ידיעון 2611 פר' תרומה

בס"ד ג' באדר תשס"ט
 
 
שבת קודש "תרומה"
 
 
17.15
הדלקת נרות
08.00
תפילת שחרית
17.25
מנחה, קבלת שבת, ערבית
          דרשת הרב
10.30
שעור בפרשת השבוע – במועדון
שעור במשניות - בשטיבל  
18.30
סעודת שבת בחדר האוכל
11.00
סעודת שבת בחדר האוכל
 
 
12.30
שעור לנשים בפרקי אבות – במועדון
 
מכונת השטיפה פועלת
בשעות 19.15 – 21.15
13.00
מנחה גדולה
15.45
שעור בגמרא – דף יומי
 
 
16.30
מנחה קטנה
 
 
16.30
נשים אומרות תהילים - בבית סעדון
 
 
18.14
ערבית, הבדלה, קידוש לבנה
 
 
 
בית מדרש אבות ובנים
 
 
 
זמני התפילה במשך השבוע
   שחרית א', ג', ד, ו'             06.00   
   שחרית ב' ה'                    05.50  
   מנחה ברחבת חדר האוכל    13.30
   מנחה בבית הכנסת            16.30    
   רבע לערבית                    19.45
   ערבית                           20.00 
 
עונג שבת לילדים בשעה 10.30
 
 
   כיתות א'-ג' - לימור נתנזון
   כיתות ד'-ו'  - אלישבע בן-דוד
           
 
ת ר ב ו ת ו ן
 
יום ראשון
19.00
שיעור בנ"ך
חדר עיון
יום שני
17.30
התעמלות לגברים
בית שפירא
21.00
ישיבה שנתית של החברה קדישא
שטיבל
יום שלישי
08.30
בית מדרש לגימלאים
מועדון
יום רביעי
17.30
צ'י קונג לבגירים
מועדון
18.30
מפגש ערבית לבגירים
מועדון
19.30
20.30
התעמלות לנשים
התעמלות לנשים
בית שפירא
בית שפירא
21.00
שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י
חדר עיון
יום חמישי
19.00
שעור ניצוצות מהדף היומי
מועדון
יום שישי
06.30
שיעור בדף יומי
חדר עיון
 
09.00
יחדיו ב-ו'
בית שפירא
 
השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב בשעה 20.15 בחדר עיון
 
 
 
טובה הארץ מאד מאד...
כאשר אנחנו בחו"ל אנו מתפעלים מהנופים המרהיבים ומהגנים המוריקים והפורחים, ואולי תוך כדי זה גם מוציאים דיבת הארץ רעה.
ישראל היא ארץ מדברית אבל אנחנו רוצים שהיא תיראה כמו חו"ל: דשאים ענקיים וירוקים, גינות טרופיות ופרחים צבעוניים כל השנה, גם בקיץ הלוהט.
בעיית המים דופקת בדלת בעצבנות ובתור מחכים גם זיהום אוויר, מפגעים אקולוגיים, חוסר מודעות למחזור ועוד.
ארץ ישראל אינה ככל הארצות וכל זמן שלא נבין את זה נשלם על זה. כגודל הריחוק מהידיעה כך גובה התשלום.
דבורה ריניץ
 
מה בגיליון?
  • שבעים פנים לתורה – הרב ירון
  • שיר שבת – יהונתן שרמן
  • משלחן המזכיר – אהרן גל
  • תגובות – מיכל שפיר, יהודית סעדון
  • נתב"ג – סוף! פרדס – התחלה! – דבורה ריניץ
  • יחדיו ב-ו' – סיכום שבועי
  • העץ הענף – מן הארכיון
  • בקיבוץ הדתי – משלחן הדובר
  • באגף החברתי – אהרן גל
  • קול צעיר – אבי צוייג / עזי אלטשולר
 
                                                 וכלבו דף.          
                                                                 קראו בנעימות !
המערכת
 
 
     נר זיכרון !
     פנחס (פיל) לרמן ז"ל – ח' באדר תשס"א
     יעקב אליעזר (ינקו) שטרסבורגר ז"ל – י' באדר ב' תש"ס
 
 
שבעים פנים לתורה
 
 
ר' מאיר לייבוש וייזר (המלבי"ם)
ר' מאיר לייבוש וייזר (1809-1879) נולד בעיר וולוצ'יסק במחוז וואהלין שבאוקראינה. בהיותו ילד קטן מת אביו והוא אומץ ע"י הרב לייב מוולוצ'יסק. בהגיעו לגיל בר-מצווה נשלח ללמוד בוורשה, והיה ידוע כ'עילוי מוואהלין'. כבר בגיל 14 התחתן, אלא שאשתו נפטרה זמן קצר מאוחר יותר. מאוחר יותר התחתן שוב וחותנו החדש תמך בו מבחינה כלכלית כך שיוכל להקדיש את זמנו ללימוד. הוא שימש כרב בקהילות שונות במזרח אירופה ושלט בקהילותיו ביד רמה כנגד הזרם הרפורמי שהחל לפרוח באותם ימים. בשלב מסוים הלשינו עליו הרפורמים לשלטונות והוא כמעט נשלח לכלא, אילולא סיועו של השר משה מונטיפיורי שפעל לשחרורו.
המלבי"ם כתב פירוש על השולחן ערוך בשם 'ארצות החיים', ספרי דרשות בשם 'ארצות השלום' ו'ארץ חמדה', ספרים בלשניים ופירוש על התורה בשם 'התורה והמצווה'.
פירושו 'התורה והמצווה' ייחודי בכך שהוא מביא בצד פירושו גם את מדרשי ההלכה, ומסביר כיצד מדרשי ההלכה נובעים מדיוק בפסוקים ובכללי הדקדוק.
 
מפירושיו לפרשת השבוע:
בפירושו לפרשת תרומה מקדיש המלבי"ם פרק מיוחד שאותו הוא מכנה: "רמזי המשכן". המלבי"ם רואה בכלי המשכן רמז לאדם, וממילא גם רמז לעולם כולו - שהרי האדם הוא בבחינת עולם קטן.
איברי האדם מתחלקים לשלושה חלקים: החלק העליון - הראש, שבו נמצא השכל. החלק האמצעי - שבו נמצא החלק המרגיש - הלב, והחלק התחתון, המקביל אצל האדם ואצל הבהמה, שבו נמצאים המעיים, הכבד, ומוציאי הפסולת.
כמו כן במשכן יש שלושה חלקים: בחלק הפנימי נמצא קודש הקדשים, המקום שבו נמצאים לוחות הברית והתורה - המקבילה לשכל. החלק השני הוא הקודש - שבו השולחן והמנורה ומזבח הקטורת, ובחלק החיצוני ביותר - בחצר - נמצא מזבח העולה - אשר בו מקריבים את הקרבנות (מקביל לפעולת העיכול), וממנו מוציאים את הדשן מדי יום (מקביל לפעולות הוצאת הפסולת מגופו של האדם).
ההקפדה על הדיוק בכל פרטי הכלים שבמשכן, לפי זה, מקבילה לשלמות איברי האדם, שהרי אם ישנו איבר חולה בגופו של האדם - לא רק אותו איבר חולה, כי המחלה מתפשטת לכל גופו של האדם, וכמו כן גם אחד מכלי המשכן שלא נעשה בדיוק כפי שנצטווינו פוגם בכל שלמות המשכן.
וכמו שהאדם - על כל איבריו - אין לו משמעות אילולא הנשמה הטבועה בו ממעל, כך גם המשכן - עם כל הכלים והקרבנות והמנורה ולחם הפנים - אין לו משמעות אילולא השכינה השורה בתוכו.
 
