספר על הזיכרונות הפרטיים שלי.
היו לי שלושה בנים בחזית: איתן טנקיסט בשרמן ובין האחרונים שחזרו הביתה; יעקב היה הכי רחוק, בתותחנים. באמצע אסיפת חברים הוא צלצל שנפצע ומאושפז בביה"ח קפלן. יורם היה בסוף קורס קצינים. לאחר צליחת התעלה ניתנו להם הדרגות שצוירו על החולצה בעט. 20% מצוערי הקורס נהרגו.
במלאת 30 שנה למדינה הם קיבלו את הדרגות האמיתיות.
 
יעקב שניאור מספר מזיכרונותיו כגבאי באותם הימים: ביום שני ז' בכסלו תשל"ג התקיימה ברוב פאר חנוכת בית-הכנסת שלנו. פחות משנה לאחר מכן, ביום כיפור תשל"ד שהיה גם שבת, בשעות הצהרים היינו בתפילת מוסף והתחלנו להרגיש שמשהו קורה. באו חיילים עם צו 8 וגייסו צעירים ומבוגרים יותר מבינינו.
תגרי, שהיה המא"ז, הודיע כמה הודעות לקראת הלילה, ביניהן על האפלה מוחלטת עם חשיכה. לכן סיימנו את התפילה לפני חשיכה ולא תקענו בשופר. אני כגבאי הודעתי כמה הודעות, בעיקר על זמני התפילה בימי חול ובחגים. בערב סוכות חולקו ארבעת המינים במקלט של בית הכנסת. את הסוכה הגדולה האפלנו ע"י סגירה מסביב ולתאורה השתמשנו בנורות צבעוניות של 25 ואט. בכל בוקר מתחילת המלחמה אמרנו לפני "אשרי" את התפילה לשלום המדינה ומי שברך לחיילי צה"ל. בערבים, גם בשבת ובחג, אמרנו שני פרקי תהילים: כ', פ"ג.
בליל שמחת-תורה עשינו רק שבע הקפות מסביב לבימה וסיימנו לפני חשיכה.
כשבועיים לאחר שמחת-תורה הכריזה הרבנות הראשית על יום צום ותפילה ביום שני י' במרחשוון – בכותל ובכל בתי-הכנסת.
 
ממכתביו של בונדי-צבי יעקבס הי"ד להוריו:
13 באוקטובר – "תקוותי שעמדתם בקשר עם נורית כך שלפחות דאגתם פחות. אצלנו הכל בסדר, קיבלנו היום יום מנוחה אחרי שבוע של עבודה משוגעת. ד"ש לעדה והתנצלות שלא הגענו אליה, אולם לאחר המלחמה מובטח הביקור (וזה יהיה מהר) ...
14 באוקטובר – מה שלומכם? ומה שלום אמיתי? בערב יום הכיפורים הוא הודיע לי טלפונית ש"חם" ולא תיארתי לעצמי שעד כדי כך יתפתחו העניינים. אצלי ב"ה הכל בסדר. משתדל לשלוח לנורית גלויה יום יום. עימדו איתה בקשר.
15 באוקטובר – להורי! לפי כמות הגלויות ששלחתי אתם בוודאי מבינים שהרבה בימים האחרונים לא עשינו. החליטו לתת לנו, לאחר שבוע קשה, מנוחה. מחכים בקוצר רוח לשלב המכריע שבוודאי יהיה מזהיר כמו כל מלחמות השריון הישראלי. שימרו על המוראל. אצלנו הוא עצום".
 
 יחיאל פארן כותב לעפרה ולנעמה:
יום שישי, 3 באוקטובר – "לעוגות מעשה ידייך יצא כאן שם בסגל הפלוגה. הן נקראות "העוגות בדמעה" וזאת משתי סיבות: ראשית העוגות מגיעות כשהן לחות וטעימות, ואני סיפרתי כי בין שאר החומרים אשתי מזילה דמעה אל תוך העיסה. ושנית: הרעיון נלקח משירתו של ביאליק "שירתי" – כשאמו מזילה דמעה לתוך העיסה.
כך שכשכל פעם מגיעה חבילה נשמעת קריאה: 'יחיאל, רוצים את העוגה עם הדמעה!"
 
