ידיעון 2620

בס"ד ז' באייר תשס"ט
 
 
פרשת "אחרי מות – קדושים"
 
18.59
הדלקת נרות
08.30
תפילת שחרית
19.10
מנחה, קבלת שבת,
    דרשת הרב, ערבית
11.00
שעור בפרשת השבוע – במועדון
שעור במשניות - בשטיבל  
20.30
סעודת שבת בחדר האוכל
11.30
סעודת שבת בחדר האוכל
 
 
13.30
מנחה גדולה
 
 
17.00
שעור לנשים בפרקי אבות - במועדון
 
מכונת השטיפה פועלת
בשעות 21.15 – 23.15
17.15
שעור בדף יומי
17.30
נשים אומרות תהילים - בבית פרידמן
 
 
18.00
מ נ ח ה
 
 
20.01
ערבית, ספירת העומר, הבדלה,
                                קידוש לבנה
 
 
 
זמני התפילה במשך השבוע
   שחרית א', ג', ד, ו'             06.00   
   שחרית ב' ה'                  05.50
   מנחה ברחבת חדר האוכל    13.30
   מנחה בבית הכנסת            18.30    
   רבע לערבית                    19.45
   ערבית                           20.00 
 
עונג שבת לילדים בשעה 11.00
פרקי אבות פרק ג'
 
   כיתות א'-ג' -  לימור נתנזון
   כיתות ד'-ו'  -   מילכה מיור
           
 
ת ר ב ו ת ו ן
 
יום ראשון
18.30
בארות יצחק הולכת רחוק
אולם ספורט
19.00
שיעור בנ"ך
חדר עיון
יום שני
17.30
התעמלות לגברים
בית שפירא
יום שלישי
08.30
בית מדרש לבגירים
מועדון
21.00
אסיפת חברים
חדר האוכל
 
 
יום רביעי
17.30
צ'י קונג לבגירים
מועדון
18.30
מפגש ערבית לבגירים
מועדון
19.30
התעמלות לחברות
בית שפירא
20.30
התעמלות לחברות
בית שפירא
21.00
שעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י
 
יום חמישי
19.00
שעור ניצוצות מהדף היומי
מועדון
יום שישי
06.30
שיעור בדף יומי
חדר עיון
 
09.00
יחדיו ב-ו'
בית שפירא
 
השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב בשעה 20.15 בחדר עיון
 
 
האגדה מספרת שטבנקין אמר פעם, שכאשר תגיע לקיבוצים המהפכה, הקיבוצניקים יפסיקו אותה כשתגיע השעה "לקחת את הילדים". כלומר: לקיבוצניקים יש סולם ערכים שונה!  הילדים קודמים למהפכה.
העבודה, ההשתכרות מפירות העמל, חינוך ויצירת תרבות מקורית, היו תמיד ערכים גדולים. שלא לדבר על השוויון, השותפות והערבות ההדדית. מכל העולם באו לראות וללמוד.
את כל הערכים הללו החליפה השאיפה להתעשרות. כמו "עבדי ההייטק" – המעמד הנחשק, שאינו רואה את ילדיו באור יום, אבל מרוויח המון המון כסף.
עכשיו, כשהכלכלה קורסת, ובנקים בעולם פושטים את הרגל, והטייקונים הגדולים מפסידים, אפשר לחזור אחורה לכמה מהערכים הפשוטים שבנו את הקיבוץ.
נכון ש"אם אין קמח אין תורה", אם אין פרנסה, אין כלום. אבל יש הבדל גדול בין חברה ערכית, איכותית, תרבותית, המתאמצת להתפרנס בכבוד ולקיים את האיכויות שלה, לבין חברה שבה ההתעשרות היא חזות הכל. 
                                                                    חי יום-טוב ברוכי
 
 
מה בגיליון?
  • שבעים פנים לתורה – הרב ירון
  • שיר שבת – יהונתן שרמן
  • שבת בטבע – גיל אמיר
  • מקראי חג בשביל ישראל – מילכה מיור
  • יום העצמאות שלנו – רחל פלינט, מיכל שפיר, חנה ברוכי, יפת שדיאל
  • ניצוצות מהשנה שחלפה – חי ברוכי, רותי אלידע
  • 30 שנה במדינה – לני בן-שמול
  • יום העצמאות בטוניס – יונה ברמן מפי אסתר תמים
  • מקראי חג תשס"ט – פרד אדן
  • יחדיו ב-ו' – סיכום שבועי
  • חצי יובל – אוריאל אמיר
                                                 וכלבו דף.          
                                                                 קראו בנעימות !
המערכת
 