הרב ירון
 
 
 
 
  
שיר-שבת
 
"והיו הכרובים פורשי כנפיים למעלה סוככים בכנפיהם על הכפורת ופניהם איש אל אחיו..."
 
לשניהם כנפיים להמריא אל האור,
שניהם מקשה של זהב טהור טהור,
דרים תדיר בקודש, כחזיון מדהים-מרהיב -
וכל זאת כשפניהם איש אל אחיו.
 
סוככים במוטת כנפיהם הארוכות,
גאים, מלאכיים, עיניהם - קדושה בורקות.
פסלונים, אך עם חיות, לא הוגים אפילו ניב -
וכל זאת כשפניהם - איש אל אחיו.
 
רגליהם ישרה, לא שייך בהם רצון,
מצייתים- מתוכנתים למלא ציווי עליון,
נעים בדממה, לא חיכוך ולא ריב -
וכל זאת כשפניהם איש אל אחיו.
 
דרי מטה אנו, אנושיים להחריד,
ברי תבונה ורצון עולמות להרעיד,
אז איך במשפחת אנוש, המסוכסכת עד להכאיב,
מן הנמנע להישיר פנים איש אל אחיו?
יהונתן שרמן
 
 
טיפים לשמירה על הסביבה
עוד פטנט לחיסכון במים: ממלאים בקבוק פלסטיק של ½1 ליטר במים וסוגרים היטב את המכסה. פותחים את מכסה מיכל הניאגרה ושמים בתוכה את בקבוק המים המלא. בצורה זו, אפילו אם משתמשים בידית הקטנה (10 ליטר) עדיין חוסכים בכל לחיצה עוד ½1 ליטר מים.
 
 
למרים שניאור
ולכל המשפחה
השתתפותנו באבלכם
במות האב-הסבא
שמחה ויילר ז"ל
בנחמת ציון וירושלים תנוחמו
 
 
 
ת ג ו ב ו ת
תגובה לשולי (וקצת לאלי...)
אני מבקשת לפתוח בכמה הבהרות כדי שלא אתפרש בצורה לא נכונה:
1.       מאמר זה לא בא להביע עמדה אלא אך ורק להתייחס לנכונות דברים שנכתבו.
2.       אני גם לא באה לצדד בשום צד. ממרום גילי המופלג איבדתי תקווה לשינוי מהותי, אך לא איבדתי תקווה להעמיד דברים על דיוקם.
3.       בהיותי פנסיונרית לכל דבר ועניין (למרות שאני עדיין עובדת) אני חפה מאינטרס לכאן או לשם מבחינת שכר דיפרנציאלי.
4.       אני איני חשה עליבות נוכח מצבנו. כמו שכתב אלי, יש לנו דברים טובים ויש דברים פחות טובים. זה לא אומר שצריך להימנע מלשפר את הדברים הפחות טובים.
 