וביום 12 בנובמבר – "כתבתי מכתב לשפיר. הגיע הזמן! בעיקר ציינתי את שמחתי שמילה חזר לעבודה.
אצלנו בחזית אין מאורעות מיוחדים. יום רודף יום ואני בשאלתי ובקשתי לסיים תקופה זאת במהרה שלם ובריא ולהיפגש עם בני ביתי במהירות האפשרית... שמחתי לקרוא שהביקורים שוטפים אתכם. אני תקווה שהם מעודדים ואינם חלילה מדפרסים את הציבור בעורף."
 
שלמה הלוי כותב מרמת הגולן לפנינה, הילה וגיא:
16 באוקטובר – "המוראל נמצא כאן בזיג זג, פעם עולה ופעם יורד. מקווה שגם זה ייגמר פעם. חוששני שגיא לא יכיר אותי כשאחזור עם הזקן והטינופת. תמסרי ד"ש לג'ודי ותודיעי לה שכל מה שכתבתי מיועד גם לה היות וחנן מתעצל לכתוב...
23 באוקטובר – שמענו אמש בשמחה על התכניות לגבי הפסקת האש. מקווים שזה יזרז את איחוד המשפחות.
3 בדצמבר – בעוד שלושה ימים ימלאו חודשיים לפרידתנו החטופה והמהירה בכדי להגן על ארץ מולדתנו ומולדת ילדינו. אני מקווה שברור לך שאחד הגורמים העיקריים המונעים ומצמצמים עד למינימום את הקיטורים אלו המחשבות שהמלחמה הזו היא באמת על עצם קיומנו כיהודים בארץ.
6 בדצמבר – כן! זהו זה. עברו חודשיים מיום פרוץ המלחמה, מאותו יום כיפור אחר הצהרים שבו נפרדנו תוך אשליה שזהו עניין לימים ולשעות. התברר לנו חיש מהר שזה עניין לשבועות ולחודשים.
 
נחום דואג למתרחש במשק:
יום שישי, 9 בנובמבר 1973 – לשלמה, לשפיר, לדינה ולאחרים שלום!
ובכן, אנחנו נמצאים במלחמה ממש. זאת אותה המלחמה שתמיד אמרו לנו ואמרנו לאחרים שהמדינה לא בנויה לה. תמיד ידענו שהמלחמה העתידה תהיה קצרה ומוחצת יותר מקודמותיה ויהיה מרחב התראה ויהיו ידיעות ונלך ונכה ונחזור הביתה, ואחר כך נצא לטייל עם החברה להגנת הטבע, או סתם מהמשק במשאית,
ונראה את הנופים החדשים והמקומות שלבטח קשורים איפה שהוא בהיסטוריה שלנו. והנה, רעם ביום בהיר!
לא מודיעין ולא התראה, ולא כל כך מהר מעבירים את המלחמה לשטח האויב, וכל העסק לא נגמר בימים, ואין טיולים, וכבר אנחנו יושבים בתוך החול חמישה שבועות, וחברים נופלים ואחרים נפצעים, ואפילו מתחילים לחזור מבתי חולים אל החזית, ויש חזית ועורף, כשמהעורף שולחים חבילות ומהחזית – מכתבים, ולא רואים את הבית, ובחזית מתחילים להתבדח במרירות על המצוחצחים מהעורף הבאים "לבקר את לוחמינו", וככל שהזמן חולף יש פחות אמנים מתנדבים ופחות כתבי עיתונות ורדיו, והחיילים יושבים באפס מעשה ומתחילים "לאכול אחד את השני". כבר מתעוררות כל הבעיות של לפני מילואים, של אישה חולה ואין מי שיטפל בילדים והחנות סגורה ויש שטרות לשלם ופרחים בחממה, וכו' וכו'. 
וכל שעה מודיע הרדיו על "מה אמר קיסינג'ר" ו"מה ענה לו סאדאת", ויש סתירה קבועה בין מה שאמרו בשידורי ישראל ומה שאמרו בשידורי התצפיות שלנו. מצד אחד סופרים את השבועות לשלום ומצד שני סופרים את השעות למלחמה.
אני יושב בחמ"ל שלי, לפני פרושות המפות על הקיר ועליהם סימוני היערכות האויב וכוחותינו, והחצים מראים איך נבלום את הארמיה השנייה ואיך נפוצץ את השלישית, ואיך ואיך... וכשאני מסביר את התכניות למפקדי המשנה מתייחסים לעניין ברצינות מסויגת. הן רק לפני רבע שעה שמענו את סאדאת מדבר על שלום, אז מה פתאום לתקוף? האמת היא שאותן שאלות מעסיקות גם אותי כשתקוות שבלב ממלאות תפקיד מכריע בהערכת המצב, אבל שיקול מפוכח והסתמכות על ידיעות המודיעין (שכעת מתייחסים אליהם ברצינות רבה) מחייבות להמשיך בהכנות ובכוננות.
 