 
 
 
שבעים פנים לתורה
 
ר' חזקיה בן מנוח (החזקוני)
ר' חזקיה בן מנוח (1250-1310) חי בצרפת והיה מראשוני המפרשים על התורה. בהקדמתו לפירושו הוא כותב כי הוא שוטט במדינות לחפש פירושים לתורה, ומצא כעשרים פירושים שמהם הוא דלה את המיטב. הוא אינו מפרט את הפירושים שמהם הוא ליקט את ספרו, אך ניתן למצוא בפירושו דברים הלקוחים מתוך פירושיהם של רש"י, רשב"ם, ר' יוסף בכור שור, ועוד. בדומה להם, נוקט גם החזקוני בדרך הפשט, אך הוא מרבה לצטט גם ממדרשי חז"ל. פירושו לתורה מובא גם בחומשי 'תורת חיים', בהוצאת מוסד הרב קוק.
לפירושו לתורה הוא קרא בשם 'חזקוני' לרמוז לשמו. תופעה נוספת שיש בספרו היא שכאשר הוא מוצא קושיה חזקה הוא כותב חז"ק - ונחלקו הפרשנים מה הם ראשי התיבות הללו, אך מסתבר שגם זה בא לרמוז לשמו.
מפירושיו לפרשת השבוע:
על המלים (ויקרא יט, יח) "לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ" אומרת הגמרא (יומא כג, א) כך:
איזו היא נקימה ואיזו היא נטירה? נקימה, אמר לו: השאילני מגלך, - אמר לו: לאו. למחר אמר לו הוא: השאילני קרדומך! - אמר לו: איני משאילך, כדרך שלא השאלתני - זו היא נקימה.
ואיזו היא נטירה? אמר לו: השאילני קרדומך! - אמר ליה: לא. למחר אמר לו: השאילני חלוקך! - אמר לו: הילך, איני כמותך, שלא השאלתני - זו היא נטירה.
ושואל על כך החזקוני:
ואם תאמר: מאי שנא שאין הקב"ה מזהיר בלאו על אותו שלא רצה על לא דבר (=ללא שום סיבה מוצדקת) להשאיל לחבריו כליו, ועל זה שיש לו עליו טענה גדולה שלא רצה להשאילו תחילה הזהיר בלאו!?
כלומר: דוקא הראשון, אשר סירב להשאיל את כליו ללא שום סיבה, אינו עובר על שום ציווי מהתורה, ואילו השני - שיש לו סיבה טובה לא להשאיל, שהרי חברו לא השאיל לו כשהוא היה צריך - דוקא הוא עובר בכך על איסור. מדוע? עונה החזקוני:
ויש לומר, שהראשון לא הניח להשאילו אלא מחמת צרות עין, שהיה מָגָלו חביב עליו ואין הקב"ה מכריחו להשאיל כליו שלא מרצונו. אבל זה שהיה משאיל לו לולי השנאה שהוא רוצה להינקם, אם כן מחמת שנאה הוא עושה כן, לפיכך אמר הקב"ה תנצח האהבה שיש לך עמו את השנאה שיש לך עמו, ומתוך כך יבוא שלום בעולם.
אין שום חובה לאדם להשאיל את כליו לאחר. אבל אם הוא מסרב להשאיל את כליו בגלל שהוא שונא את האחר - אזי הוא עובר על איסור. השאלת הכלים אינה הדבר החשוב, אלא האהבה. לכן גם אם השני משאיל בסופו של דבר את החלוק, אבל מזכיר לחברו את העובדה שהוא לא השאיל לו כשהיה צריך - הוא עובר על האיסור, מכיוון שבכך הוא אינו מרבה שלום ביניהם אלא דווקא מריבה.
 
הרב ירון
 
  
 
שיר-שבת
 
"...כי בענן אראה על הכפורת"
 
 
כדגיג במצודת טעמי המצוות
וציוויים בתורת חוקים והנהגות,
יגשש כעכבר, במבוך נכנס-יוצא;
בפרדוקס ההתגלות של "בענן" ו- "אראה"...
 
לחיבור גוף ורוח בהוראת עליון,
בפעולה אנושית, עם או בלי הגיון,
יחפש - האם ימצא - רצונו של בורא?
בפרדוקס ההתגלות של "בענן" ו- "אראה"...
 