מה בעצם מביא אותי לכתוב את התגובה הזאת?
כפי שציינתי באחת מהערותיי, התקווה נשחקה מעט, אך לא הרצון להביט לאמת בעיניים (אפילו עם ראייה כמו שלי...). מאמרה של שולי לוקה בעיניי בתמימות, במקרה הטוב, ובמקרה הפחות טוב – בעיוורון (ותיכף אסביר למה אני חושבת כך).
הטיעונים של שולי רק באים לחזק את העובדה שרבים האנשים בינינו שמסתמכים על הכלל ושוכחים שאפילו במערכת כזו צריך כל פרט לתת את המקסימום ע"מ שתוכל להתקיים הערבות ההדדית ששולי כה מתהדרת בה.  אבל המציאות מראה בדיוק את ההיפך.
מה לעשות, שולי, שהעולם של היום אינו דומה לבארות יצחק בנגב, וגם לא לבארות יצחק של לפני 30 שנה?  מה לעשות שבעולמנו הנוכחי הפן הכלכלי תופס משקל משמעותי יותר משתפס בעבר (ואולי גם גדול יותר משהיינו רוצים)?  
אני לא טוענת שזה כל מה שאמור להניע אותנו, אבל אנחנו בהחלט צריכים לתת את הדעת לעניין הכלכלי ולהתאים את עצמנו לקורה בעולם (כיוון שלא נראה שהוא יתאים את עצמו אלינו). המשוואה הכלכלית היא די פשוטה: ההכנסות צריכות להיות גדולות מההוצאות. כרגע נדמה לי שאנחנו לא מקיימים את המשוואה, ולכן חובה על כל אחד מאיתנו לנסות ולהטות את הכף כך שהמאזן ישתנה.
שולי נותנת את הדוגמא של האולפנא היקרה כדוגמא לערבות הדדית ומה שהיא מסוגלת לספק לנו, אבל פה גם טמון שורש של אחת מבעיותינו הקשות, והיא שאנשים מרשים לעצמם דברים שאולי בסיטואציה אחרת הם לא היו מרשים לעצמם. פה עולה השאלה האם היית מקבלת את אותה החלטה גם אילו היא הייתה תלויה ביכולות הפרטיות שלך, ואם לא – למה לא? הטענה שלי היא שכל אחד ואחד מאיתנו צריך להתנהג בכסף הציבורי כאילו הוא היה כספו הפרטי, והשיקולים צריכים להיות כאלה שישלבו בין דאגה לרמת החיים האישית לבין דאגה לקופה הציבורית (שהיא גם קופתנו האישית). נדמה לי שברוב המקרים השיקולים הם בעיקר אישיים. נכון שהבקשות דורשות אישור מאיזשהו גוף עליון, אבל קיים פה אלמנט של לחץ על אותו גוף, שלא היה קיים במערכת משפחתית מצומצמת שבה כל השיקולים קיימים תחת כפיפה אחת ויחידה.
שולי, כשכתבתי את המילה "תמימות" התייחסתי גם לדוגמאות שלך, אבל בעיקר לזה שאת מייחסת את אחד מעקרונות הקיבוץ ("נותן כפי יכולתו") למציאות בשטח. העיקרון הזה אינו מיושם בשטח כבר שנים רבות, ויש אף שיטענו ש"תן כפי יכולתך וקבל כפי צרכיך" הפך למעשה ל"תן כפי צרכיך וקבל כפי יכולתך".  
צר לי, שולי, אך טיעון כמו "הרוב המכריע כן עובד את השעות שהוא חייב וכן רושם שעות" הוא טיעון שמתאים יותר לימים אחרים, מעבר לזה אני מסופקת אם הדבר נכון. הפרנסה שלנו אינה נמדדת עוד בשעות או ברישומים, אלא ביכולת השתכרות. פעילויות התנדבותיות הן דבר נפלא, אבל לא באיצטלה של עבודה. את הרי לא משלה את עצמך שבימינו אנו יכול אדם מן היישוב לגשת למנהל הבנק שלו ולהפקיד את שעות העבודה שלו בחשבון, נכון?  ברור לכולנו שצריך משהו מעבר לזה. השיטה הנוכחית בפירוש אינה עובדת. היא יכולה לעבוד רק אם נחליף את החובה למלא שעות בחובה להוכיח שגם עשינו בהן משהו מועיל (גם בענפי שירות יש דרך למדוד את זה). לצערי הרב, כנראה השיטה שבה אנחנו עובדים למען קופה משותפת ולא למען אינטרס אישי אינה עובדת (כנראה שזהו הטבע האנושי ואבותינו המייסדים ניסו ללכת נגדו והצליחו רק חלקית).
ההיסטוריה שלנו הוכיחה שאין דרך להתמודד עם תופעת ההשתמטות מעבודה ללא סנקציות של ממש. את יכולה לטעון שמדובר בניצול, חוסר אכפתיות ופגיעה, אבל זה יהווה ניסיון קלוש להעיק על מצפון שאין לו בעיה לנצל את המערכת, אז מה עשית בזה בדיוק??  הלוואי שלא היינו נזקקים לסנקציות (או לחילופין - לכסף), אבל כל זמן שרמת החיים שלנו תלויה ביכולת ההשתכרות שלנו עלינו למצוא דרכים להביא את אותה יכולת למקסימום. כל זה לא אומר שאנחנו מותירים את הערבות הדדית מאחור, אלא שאנחנו אמורים להגביר את הערבות האישית של כל אחד ואחד מאיתנו למען הכלל.
אגב, ההערכה לפיה הפרטות ושכר דיפרנציאלי סופן בגישה של "אדם לאדם זאב" והיעלמות הערבות ההדדית שגויה לגמרי בעיניי. ראשית, יש מספיק מקומות שמוכיחים אחרת. שנית, אם כבר ציינת קודם גישה לעומת שיטה, אז זה בדיוק המקום שבו לגישה יש חלק חשוב מאד בשימור (ואף העצמת) הערבות ההדדית. אין לי ספק שכשהדברים יבואו ממך לגמרי, ולא מקופה ציבורית, הסיפוק יהיה גדול עוד יותר.
את מציינת רדיפה אחרי כסף בטון כה מזלזל עד כי ניתן לחשוב שכל מי שכסף הוא אחד משיקוליו הינו נחות במקרה הטוב, ומוקצה מחמת מיאוס במקרה הרע. ניתן לשלב בין גשמיות לרוחניות. אפשר, ואף רצוי, להשתחרר מהגישה שבה כסף בא על חשבון ערכים. אלה דברים שיכולים ללכת יד ביד, ואפילו להתעצם בו זמנית. גם אני גאה להשתייך לחברה שדוגלת בערכים, אבל בניגוד אלייך אני לא חושבת ששינוי שיטה זו או אחרת תשנה את אותם ערכים בסיסיים, כי איך אמרת קודם? זה בגישה.
 
לאלי אני רוצה לומר שאמנם קטונתי מלהיות כלכלנית גדולה (ואפילו קטנה), אבל מעבר לשיטה שונה (בלי קשר למה היא אותה שיטה בדיוק) לא בהכרח מחייב ויתור על כל מה שהיה טוב בשיטה הקודמת. ניתן לשמר דברים טובים, החוכמה היא במציאת הדרכים לעשות זאת. אני לגמרי לא מסכימה עם הקביעה שבדרך השונה
משתפר מצבם של הפרטים, אך לא מצב הקופה המשותפת. יש עניין של ניהול נכון, ובניהול שכזה אפשר לייצר שיפור הן של הפרטים והן של הכלל (ויש לנו הרבה מאד שמנת שמאפשרת את זה).
 
ניתן לכתוב עוד הרבה בנושא הזה, ואני סקפטית למדי אם משהו באמת ישתנה בטווח הנראה לעין, אבל בכל זאת מצאתי לנכון להביע דעה בעניין.
מיכל שפיר.
 