הדבר החשוב ביותר וכנראה הוודאי ביותר הוא הזמן שיחלוף עד השחרור. אנחנו נמצאים במסגרת מעורבת של סדיר, קבע ומילואים. הערבוב מתחיל מרמת המג"דים ומסתיים בצוותי הטנקים. ואנחנו עוברים להתארגנות לזמן ארוך. מתחילים לנצל את הזמן לאימונים ומארגנים את החיים לשהייה ממושכת. אני מניח שכמונו גם כל הצבא וכל המדינה וגם המשק. אמנם ולת"ם התחילה לפעול ומתחילים לשמוע על שחרור אנשים לצרכים משקיים ואני מניח שכמה מן המגויסים ישובו הביתה לפני האחרים, אבל ברור שצריך לארגן את המשק להיעדרות ארוכה של חברים רבים.
דעו לכם שהערכתי המלאה נתונה לכל אלו שנשאו ונושאים בעול המשק והחברה בימים הקשים שלכם.
אני נושא על כתפי, מתחת לעלי התאנה, את האחריות לחייהם ושלומם של כארבע מאות אנשים, רובם בעלי משפחות, וכן את האחריות לביצוע המשימות המוטלות על אנשים אלה שהן הנתח שלנו במלחמה הזאת וחלקנו בשמירת ביטחון המדינה הזאת, אבל בידי יש כלים לקיים את האחריות הזאת.
כשאני חושב על מצבכם הוא נראה לי כקשה הרבה יותר. להמשיך לקיים משק ברמה נתונה ולקיים חיים תקינים בחברה של "אלמנות קש", של מתח ואי-ודאות על שלום הבעלים-ההורים, עם בשורות אמת נוראות ושמועות שווא פורחות. וכשכל הכלים העומדים לרשות הם רצון טוב ומשמעת עצמית – לדעתי משימתכם כבדה הרבה יותר מזו שלי.
התחלתי את המכתב ולא ידעתי למי בדיוק אני כותב אותו. הרגשתי צורך להביע את הערכתי לאלו השומרים לי על הבית, לא מפני התמוטטות אלא מפני ערעור פנימי. דעו לכם שאני סומך עליכם במאה אחוז בזה.
הביאו את דברי למי שאתם מוצאים לנכון.
                                                                                     תמשיכו להיות חזקים,
                                                                                                                     שלום
              מנחום.
 
לסיום, מי ייתן ותתקיים בנו נבואתם של ישעיהו ומיכה:
וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
ליקטה וערכה: מיכל שפיר
 
  
על יום כיפורים אחר
הסיפור הבא לקוח מתוך חוברת שהוצאה ע"י שתי אחיות ילידות הולנד, ניצולות שואה מבית פולק, אלישבע אורבך ובטי ראש, והוא הובא לידיעון ע"י אורה אהרן שעברה יחד עם אלישבע את אימי השואה במחנות וסטרבורק וברגן-בלזן.
 
"ספטמבר 1942, אמסטרדם
חיילים גרמנים מסתובבים בכל רחבי העיר, ואנו, היהודים, מחוייבים ללכת ברחוב כשטלאי צהוב בולט על דש בגדנו. אנו מפוחדים מאוד. על פי צו הגרמנים, שפעלו בדייקנות שטנית ממש, עלינו להיות בשמונה בערב בבתים. שיקוליהם ענייניים: הם רצו אותנו בבית, קלים להשגה ולגירוש.
החל משבע בערב פקדו הגרמנים את השכונות היהודיות, כל ערב שכונה אחרת. הם נכנסו לבתים ולדירות וציוו על הדיירים היהודים לארוז מעט חפצים אישיים. כשהעמיסו אותנו על המשאיות אמרו: "אנחנו לוקחים אתכם למקום טוב!"
אנחנו, יהודי הולנד, לא ידענו מעולם פוגרומים ואנטישמיות. האמנו בתמימותנו ש"שם", המקום הלא-ידוע שאליו לוקחים אותנו, אולי לא יהיה כל כך גרוע. אבל הפחד מפני הבלתי-נודע גבר על יכולת השכנוע העצמית.
מדי ערב נשארנו בבית, מחכים בחלחלה. יבואו או לא יבואו? כל נקישה בדלת גרמה לנו אימה נוראה.
 