דואה ונבוך, בליל שמי החיים,
נוצצים, אך רחוקים, כוכבים מאירים.
בן אנוש לאינסוף מתבונן והוזה;
בפרדוקס ההתגלות של "בענן" ו- "אראה"...
 
יהונתן שרמן
 
 
שבת בטבע
הנה הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו וחומו של קיץ אורב לפתחנו.
בהתאם למסורת זה הזמן לצאת לשבת השישית בסדרת שבתות הטבע.
התאריך שנבחר הוא השבת הבאה, פרשת אמור (ט"ו באייר - ירח מלא, 9/5).
המיקום לא נקבע עדיין. מחפשים אתר במרחק של עד שעה וחצי נסיעה, עם נוף מרהיב, מזג אוויר נוח, משטח למאהל, לא הומה אדם, אופציה לטיול בשבת ורצוי שתהיה נקודת מים ושירותים.
מי שיכול להמליץ על מקום כזה (חוץ מחורשת הפאולינות) - נשמח לשמוע. אפשר גם לחזור לאחד המקומות הזכורים לטוב מהשנים הקודמות (הר יעלה, יער עופר, פארק בריטניה, דליה הישנה וחוות משואות).
המעוניינים להצטרף מוזמנים לפנות אלי.
גיל אמיר
         
 
 
     נר זיכרון !
     יעקב פונדיק ז"ל – י"א באייר תשנ"א
 
-          13 -
 
מקראי חג תשס"ט
שנה נוספת חלפה ושוב התכנסנו ביחד לשמוע ולחוות את תולדות מדינת ישראל מתקופת הקמתה ועד היום ואת חלקה של בארות יצחק במפעל הציוני. 
אני רוצה להודות באופן אישי לכל אלו שהשתתפו במקראי חג השנה והקדישו מזמנם למען הצלחת הערב; צוות הקריינים הנאמן, ילדי הגן הנהדרים וצוות הגן, ילדי בית הילדים החמודים וצוות בית הילדים, ילדי החטיבה המרגשים בניצוחה של טל ברמן, וצוות הזמרים עם עיבודים מקורים וייחודיים.  
אני גם רוצה להודות לאלו שאינם מופיעים בפני הקהל אלא פועלים מאחורי הקלעים.   תודה לדינה אמיר שריכזה את הצוות שעבר על הטקסט של מקראי החג וסייע לרענן את המצגת: חי ברוכי, אהרון גל, אבי צוויג, ועקיבא אנגלנדר. תודה לשמחה שטרסבורגר שהכינה בד רקע חדש לתפאורה. תודה לצוות שמסייע כבר שנים רבות - הכין את התפאורה, עיצב את האולם וקיפל את הציוד לאחר מכן: אריה לוי, ומאיר מכלוף. תודה לגבי נאור וצוות החשמליה שהכין את התאורה והתקין את החשמל באולם. תודה לרובין יעקבס שתמכה בכל המאמצים שלנו ונענתה לכל בקשה. תודה לעוזרות ההפקה, אוריה אדן ואושר מיור, שמילאו כל משימה שהוטלה עליהן. תודה לבן רזניק ואורן לנדה שהסכימו ברגע האחרון לקחת אחריות מלאה על כל המערכת האור-קולית וסיפקו מענה לכל צורך. הצלחת הערב נזקפת לזכותם. 
 
תודה מיוחדת והחשובה מכולן למשפחתי היקרה שתמכה בי ועמדה לצידי בכל תקופת הכנת מצגת מקראי חג וגם כאשר התעסקותי באירוע הפריעה להם לא מעט (מרבית בני משפחתי יכולים לדקלם בעל פה את הטקסט של מקראי חג).
 
השנה ביצענו כמה שינויים וגם הקלטנו את קטעי הקריינות מראש ושילבנו אותם בתוך המצגת. אנחנו מבקשים מכלל החברים לפנות אלינו בכל הערה, הארה, או משוב סתם. אנחנו רוצים בשנה הבאה לשדרג ולשפר את חווית מקראי חג שהיא כל כך יקרה לכולנו ולכן מזמינים את כולם להשמיע את דברם.
                                                                   תודה על הכבוד להיות חלק מאירוע חשוב זה,
פרד אדן
 
 
 
  
מקראי חג בשביל ישראל
"שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה,
משאת נפש כל נביא וכמיהת לב כל חוזה,
שחלום איני חולם ודמיון איני חוזה
שאמת המחזה..."
(מתוך שיר של ש. שלום שמופיע בחוברת של מקראי החג, ולצערי, צונזר ברבות השנים...)
 