 
בארות יצחק – "מקום טוב באמצע" – הכל יחסי !
בעלי, אני וילדיי גרים כאן בביתנו-בקיבוצנו מתוך בחירה ומתוך אמונה בערכים קיבוציים בסיסיים.
הקמנו משפחה דתית המושתתת על ערכי תורה ועבודה, משפחה שמחה, אוהבת, תורמת, ופשוט רוצה ומשתדלת לחיות באנרגיות חיוביות ולהתקדם בחיים.
כחלק מחינוך ילדינו שמנו דגש מאז ומעולם על חינוכם להיות בני אדם טובים, "לתת לא בשביל לקחת", לתת יותר ממה שהם מקבלים ולא להשתמש בסממנים חיצוניים כדי להסביר מי הם.
אנחנו מודעים לכך שיש עדיין דברים טובים בקיבוץ, אך איננו יכולים להתעלם מהשינויים החלים בקהילתנו בשנים האחרונות.  
לדעתי, אחד מהיסודות הבסיסיים עליהם מושתת הקיבוץ שהינו "תן כפי יכולתך" הולך ומצטמצם אצל חברים וחברות רבים ועובר ישירות כ"דוגמא אישית" שלילית גם לבני הדור השני והשלישי. במקביל, במהלך השנים היסוד " מקבל לפי צרכיו" תופס מקום מרכזי יותר הן אצל הפרט והן אצל הממסד ובגיבויו, ובא לידי ביטוי בהחלטות המהוות ניצול של כספי הקופה הציבורית.
כחלק מהחלטתנו לחיות בקיבוץ, במסגרת קהילה שיתופית, חשוב לנו לשמור ולהתנהל על פי כללי המסגרת שנקבעו והתקבלו בעבר בהחלטות דמוקרטיות, גם אם לא בכל מקרה ומצב הנהלים מתאימים לסיטואציה.
כסף אינו מילה גסה. קיים קשר הדוק בינו לבין עבודה ופרנסה. האדם בונה את התנהלותו - מזונו, כסותו, התפתחותו הרוחנית וצרכים אחרים עפ"י גורמים אלו ועל פי יכולתו והעדפותיו האישיות.
בקיבוץ, כקהילה שיתופית, השימוש ב"קופה הציבורית" אמור להתבסס על שוויון, תוך שמירה עלערבות הדדית ומענה על צרכים מיוחדים אמיתיים. דבר זה נכון גם לגבי שני הגורמים האחרים במשוואה – עבודה ופרנסה.
משה ואני אף פעם לא חשבנו ולא הרשינו לילדינו "לחלום" על מסגרת לימודים מיוחדת עם אופי שונה ובמקום גיאוגרפי הכי רחוק בארץ. אנו לימדנו ומלמדים אותם לחשוב ולהתמודד עם מי שהם ועם מה שהם מרגישים במקומות המקובלים. לכן לא היינו צריכים אישורים מיוחדים לבתי ספר מיוחדים, רחוקים, מוזרים ומאוד מאוד יקרים (חשבנו בעבר ואנו חושבים גם היום שהכי טוב לילד ולמתבגר להיות בחיק משפחתו).
חשוב לנו להתקדם בכל תחום בחיינו. בעבודה אנו מנהלים, בעלי אחריות, קמים ליום העבודה בשמחה, באהבה ובמטרה לקדם, לצמוח, להתפתח ולהתפרנס ולהביא הרבה תועלת. אך בסופו של יום, חודש ושנים התוצאה היא שאנו הוספנו שעות עבודה יומיות כנדרש בתקנון העבודה .
לאחרונה, מהרבה בחינות, אנו מרגישים מנוצלים מאחר שהרבה חברים בקהילה לא מתנהלים על פי הנהלים עליהם הוחלט אלא מתנהלים על פי רצונם בלבד, דואגים לעצמם, נהנים ושמים "פס" על הכל. הדבר ניכר בהתנהגויות שונות שהחלו להפוך לנורמות כגון: חברים שלא עובדים את מכסת השעות, או שלא עובדים בכלל (למרות שעדיין לא הגיעו לגיל פנסיה), לא מתפרנסים, לא תורמים. לוקחים אוכל מחדר האוכל הציבורי
"כפי יכולתם", מבקשים ומקבלים אישורים מיוחדים עבור הוצאות כסף שונות מהקופה הציבורית, מקיימים אירועים כגון חתונות וכד' על חשבון הקופה הציבורית ללא אישורים מראש ועוד.
באופן כללי התחושה היא שכל מה שנעשה תחת "הכיפה הגדולה" ו"כיסוי הראש" זה בסדר, אפשרי, מותר, ומקבל גיבוי ממוסדות הקבוץ.
להבדיל, אם מישהו מתלבט בחשיבה או בדרך שונה מהמקובל והמצופה ואף אומר זאת ישירות, בעלי התפקידים כאן "המומים" וממשיכים לחפש ולחטט במקום לפרגן ולהחמיא ואף חוטאים ב"לשון הרע". 
בנושא העבודה- פרנסה : חובתו של כל חבר קיבוץ היא לעבוד את מכסת השעות עליה הוחלט, כזו שתאפשר לו לפרנס לפחות את עצמו ואת משפחתו. אין כל סיבה וכל היגיון בכך שאנו ועוד כמה חברים נעבוד כנדרש ואף מעבר לכך, גם עבור אחרים, והם אלה המקבלים יותר ויותר מ"הקופה המשותפת" בגלל "צרכיהם המיוחדים".
לפעול למען הזולת זה לא לעשות במקומו את מה שהוא יכול וחייב לעצמו ולחברה. לצערי בשנים האחרונות התנהגות זו רק גוברת בחומרתה .
עד כאן רשמתי תחושות והרגשות.
בנושא השינוי : חברה בריאה, נורמאלית, הכוללת אוכלוסיה מגוונת ורוצה לצמוח ולהתפתח חייבת למצות את הפוטנציאל הטמון בה ולהתאים את עצמה לשינויים המתרחשים בסביבה ובתוכה, תוך שמירה על ערכי היסוד. כדי להתקדם ולהתפתח צריך מדי פעם לבצע עצירה, השהיה, חשיבה ולשקול אלטרנטיבות שיובילו למעבר מ"המצב המצוי" ל"מצב הרצוי". לא סתם מתקיימים בשנים האחרונות "קיבוצים מתחדשים". זהו צורך בסיסי של חברה ושל אנשים השואפים להתקדם ולא לדרוך במקום או לשקוע בו.
עלינו לשאול את עצמנו : מה כל כך מפחיד בשינויים ? אם נבחן את העבר ניתן לראות כי כאשר בוצעו שינויים מסוימים הרווחנו וצמחנו.
התחושה שלי היא שלחלק מהחברים וכמובן למקבלי ההחלטות אצלנו יש פחד משיח ציבורי העשוי להביא לשינוי. חשש זה יוצר הרגשת תקיעות ועלול להוביל לשקיעה. מצב זה יוצר ביקורת רבה בקרב האנשים, חיי חברה דלים וחוסר מוטיבציה של האנשים ליצור ולתרום למען הכלל.
כיום, חלק מהחברים לא נענים לפעילות ציבורית כי הם מקבלים הרבה ביקורת, הם מרגישים פרייאירים שהם עושים ואחרים רק מנצלים. השמרנות שבה אנו חיים גורמת לנו לחטט אחד אצל השני. מתקבלות אצלנו החלטות של "מחטפים" שלא היו מקובלות עד כה. 
בתוכנו חיים חברים מסוימים שאינם רודפים אחרי הכסף, בעלי ערכים, עוסקים הרבה בהתנדבות, בעזרה הדדית, אך מתוסכלים מסגנון ה"נדמה לי" שבו אנו חיים.
לדעתי השינוי יכול רק להשביח, להרבות ולהוסיף את ההזדמנויות החברתיות והערבות ההדדית.
בקהילה צומחת ומתפתחת אנו נוכל להמשיך לקיים את כל הדברים היפים והייחודיים שמצדיקים את קיום קהילתנו .
אני מזמינה את מי שמעוניין לקדם ולשנות דברים בקהילתנו לפנות אליי.  
                                                                                              שבת שלום
יהודית סעדון
 
 
 