יום הכיפורים תש"ג (1942) היה יום הכיפורים האחרון שלי באמסטרדם שבו התפללנו בבית-הכנסת של תנועת הנוער הציונית "זיכרון יעקב". אהבתי מאוד להתפלל בבית-הכנסת הזה, שכן הגיעו אליו צעירים רבים, חדורי רוח ציונית ומלאי תקווה לעתיד. בכל שבת וחג שררה שם אווירה מכובדת ונעימה. הצעירים ניהלו את התפילה. החזנים שעברו לפני התיבה התברכו בקול נהדר.
האווירה הייתה כבדה. בדרך כלל שוררת בבית-הכנסת ביום הכיפורים אווירה מיוחדת. אנשים נמנעו משיחות בטלות ועסקו בחשבון נפש בינם לבין בוראם. הפעם נוספה לכך המציאות העגומה. כל אחד היה שקוע בהרהורים ובתפילה.
שליח הציבור בתפילת שחרית היה דוד, בחור נאה שניחן בקול ערב. אהבנו לשמוע אותו, את קולו, את הנימות והפיוטים המיוחדים ליום הקדוש. לאחר הקריאה בתורה המשיך אמיל בתפילת מוסף. כל מילה נאמרה בכוונה עצומה ובדבקות, כמו נחצבה מלבו. דיברנו ישירות אל אלוקים. ביקשנו, התחננו, זעקנו לפניו: "אבינו מלכנו חננו ועננו כי אין בנו מעשים. עשה עמנו צדקה וחסד והושיענו"! המילים העתיקות קיבלו משמעות נוספת וכואבת ביום הכיפורים הזה, האחרון בארץ הולדתנו.
אמיל הצליח לעורר ולרגש אותנו. הוא היה חזן נפלא. חשנו כאילו השכינה מרחפת מעלינו בתוך אולם בית-הכנסת. לא יתכן, אמרנו לעצמנו, שהקדוש ברוך הוא לא ישמע את תפילותינו היוצאות מעומק לבנו.
הניגוד בין התעלות הרוח בפנים לבין המציאות הקודרת בחוץ גרם למתח אדיר. תפילת המוסף הסתיימה.
בדרך כלל, בכל שנה, הייתה הפסקה קצרה בין תפילת מוסף לתפילת מנחה. הצמים היו זקוקים למנוחה קצרה לפני תפילת מנחה ונעילה. אבל אז, באותו יום הכיפורים, שינינו מן המנהג. חששנו שהגרמנים יגיעו דווקא הערב אל בתינו כדי לקחת אותנו והחלטנו להמשיך בתפילת מנחה מיד ללא הפסקה. היה עלינו לסיים את התפילה בהקדם כדי שנוכל להספיק לאכול משהו בבית, שמא נילקח לנסיעה הארוכה שאיש אינו יודע מה יעדה.
 
לקראת סיום תפילת מוסף נכנס לבית הכנסת שליח שנתבקש למסור הודעה למקס, שהיה המבוגר בחבורת החזנים של בית-הכנסת, נשוי ואב לילדים. השליח ניגש אליו, שוחח אתו קצרות ועזב את המקום.
מקס התרומם לאיטו ממקומו, התייצב ליד אמיל, וכשזה סיים את המילים האחרונות של תפילת מוסף הוא המשיך מיד אחריו בתפילת מנחה. הבנו שהגרמנים לא נענו לבקשת הקהילה לדחות בלילה אחד את הגירוש מפאת קדושת היום. ידענו שגם הלילה יהיה גירוש.
 
תפילתו של מקס נשארה חרותה בזיכרוני כל ימי חיי. "יתגדל ויתקדש שמיה רבא" הטעים מקס כל אות והדגיש כל מילה, כאילו רצה לומר: "אבינו מלכנו, האם אתה שומע אותנו? שמע קולנו. סלח לנו אבינו, מחל לנו אם חטאנו".
מקס סיים את תפילת מנחה והמשיך מיד בתפילת נעילה. ארון הקודש נפתח וכך עמדנו מולו, כמה מאות צעירים, לוחשים ברטט ובדבקות את המילים. היינו נוער נפלא, היינו דור העתיד. אבל רבים מאתנו כבר היו חסרים. לאן נלקחו? מה עלה בגורלם? המחשבות עליהם, עלינו, על המציאות הקודרת, אווירת יום הכיפורים ומילות התפילה – כל אלו השרו עלינו ייאוש ותקווה גם יחד. דמעות זלגו מעינינו בלי בושה.
"פתח לנו שער בעת נעילת שער" זעקנו, בכינו. היינו כל כך צעירים ובעצם כל כך זקנים.
"שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" ניגרו דמעות על לחיי. אלוקים, אמרתי בתוך תוכי, אני כל כך רוצה לחיות, כולנו רוצים לחיות. עזור לי, עזור לנו! לעולם לא תישמע עוד תפילה כשלנו ביום הקדוש הזה.
תקיעת השופר חתמה את תפילת נעילה. אחריה השתרר שקט כבד, מאיים. איחלנו זה לזה "גמר חתימה טובה" ומיהרנו הביתה, אל העתיד הלא ידוע.
אלוקים שמע את תפילתי. ניצלתי. אני חיה.
במה הייתה שונה תפילתי מזו של דוד, אמיל, מקס וכל הרבים האחרים שלא חזרו?"
אלישבע אורבך
 
 
יהודה פלדמן מוסיף סיפור מאותה התקופה הנוראה
בשנת 1939 – ת"ש, כשהגרמנים ימ"ש היו בדרך לכבוש את יוגוסלביה והגייסות עברו דרך העיירה שלנו, היה אסור לנו לצאת מהבתים מערב יום כיפור לכמה ימים עד שניצחו את הסרבים והכניעו אותם.
אבי ז"ל, הרב ד"ר שמואל פלדמן ז"ל, יחד עם החזן רב אריה טסלר ז"ל ארגנו באותו יום כיפור מנין בחדר העבודה של אבי, בתריסים מוגפים ולאור חשמל, כמובן בתפילה חרישית נוגעת ללב...
הגרמנים דרשו מאחי עוזר ז"ל שיתלווה אליהם לבדיקת הגג של בית-הכנסת כדי לבדוק שאין שם מכשירי שידור או ציתות כנגדם, כי אחי היה נוהג לעלות על גג בית-הכנסת כדי ליהנות מהנוף.
כשחייל ס.ס. בא מולי וקילל אותי חשבתי שהוא עומד להרוג אותי, אבל ב"ה לא עשה את זה.
אחרי זה התפללנו גם בשבת, במקום בבית הכנסת, במחסן העצים שלפני ארון הקודש שנצבע בסיד-לבן. שם לא היה מקום לעזרת נשים.
מאוחר יותר, כשהגרמנים תקפו את פולניה ואת רוסיה, גורשנו לעיר הגדולה טמישוורה בדרום טרנסילבניה.
כשהתחיל הנאציזם אבי ז"ל תיקן בבית-הכנסת המפואר את מקום קריאת התורה והעביר אותו למרכז האולם במקום קדימה ליד החזן, על פי ההלכה שעניים ועשירים יהיו במרחק שווה מקריאת התורה.
ואולי בזכות התפילה במחתרת והעברת מקום קריאת התורה ניצלנו בתקופת השואה. לה' יתברך הפיתרונים.
יהודה פלדמן
 
 
בקיבוץ הדתי
 
תנועת הקיבוץ הדתי עורכת כנס נוכח המשבר הכלכלי
 
מנהל אגף הכלכלה, עקיבא פלק: הקיבוצים הדתיים ידעו
לאורך כל השנים להתאים אורח חייהם לרמת ההכנסות
 