  
שטח הולך ושטח בא
בסוף הקיץ האחרון נפרדנו אחרי שנים רבות משטחי נתב"ג, האם כתוצאה מכך הגד"ש נערך בצורה שונה?
לפני כמה חודשים סגרנו את הפרק "שטחי נתב"ג" וחזרנו למשבצת הביתית. כבר אז ידענו שנצטרך להיערך לכך שנעבור לגדל יותר בשיטת דו-גידול כדי לקבל הכנסה גבוהה יותר עבור כל דונם. בשיטת דו-גידול מגדלים בחורף חיטה ואחרי הקציר- את אחד מגידולי הקיץ.
משק המים בבעיה גדולה מאוד, מה המצב אצלנו?
לצערנו הרב השנה שחונה ומשרד החקלאות החליט לקצץ 20% במכסת המים לכל החקלאים, לנו יקוצץ 114 אלף קוב מים, המשמעות היא שנוכל לגדל 200-300 דונם פחות מהתכנון.
עקב מכסת המים המקוצצת תוכנית הגידולים של הקיץ עדיין לא סגורה, כרגע יש לנו 80 דונם ירקות, 300 דונם חימצה, 70 דונם בצל ופרדס. אלו הגידולים שכבר זרועים או נטועים ואי אפשר לשנות.
ממכסת המים אנו מורידים את כמות המים לגידולים אלה, לצריכה הביתית והתעשייתית, ומה שנשאר, כ-100 אלף קוב, ישמש לגידולי הקיץ. את ההחלטה מה לגדל נקבל בהתאם לדרישת השוק.
משק המים שלנו מבוסס על מי מקורות בלבד ולא נראה לעין פתרון של מי ביוב מטוהרים באזורנו.
מה קורה בשדה החיטה?
במהלך חודש אוקטובר ירדו כ- 30 מ"מ גשם. אנחנו נזהרים לא לזרוע חיטה מוקדם כדי שלא תהיה הצצה מהרטיבות שבקרקע. זרענו בחודש נובמבר והזרעים חיכו בקרקע יבשה תקופה ארוכה עד הגשם הגדול בחודש דצמבר שבו ירדו כ-100 מ"מ בתוך יממה. אצל מגדלים שזרעו באוקטובר החיטה נבטה מהגשם הראשון אבל סבלה לאחר מכן מחוסר מים. אצלנו החיטה נבטה יפה אבל הגשם הבא איחר להגיע. בנוסף מזג האוויר נהיה חם ויבש בינואר, ולצערנו החיטה תסיים את הגידול ביבול נמוך עד נמוך מאוד מהממוצע השנתי שלנו.
גשמים מאוחרים בכל זאת עוזרים לחיטה?
בתוך זמן קצר החיטה תשלוף את השיבולת בגובה נמוך מאוד, דבר המסמל את הערכת כמות היבול הנמוך.
במצב שהחיטה נמצאת היום, הגשם לא יציל את הגידול אבל יעזור שלא יהיה גרוע יותר.
אחרי הקציר נעשה השוואת יבול בין השנים ונדווח.
בנוסף, מחיר התשומות (זרעים ודשן) יקר מאוד, ולכן ההכנסות מהחיטה יהיו נמוכות בהרבה מהשנה שעברה. אנחנו כמגדלים עושים את המיטב שביכולתנו ומתפללים לטוב.
למה הפרדס וגד"ש מתאחדים?
מכיוון שהיקף השטחים של גידולי שדה הצטמצם חיפשנו מקורות תעסוקה נוספים בצורת גידולים חדשים.
בהחלטה משותפת של הצוות ומרכז משק החלטנו לקחת על עצמנו את הטיפול בפרדס ואת ניהולו.
ישבנו עם נציגי חברת "פרי זהב" שבמשך השנים האחרונות עיבדו את הפרדס שלנו וקבלנו מהם את כל המידע הרלוונטי, ובעזרת כוחות מקומיים ומדריך ממשרד החקלאות יצאנו לדרך.
רשמה: דבורה ריניץ
 

 

יחדיו ב-ו'

בשיעורו של הרב ירון עסקנו בשאלה מה מוגדר כרפואה ומה לא. ראינו כי ע"פ התורה ניתנה רשות לרופא לרפא, אבל השאלה היא מה מוגדר כרפואה. ישנן סגולות שונות שהיו נחשבות כבעלות יכולת ריפוי, והשאלה היא האם מבחינה הלכתית הן נחשבות רפואה או לא. יש לכך מספר השלכות מעשיות - כגון האם יהיה מותר לחלל שבת בשביל לעשות את הפעולה הסגולית הזו, וכן האם יש במעשים הללו איסור משום שהם מנהגי גויים - או שאם יש אנשים שמאמינים שלדברים אלו יש יכולת לרפא, אין בכך איסור.

ראינו את גישתו של הרמב"ם, (שהיה רופא בעצמו, כידוע) וכתב על מעשים מסוימים שהם נחשבים לרפואה גם אם אין להם הסבר מדעי - אם כי הוא לא התיר לעבור על איסור תורה לצורך רפואות אלו.
כמו כן ראינו שישנו שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון, והוא התועלת הפסיכולוגית של המעשה. גם אם אין לו תועלת רפואית אחרת, הרי שהוא יכול להיות מוגדר כרפואה.
לסיום, ראינו תשובה הלכתית של הרב רבינוביץ שדן בשאלה האם עובד סוציאלי יכול לנסוע בשבת כדי להגיע למקום שהיה בו פיגוע, וכן האם ראש מועצה מקומית יוכל לעשות זאת כדי להרגיע את הרוחות ולוודא שאנשי המקצוע פועלים כשורה.
 
ד"ר עליזה זיידמן מנהלת מח' פנימית בבי"ח השרון חידדה בשיחתה את שאלות האתיקה ברפואה.
התחלנו בשאלה הבסיסית האם מותר לעשות שינויים במעשי הבריאה?
המשכנו לשאלה האם לבצע החייאה או לתת לטבע לעשות את שלו?
מהו המקום לדעתו של הרופא בשיקולי ניבוי עתידי?
האם להתייחס לגיל החולה, לסטטיסטיקת שנות החיים?
מה השיקול שמנחה בהארכת חיים? מי וכיצד מחליטים מהי איכות חיים?
מה קובע, שיקול הדעת הרפואי או שיקול דעתו של החולה?
מיידעים חולה לפני פרוצדורה רפואית. עד איזה פרט ואחוזי סיכון לפרט?
האם יש מקום לשיקול כלכלי, לעלויות הכספיות?
בדיקות מחלות גנטיות לעובר כאשר הן יקרות מאוד ואחוזי החולים נמוכים מאוד, האם המדינה צריכה לשלם את הבדיקות או במקומם לשלם לתרופות? 
האם להזהיר את הסביבה ממחלה מדבקת, ללא הסכמת החולה?
סיימנו בדוגמאות בהן התבקשנו לחוות את דעתנו על הפתרון הרצוי והודגשו חילוקי הדעות.
על נושא אחד הסכמנו כולנו:
עדיף שד"ר עליזה תמשיך לבוא להתארח אלינו כאן, ונזכה בע"ה לבריאות שלמה.
 
בשבוע הבא פרופ' זאב ספראימקב' יבנה, פרופ' ללימודי א"י וכותב הספרים: "משנת ארץ ישראל"
בנושא: שלוש דרכים להבנת המשנה
 
 
 
 
יש לנו רופאה מצטיינת
 
ביום רביעי השתתפתי יחד עם האחות ריקי ומשפחת ארונסון בהרכב מלא בטכס חלוקת פרסי המנכ"ל של קופת-חולים הכללית. כפי שכבר פורסם ד"ר ליאורה היא אחת מזוכי הפרס המצטיינים.
אלן הכין אותי באומרו שהוא ילך לטכס לבוש בג'קט ולכן רצתי כרבע שעה לפני הנסיעה הביתה להחליף בגדים כדי לא לבייש את המעמד. בבית יעצו לי בנותיי החמודות לוותר על הג'קט "כי ישראלים לא מתלבשים ככה". אז וויתרתי. כשהגעתי לאירוע הרגשתי כאחד מ"פועלי הבמה" מכיוון שכל שאר המשתתפים הופיעו בלבוש רשמי (מקטורן, עניבה וכו').
קבלת הפנים הייתה מאוד מכובדת וטעימה.
מסביב לאולם הייתה תצוגה מתמדת של תמונות ומצגות ממוחשבות על מקבלי הפרס, שבחלקן כיכבה ד"ר ליאורה.
כל האירוע נמשך כשעה וחצי. 24 מעובדי קופ"ח מכל הארץ קיבלו את פרס המנכ"ל, כשהאחרונים לקבלו היו שמונת המצטיינים שביניהם ד"ר ליאורה.
כהכנה לטכס חולקו הזוכים ל-3 קבוצות וכל קבוצה עברה סדנת גיבוש שבמהלכה נתבקשו לבצע משימה חברתית כלשהיא. בעת ביצוע המשימות הם צולמו בוידיאו והסרטונים הערוכים הוקרנו במהלך הטכס.
קבוצת הרופאים נתבקשה לנצח על תזמורת והם התייחסו ברצינות רבה למשימה, אבל התוצאה המוקרנת הייתה די מבדרת.
אחרי הטכס שוחחתי עם הוריה של ד"ר ליאורה ועם הוריו של אלן. אם חשבתי שאני התרגשתי, אז בשיחה איתם הבנתי שההתרגשות שלהם במעמד זה הייתה עוד הרבה יותר גדולה משלי. הם הרגישו גאווה גדולה בלב.
לד"ר ליאורה תודה על ההזמנה כנציג בארות-יצחק. גם אנו מתברכים בך ובהישגייך.
אהרן גל
 
 
 
 
לסבתא רבתה לאה ברמן
ולכל המשפחה
שפע ברכות בהולדת הנין
נכד לפנינה וגיורא ברמן
בן לאורלי ואסף ברמן
טוב ינחיל בני בנים
 
 
באגף החברתי
מבנה רב תכליתי
הקמת המבנה בשלבי סיום וכפי שכבר דיווחתי בידיעון, החליטה המזכירות להקים צוות שימליץ לאסיפה על יעדים ושימושים למבנה החדש. חברי הצוות הם רובין יעקובס, לאה שהם, מאיר מכלוף ואליהו לוי.
אני אעביר לטיפול הצוות את המכתבים והרעיונות שהתקבלו אצלי. 
 
סידור רכב: מי קודם בהקצאת רכב?
סדרנית הרכב מקבלת את ההזמנות ומַקצָה רכבים לפי המצוי במאגר הרכב. קיימות הנחיות שסוכמו במועצה בדבר סדר הקדימות.   
בעקבות מקרה שהיה לאחרונה נדרשנו לנושא.
שני נהגים הזמינו רכב גדול לאותה שעה. (להלן: נהג א' ונהג ב' ) אבל היה רק רכב גדול אחד פנוי.
נהג א' ביצע דרך המחשב הזמנה בתאריך X. נהג ב' הזמין יום אחד אחריו את אותו הרכב.
נהג א' הזמין את הרכב הגדול לצורך כלשהו (לא להסעת קרובי משפחה שבקיבוץ).
נהג ב' הזמין רכב לצורך נסיעה משפחתית שלו ושל בני ביתו שבקיבוץ. הסדרנית הקצתה את הרכב לנהג ב'.
האגף החברתי נדרש לנושא בעקבות ערעורו של נהג א' על החלטת סדרנית הרכב.
לפי הבנתנו רכש הקיבוץ כלי רכב גדולים, שהם יותר יקרים בקנייה ובעלות השוטפת, לשתי מטרות עיקריות :
1.       לתת מענה לנסיעות המאורגנות ע"י הקיבוץ כאשר יש יותר מחמישה נוסעים.
2.       לתת מענה למשפחות ברוכות ילדים בקיבוץ בלי להזדקק לשתי מכוניות.
יש לציין שברוב המקרים מגיעה הסדרנית בדרכי הידברות לפתרונות שעונים על הצרכים של כולם. שיתוף פעולה, גמישות וקצת ויתורים פותרים את הבעיה ומונעים מצב שבו שיקול דעתה של הסדרנית לא מקובל על הצדדים. 
מסקנות: יש לעשות את כל המאמצים כדי להגיע לפתרון מוסכם. אם אין הסכמה בין הצדדים יש לתת עדיפות לשימוש ברכב גדול לנסיעות שיש בהן יותר מ- 5 נוסעים שהם תושבי בארות יצחק.
בכל מקרה שיקול דעתה של סדרנית הרכב הוא הקובע.
 
יום כייף לילדי "קדימה"
 
גם השנה תקיים עמותת "קדימה" את אירוע פורים שלה אצלנו באולם הספורט ובבית שפירא.
ביום רביעי  שושן פורים 11.3.09 יגיעו כ - 800 ילדים ומדריכים מכל חלקי הארץ.
הרוצים להתנדב לעזרה - נא לפנות לעזי אלטשולר, האחראי מטעמנו על האירוע. מומלץ לכל החברים לבוא לבקר באירוע מרגש זה.
 
אולם ספורט
הסתיימה צביעת אולם הספורט, שלא זכה ל"מתיחת פנים" כזו שנים רבות.
תודה למועצה אזורית שמממנת את הפרויקט ולמחלקת הבניין על הביצוע.
                                             אהרון גל
 
 
העץ הענף
לפני שבוע הלך לעולמו הח' יעקב קיני (קיבוס) – גנן הנוי המיתולוגי של קיבוץ סעד.
אנו מביאים כאן סיפור שכתב קיבוס, אשר זיכה אותו בפרס ראשון בתחרות חיבורים על הצומח לרגל יובל איגוד הגננים. הסיפור פורסם בשעתו ב"עמודים" ואת הקשר אלינו תמצאו בתוכו.
 