תנועת הקיבוץ הדתי עורכת כנס היערכות נוכח ההשפעות הצפויות של המשבר בכלכלת ארצות הברית על מדינת ישראל. הכנס יתקיים אי"ה ביום ראשון י"ג בתשרי תשס"ט (12.10.08) בקיבוץ בארות יצחק.
בכנס יערכו דיונים בשולחנות עגולים בנושאי השפעת המשבר הכלכלי העולמי על החקלאות, התעשייה והפיננסים בקיבוצי תנועת הקבה"ד. ישאו בו דברים מנכ"ל משרד האוצר לשעבר, פרופ' בן ציון זילברפרב, שידבר על השפעות המצב בעולם על כלכלת ישראל; יו"ר איגוד התעשייה הקיבוצית, יונתן מלמד, שיסקור את הסיכונים והסיכויים במשבר; ומנהל המרכז לבנקאות פרטית בבנק הבינלאומי, ד"ר איתי גלילי, שידבר על פסיכולוגיה בהשקעות.
מזכ"ל הקיבוץ הדתי, נחמיה רפל ומנהל אגף הכלכלה, עקיבא פלק אמרו שהמשבר הפיננסי שתחילתו בארה"ב לא ייעצר רחוק מאיתנו, וכולנו צריכים להיערך לקראת טלטלה בכלכלה הישראלית. חשיבות מיוחדת נמצאת על שולחנם של מקבלי החלטות כלכליות בקיבוצים, שההשלכות למעשיהם אינן נעצרות בתחום הפרט והמשפחה, אלא יש להן השלכות על כל חברי הקיבוץ. בנוסף, אחדים מאנשי התעשייה והמשק בקיבוצים נמצאים כעת בעיצומם של דיונים על הקמת מפעלי-בת בחו"ל, והם צריכים לנקוט משנה זהירות בחישוביהם ובשיקוליהם. ההתכנסות של החברים, הדיון המשותף וההתייעצות עם עמיתים למקצוע חשובים מאוד, מכיוון שלעיתים קרובות מוצאים את עצמם מקבלי ההחלטות בקיבוצים כשהם בודדים בצמרת.
ההתכנסות הדחופה חשובה מכיוון שמזכירויות הקיבוצים מתחילות באופן מסורתי בחודש ספטמבר לגבש את תקציב השנה האזרחית הבאה, וגם מהן נדרשת תשומת לב רבה לסעיפי ההוצאות וההשקעות שהם מתכננים ל- 2009. "תנועת הקיבוץ הדתי דגלה תמיד ברמת חיים המוכתבת מרמת ההכנסות בפועל, ובעקבות זאת לא נקלעה למשבר הקיבוצים בשנות השמונים ולא נזקקה להסדר הקיבוצים, והיא ממשיכה ללכת בקווי הפעולה ובעולם הערכים שהנחילו לה דורות ראשונים".
 
פרטים על הכנס ולוח זמנים יעודכנו באתר הקיבוץ הדתי: www.kdati.org.il
 
 
 
 
 
 
דני תמרי, ראש מ.א. עמק המעיינות-בקעת בית שאן:
 
חבל שהממשלה נזכרת בעמק בית-שאן רק בהקשר של העברת אדמות לפלשתינאים
 
אנו שמחים על כך שממשלת ישראל נזכרה בקיומו של עמק בית שאן, רק חבל שזה נעשה בהקשר של העברת אדמות לפלשתינאים, כך אמר ראש המועצה האזורית עמק המעיינות – בקעת בית שאן, דני תמרי, בתגובה לפרסומים על כך שבמסגרת השיחות עם הפלשתינאים נדונה האפשרות להעברת אדמות פוריות בעמק לרשות הפלשתינאית בתמורה להשארת גושי ההתיישבות בשומרון.
לדברי תמרי, המתיישבים בעמק הם שיצרו אותו בכך שנאחזו בקרקע, שמרו עליה לאורך עשרות שנים והפכו אותה לאדמה חקלאית פורייה. אין לאיש את הזכות ליטול מאיתנו את הקרקעות.
לאורך השנים הגשנו לממשלות ישראל עשרות תוכניות לפיתוח האזור וניצול המיקום האסטרטגי בנקודת הגבול עם ירדן ואתרי הטבע והמורשת אולם מרביתן נותרו במגרות, אומר תמרי. לשמחתנו, הצלחנו על אף מדיניות זו למשוך מתיישבים חדשים ומבקרים לאזור הודות לאופיו הנעים של האזור והאנשים החיים בו, למערכת החינוך הרב גונית ולחיי הקהילה.
כל הזזה של הגבול תקרב את הרשות הפלשתינאית לבתיהם של התושבים. איש לא תוקע לידינו ששטח שיועבר יוותר חקלאי בלבד והוא עלול לשמש לבניה. עם זאת, איננו מודאגים מהדיבורים, אומר תמרי, כי ממילא כל תוכנית שמוגשת לפלשתינאים הם מוצאים את התירוצים לא להסכים לה. 
ראש המועצה האזורית עמק המעיינות קרא לממשלה להצטרף לעשייה של עמק המעיינות ולסייע בתמריצים למי שרוצים לבוא לגור באזור ולפתח אותו.
 