עץ התות הענף היה עמוס לעייפה פרי עסיסי ושחרחר. זאטוטים – פרצופיהם מרוחים ומלוכלכים – הקיפוהו. הם טיפסו עליו וליקטו את פריו המתוק. ציפורים מבוהלות ניתרו מבד אל בד, צייצו וצייצו עד שסיכמו ביניהן להסתלק עד יעבור זעם. הגננת עמדה מן הצד, מבטה חלף מן הציפורים המגורשות אל ילדי טיפוחיה. מהרהרת הייתה בטרדת הרחצה והכביסה אחרי כל הטיול הזה. טוב שהלבישו להם רק גופיה ומכנסי התעמלות, חשבה בליבה...
העץ עצמו, בעל החזות המרשימה והמכובדת, נע לאיטו ממשבי הרוח הקלים, כאילו ביקש להתכופף קמעא כדי להקל על הדרדקים השובבים להגיע אלי צמרתו. עליו הגדולים והמבריקים אמרו חוסן ובריאות. רק בגזעו, משום מה, נראו צלקות רבות שטרם הגלידו. מה פשר כל הצלקות הללו? גמרה אומר בליבה לשאול את נגוס הגנן אודותיהם.
לאחר שהתעייפו נעתרו הילדים להפצרות חנה והתקבצו על הדשא המרוחק והירוק ליד חדר האוכל. והנה התקדם לעברם הגנן כשהוא רכוב על אופניו ועל מותנו מתנדנדת המזמרה. חנה הזדקפה וקראו בשמו. הוא נעצר והקשיב למשאלתה לשמוע פרטים על אותן הצלקות העמוקות בגזע התות. הגנן השעין אופניו לעץ והתיישב בניחותא לידם. לרגע נאלם, אך לפתע התעשת ונאות לספר להם את קורות חייו של אותו עץ תות בעל הצמרת העבותה. הילדים עשו אזניהם כאפרכסת, הם לא היו רגילים לתשומת לב כה רבה מצידו. וכך סיפר נגוס:
... חמש שנים ישבתי עם חברי הקבוצה במושבה. עבדנו עבודת-חוץ והתכוננו ליום העלייה על הקרקע. בתקופת המנדט האנגלי לא קל היה לבצע מבצע כגון זה. שנים על שנים ציפינו ליום הפקודה והוא בושש לבוא. כבר אז השתוקקתי להשתלם בגננות ולהיות בין נוטעי העצים הראשונים בנקודה החדשה. מקוצר-רוח החילותי להקים משתלת עצים ליד חדרי. תחביב זה כבש אותי כליל. רציתי להיות מוכן לאותו יום ולנוטע מיד עצים גדולים ככל האפשר במקום התנחלותנו.אמרתי לנפשי: עץ זקוק לשנות גידול רבות עד שייגבה ויימלא את שליחותו לתת צל ולשבור את הרוח. מוטב שיתחילו לצמוח כבר כאן כדי להרוויח זמן.
הייחורים נקלטו, היכו שורש ולבלבו והדבר מילא אותי סיפוק רב.
השנים חלפו והעצים צמחו יתר על המידה. לא היה מנוס אלא למכרם לקיבוץ אחר. בלב כבד נפרדתי מהם.
חצי שנה לפני פרוץ מלחמת העצמאות הקמנו לבסוף קבוצה חדשה בנגב. היה זה יום גדול בחיינו – הציפייה הגדולה באה על שכרה. רצה הגורל והתיישבנו בדיוק בשכנות אותה קבוצה אשר קנתה את העצים שלנו.
מדי פעם "ביקרתים" וגאה הייתי על ה"ייחורים" שלי שעבו וצמחו אל-על בחיוניות מופלאה.
והנה פרצה המלחמה. אותו משק שכן הותקף קשות ע"י האויב, רבים ממגיניו נפלו חלל, בתיו נחרבו, עציו נגדעו ונכרתו כליל מעוצמת פגזי התותחים. אולם הקבוצה לא איבדה עשתונותיה. אותו מקום נעזב אך היא הקימה את בתיה מחדש במקום אחר. שארית הצמחייה התייבשה ושבקה חיים לכל חי...
חלפו חודשים רבים ושוב נזדמן לי להתהלך במשק ההרוס והעזוב. לפתע נעצרתי ונשארתי קפוא על מקומי. לא יאומן כי יסופר: עץ התות שלי לא נכנע. על גזעו הכרות צמחו עיניים ולבלבו ענפים. למרות "פצעיו האנושים" קם לתחייה. עליו החדשים שוב קרצו לי בעליזות. 
המחזה נגע מאוד ללבי. הבאתי עגלה רתומה לסוס, את וטוריה, ובעזרת חבר נוסף הוצאנו את הגזע והעברנוהו לגננו הצעיר. לא קל היה מבצע זה. כל השטח מסביב היה זרוע רסיסים שבחלקם ננעצו בבשר העץ עצמו ממש. באיזמל ופטיש חילצנו את רוב הגופים הזרים, החלקנו את הפצעים, גזמנו, מרחנו וחבשנו. לא התייחסנו לעץ זה כלכל עץ אחר. הרי היכרתיו משחר ילדותו – נפשי הייתה קשור בנפשו. תחייתו סימלה משהו שקשה לבטאו במלים.
למה להרבות במלים? בעצמכם ראיתם כי התאקלם יפה אצלנו. הבן חזר לגבולו, לביתו. ילדי המקום אימצוהו מן היום הראשון, השקוהו, זיבלוהו ועדרוהו. והוא, העץ, משלם להם בעין יפה בפריו המתוק והערב וברית אהבה נכרתה בינו ובין מצילי חייו...
 
בקיבוץ הדתי
חברי הקיבוץ הדתי מעורבים ב-600 תאונות דרכים בשנה
 
תנועת הקיבוץ הדתי יוצאת למאבק בנגע התאונות
ותערוך כנס "בקיבוץ הדתי נוהגים אחרת"
בקיבוץ בארות יצחק, יום רביעי, כ"ב באדר תשס"ט 18.3.09
 
חברי הקיבוץ הדתי מעורבים מדי שנה בלמעלה מ-600 תאונות, כך עולה מנתוני תנועת הקיבוץ הדתי. התאונות הן בדרגות חומרה שונות החל מנזקים לרכב ועד לתאונות עם נפגעים.
מנהל קרן הקיבוץ הדתי, אלי סומר, שמרכז את תחום הביטוח בתנועה, אמר שמספר התאונות הגבוה נובע גם מהקילומטרז' הרב שגומאים רכבי הקיבוצים שמגיע ל-60-70 אלף ק"מ בשנה. יחד עם זאת, אנו מבחינים בתופעה מעוררת מחשבה שכלי רכב קיבוציים מעורבים באופן יחסי במספר רב יותר של תאונות מאשר אלה הרשומים באופן פרטי על שם החברים.
תנועת הקיבוץ הדתי החליטה לצאת למאבק נגד נגע תאונות הדרכים ותערוך כנס "בקיבוץ הדתי נוהגים אחרת" בארגון יהושע מוזט, מנהל אגף המשימות בתנועה. הכנס יערך בבית שפירא בבארות יצחק, יום רביעי, כ"ב באדר תשס"ט 18.3.09 ובו יוכרז על תוכנית מקיפה בהשתתפות הגורמים האחראים בכל קיבוצי התנועה להפחתת מספר התאונות. הפעילות תכלול הסברה לכל קבוצות האוכלוסייה וחשיבה על צעדים נוספים, בהם פעילות מעשית מול מגזרים ממוקדים בכל קיבוץ.
בכנס יתארחו וישאו דברים שייק'ה רוזנפלד, נציג "הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים", דני שטרוזמן, מנכ"ל עמותת "בטיחות בדרכים", ראובן קמיל מסוכנות הביטוח "שדמה" שידבר על הפן הכלכלי של התאונות, מייקל קלה, פסיכולוג קליני ומומחה למניעת תאונות דרכים שיציג את הפן הפסיכולוגי ועמית ברקאי מ"אנשים באדום" שיביא את נקודת המבט האישית.
בסיום ההרצאות תתקיימנה קבוצות עבודה שיכינו את תוכנית הפעולה להפחתת התאונות.
אתר הקיבוץ הדתי: www.kdati.org.il
אופיר אבסלנדר
"רוני חסיד דוברות ויחסי ציבור"
 
 
 
קול צעיר
"אני בחרתי בקלף הגבולות כי חשובה לי המסגרת".
"בחרתי בקלף התפילה כי אני תמיד נזקק לה. ככה זה כשאני לא מאורגן ודברים לא מתוכננים מצריכים ישועה שקודמת לה תפילה".
"בחרתי שורשים כי זה הבסיס ובמידה והוא מבוסס ההמשך יהיה טוב".
"בחרתי בקלף הפתיחות כי הסיבה שאני מעיז לבוא לכאן היא פתיחות ורצון לשמוע אנשים אחרים".
"בחרתי בקלף רק בגלל הציורים שעליו. במקרה כתוב עליו עשייה וזה מאוד מתאים".
"באתי מתוך כבוד ליוזמים וסקרנות מה הולך להיות? אני לא מגיעה עם ציפיות. עצם המפגש החברתי מספק אותי".
"מי שכאן וגם אלו שלא כאן (ורציתי שיהיו) אלו האנשים הרלבנטיים לגבי בשנים הבאות ואלו האנשים שאני מעוניין להכיר ולכן אני כאן".
"אני כאן כי אני מרגיש שהציבור רדום, אין תקשורת בין גילאים ובין אנשים. מגיע עם ציפייה".
"הציפייה שלי שתהיה המשכיות ורצון לגייס עוד אנשים למפגש, ובנוסף שנצא עם דברים מעשיים".
"בחרתי בחברה מסוימת ועל כן עלי להיות פעילה. רוצה להיות בחברה פעילה עם שותפים".
"יש קול דומם שעצם היותו כך יש בו אמירה גדולה מאוד. מעוניינת ליצור גלים שיגיעו הלאה".
 
דברים אלה ועוד אחרים נאמרו ביום ראשון כ"ח בשבט, עת התכנסנו מספר חברים במועדון לחבר.
היה זה המפגש השני מסוגו בסדרת מפגשים. פורום זה הוקם ביוזמתנו ונועד להכיר, לשמוע ולהשמיע בעיקר את קולו של הדור הצעיר של החברים. המפגש התקיים בהנחייתה המקצועית של לאה פרידמן.
איננו יודעים בדיוק לאן מפגשים אלו יובילו אותנו, אך עצם המפגש החברתי והעלאת דעות ומחשבות הינו מרתק. אנו מאמינים שאל לנו לחשוש מנושאים ושאלות שעולות, דיונים ענייניים יכולים לבסס, להעצים ולגבש אותנו כחברה ככלל וכחברה קיבוצית בפרט.
אנו מקווים שציבור החברים שהוזמן ועדיין לא הגיע יצטרף גם הוא למפגשים אלו.
                                         אבי צוויג ועזי אלטשולר
 
 
 
זה הבית שלנו
סמינר "דע איפה אתה חי"
המפגש השלישי  יתקיים בע"ה ביום שני הקרוב בשעה 21:00 במועדון לחבר.
נושא המפגש: בארות יצחק מההיבט החברתי והמשקי
                                               עם שלמה פורשר (מרכז משק) ואהרון גל (מזכיר פנים).
אלו שלא קיבלו הזמנה ומעוניינים להשתתף מוזמנים לפנות אל שולי.
ועדת צעירים
 
 
השיעור בפרשת השבוע יינתן ע"י נחום ברוכי
אחות תורנית: שלי ספיר – פלאפון 5199
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
רפואה שלימה
לתקוה כץ בבית-החולים בילינסון – מחכים לך בבית בבריאות טובה ובמהרה !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
גשם גשם בא
מאז סגירת הגיליון הקודם זכינו לגשמי ברכה של כ-53 מ"מ ו"מאזננו” עלה ל- 276 מ"מ.
                                                                                                                 כן ירבו בעזרת השם.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
ביקור חיילים
בע"ה ביום רביעי הקרוב 4.3.09 ח' באדר נצא לסיור חיילים לצפון. אנחנו מחפשים עוד חבר או חברה שיצטרפו לנסיעה זו. מדובר על יום שלם בתקווה להגיע גם לחיילינו שבחרמון.
                                                                       מי שמעוניין/מוכן/יכול נא לפנות לשולי. תודה !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&שימו לב !
בשבוע הבא הידיעון ייסגר ביום חמישי. נא להעביר את החומר עד יום רביעי בצהרים. 
                                                                                                     בתודה על שיתוף הפעולה.
עדנה
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
העיקר הבריאות – דיווח על ימי מחלה
חברים יקרים !
הייתם חולים ח"ו – אתם או ילדכם – דאגו בהקדם לקבל מהמרפאה אישור על ימי המחלה
ושימו אותו בתא הדואר של עדנה. ממנה הוא כבר יגיע לאחראים על רישום העבודה.
חשוב מאוד לדווח בזמן ולא לחכות חודשיים עד מסירת האישור.
                                                                                           בתודה על שיתוף הפעולה !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
חדשות אתר הקיבוץ
בפורום הקיבוץ באתר נפתח דיון בנושא הסביבה.
היכנסו, השתתפו, תאירו, תעירו.   הפורום נמצא בקישור "כניסת חברים". 
מי שעדיין לא נרשם לאתר – זה הזמן.
דבורה ריניץ
 
 
AtarimTR