אתר המועצה האזורית עמק המעיינות: www.maianot.co.il
 
                                                                      אופיר אבסלנדר
"רוני חסיד דוברות ויחסיציבור"
 
 
 
 
לסבתא רבתה חיה פרידמן
לסבתא וסבא לאה ומאיר פרידמן
ולכל המשפחה
שפע ברכות
בהולדת הנינה-הנכדה שי
בת לרוית וגל פרידמן בזכרון-יעקב
טוב ינחיל בני בנים
  
 
 
 
אחות תורנית: אם יש צורך ח"ו – ניגשים לאחות הקרובה ביותר !
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
ס ל י ח ו ת !
א. בידיעון ראש השנה נכתבה בטעות רשימה חלקית של בנינו ובנותינו שסיימו י"ב בתשס"ח. להלן הרשימה המלאה: אופיר, אהרון, ידיד, אייל, אלינור, גל, טובית ומור.   בהצלחה בכל אשר תפנו!
מערכת הידיעון מתנצלת בפני אלה שנשכחו ומקווה לא לחזור על טעויות כאלה בעתיד.
 
ב. שער ידיעון ראש השנה עוצב ובוצע ע"י שירה בחן ובכישרון. כל חלקי היה להביא את הקובץ לבית הדפוס ולקחתו משם. ברכות לשירה והצלחה בהמשך.
יפת שדיאל
 
ג. לכל בית בארות יצחק
זה המקום וזו השעה לבקש סליחה ומחילה מכל מי שח"ו אולי נפגע מכתבה או מטעויות שפורסמו בידיעון במשך השנה.
ע ד נ ה
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
שער הידיעון עוצב ע"י מורן סלומון. חן חן !
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
גם אנחנו ירוקים
תודות לענף הבגד על השי שקיבלנו לכבוד החג – שק בד תפור ללקיחת הכבסים הנקיים הביתה כדי שנצמצם את השימוש בשקיות ניילון. כל הכבוד !
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
הפעם זה לא הלך
אנחנו נפרדים מההכשרה. לצערנו כל המאמצים שעשינו לא עלו בטוב ואנחנו נאלצים לסיים.
נקווה להצלחות בהמשך...
אסתר פורשר
@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@@
 
ג מ ר    ח ת י מ ה    ט ו ב ה
 
 
 
האדם - בין מלאך לבהמה
 
ששה דברים נאמרו בבני אדם, שלושה כמלאכי השרת, ושלושה כבהמה.
שלושה כמלאכי השרת: יש להם דעת כמלאכי השרת, ומהלכין בקומה זקופה
כמלאכי השרת, ומספרים בלשון הקדש כמלאכי השרת.
שלושה כבהמה: אוכלין ושותין כבהמה, ופרין ורבין כבהמה, ומוציאין רעי כבהמה.
(חגיגה טז, א)
 
האדם נמצא, כפי שאומרת הגמרא, בדרגת ביניים בין מלאך לבהמה. מצד אחד אנחנו אוכלים ושותים ועושים את צרכינו בדיוק כמו הבהמות, אבל מצד שני אנחנו בעלי בחירה חופשית ויש לנו יכולת להתקרב לקב"ה ולהידמות למידותיו - ובכך אנו דומים למלאכי השרת. ביום הכיפורים אנחנו עושים מאמצים להתרחק מהבהמיות ולהתקרב לדרגת המלאכים. לכן התורה מצווה עלינו ביום זה להימנע מאכילה ושתייה וכו'.
ר' לוי יצחק מברדיצ'ב היה אומר: גם אם יבוא מישהו ויבטל את כל הצומות, יום הכיפורים ותשעה באב יישארו בתוקפם: שהרי בתשעה באב מי יכול לאכול, וביום הכיפורים מי צריך לאכול?
הדבר בא לידי ביטוי גם בעניין המרכזי של יום הכיפורים - עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. בדרך כלל בעבודת הקרבנות ישנם שני חלקים: מה שנעשה לפני השחיטה ומה שנעשה לאחריה. מה שנעשה לפני השחיטה הוא הסמיכה והוידוי, ומה שנעשה אחריה הוא זריקת הדם, הקרבת האימורים ואכילת הבשר (בקרבנות הנאכלים). על הקרבן אפשר לומר 'חציו לה' וחציו לכם: מצד אחד הקרבן הוא כפרה על חטאי האדם, ומצד שני הוא מוגדר בתורה כריח ניחוח לה'. הסמיכה והוידוי משקפים את צד הכפרה של הקרבן, והשחיטה, זריקת הדם וההקרבה משקפים את עבודת הקודש שבקרבן.
אבל פעם אחת בשנה, ביום הכיפורים, מפצלים את עבודת הקרבן: לוקחים שני שעירים, שצריכים להיות שווים במראה, בקומה ובמחיר, ועושים הגרלה בין שני השעירים. על שעיר אחד הכהן הגדול סומך את ידיו ומתוודה, אך אותו לא שוחטים ולא מקריבים. במקום זאת הוא נשלח לעזאזל ושם הוא מתרסק על צלע ההר.
את השעיר השני, זה שעלה עליו הגורל לה', שוחטים, והכהן הגדול מזה את הדם שלו בקודש הקודשים, על הפרוכת, על מזבח הזהב ועל יסוד מזבח העולה. קרבן רגיל, כידוע, אינו מגיע אל הקודש פנימה. הדם שלו נזרק על המזבח החיצון.
בכך שמפצלים את עבודת הקרבן לשני שעירים מבחינים בין האלמנט האנושי של הקרבן לבין האלמנט
הא-לוקי שלו. לכן השעיר שעליו לא סמך הכהן את ידיו יכול להגיע אל הקודש פנימה.
ומכאן נחזור לדרגתו של האדם: כאשר האדם מתנתק מאכילה ושתייה ביום הכיפורים, הוא מפריד בין החלק שדומה לבהמה לבין החלק שדומה למלאכי השרת. לכן, החלק שדומה למלאכי השרת, יכול להיכנס באותו יום אל הקודש פנימה: "לפני ה' תטהרו".
הרב ירון
 
 
 
ב מ ו ע צ ה
דו"ח מישיבת המועצה שהתקיימה ביום כ"ג באלול תשס"ח 23.9.08.
 
התקיימו דיונים והתקבלו החלטות בשלושת הנושאים הבאים:
 
1.    הסדר בנים:
רכזת ועדת הצעירים (שולי גל) הציגה את רשימת הבנות והבנים הנכנסים להסדר בנים א' ואלו הממשיכים בהסדר לשנה נוספת. (הרשימה פורסמה בידיעון 2587)
הרשימה אושרה.
2.    הורי ברוריה לנדה וחיים בן-שמול:
ברוריה וחיים הציגו את בקשתם להבאת הוריהם לקיבוץ עפ"י תקנון אחזקת הורי חברים.
הבקשה אושרה.
3.    משתלמים תשס"ט:
רכזת ועדת השתלמויות (ענבל ישראלי), הציגה את רשימת המשתלמים, הן להשתלמויות אישיות והן להשתלמויות מקצועיות, כפי שאושרה בועדת השתלמויות. (הרשימה פורסמה בידיעון מספר 2587 )
הרשימה אושרה.
אמתי יעקבס / יו"ר המועצה
                                                                                                    
 
 
 
לסבתא מרים שניאור               לסבא מנחם שניאור
ולכל המשפחה
מזל-טוב בהולדת הנכד
בן לשרה ודודו שניאור בטל-מנשה
תזכו להכניסו בבריתו של אאע"ה
ולגדלו לתורה, לחופה ולמעשים טובים
 
 
 
 
 
 
 
 
AtarimTR