למעלה מ-10 שנים הייתי מעורבת בהכנת "מקראי חג", ואני מודה, כל שנה התרגשתי מחדש.
למשל, מקטעי הוידיאו של ההצבעה באו"ם, ושל ברכת "שהחיינו" של בן-גוריון, ומחיאות הכפיים שאחריהם, אליהן הצטרף כל הקהל אצלנו באולם הספורט.
הרגשתי שבבארות יצחק יש לנו דרך יפה ומשמעותית לחגוג את יום העצמאות. דרך שלא אנחנו המצאנו, אלא רק (ואולי זה לא "רק"...) התמדנו ושכללנו אותה.
כל שנה שמעתי את הקולות האומרים שזה ארוך מדי, שהילדים עייפים, שצריך לשנות ולקצר. כל אותן טענות שחלקנו משמיעים כל שנה גם על ה"מקור" של פורמט זה, על ליל הסדר, שלמרות הכל, זהו אולי החג הכי "פופולארי" בין חגי ישראל...
מצאתי שתחושת האורך לא תלויה בזמן אלא בעניין, שאת הטקסטים המופלאים האלה אפשר להחיות ולעורר בעזרת הטכנולוגיות החדשות העומדות לרשותנו, ודרך הָמְחָזה אפשר לקרב את כל הציבור אפילו לטקסטים כבדים כמו "ותעבור רוח חדשה בארץ, רוח תקווה וחזון ישועה" או "לא בחסד לאומים ניתנה לנו הארץ הזאת, ובסור חסדם לא תילקח מאיתנו, אך בהאזיננו לראשונה לקול תבל רבה העונה אמן למשאלת ליבנו – נפעמנו מאד, ונקום ונצא במחולות...".
בשבוע שעבר זכיתי להשתתף שוב במפעל המופלא "אב"י בשביל ישראל", והפעם עד הסיום בטקס המרגש בשאר ישוב.
בערב לפני כן ישבו המשתתפים במעגל בהנחיית מנחה ממדרשת אורנים כשהנושא היה: הדרכים לחגוג את יום העצמאות מעבר למנגל. איך מציינים אותו במקומות שונים ואיך עושים אותו משמעותי, ואני נזכרתי שוב בגאווה במקראי החג שלנו...
לא תמיד קל לחגוג את היום הזה, וגם להתרגש. לפעמים מאפילים על השמחה אירועים קשים, מלחמות, פיגועים, מחלוקות וממשל שאינו מעורר גאווה...
זיכרון המפגש בַּ"שביל" עם א"י היפה, גם בנופים וגם באנשים, מחבר אותי גם לקטע ההמשך של השיר איתו פתחתי:
"שהוראֵתי נפלאות, שהדם אינו בכדי,
שנשפך כל הדורות- זה הדם היהודי!
שהתרחש והתממש כל הנס הייעודי,
ואני חי עודי!...
                                                                        בברכת גאולה שלימה, ושהחיינו - מכל הלב...
מילכה
נכתב במוצאי שבת לפני יום העצמאות
 
 
ימי העצמאות שהיו....
 
התבקשתי על ידי מערכת הידיעון לסקור את התפתחות חגיגות העצמאות בבארות יצחק,
על פי החומר המצוי בארכיון. השתמשתי לצורך כך בידיעונים ובדפי הידיעות שהופיעו
לפני שהיה הידיעון, בצרוף קצת מסמכים המצויים בארכיון, כגון פרסומים שהופיעו
לפני יום העצמאות עם פרוט התכניות וכדו'. דברי מתובלים קצת גם בזיכרונות אישיים, והכל על קצה המזלג. לא תמיד כל הדברים שהתקיימו פורסמו בידיעון, לפעמים רק במודעות על לוח המודעות, שלא כולן הגיעו לארכיון, כך שייתכנו גם כמה אי דיוקים או חוסר במידע.
עברתי גם על ידיעונים שהתפרסמו אחרי יום העצמאות ובהם לעתים סקירה, בקורת ודברי שבח למה שהיה.
 
אירועי יום העצמאות מתחלקים לכמה חלקים:
 ההכנות לפני החג. 
 יום הזיכרון 
 ערב יום העצמאות.    
                                                             אירועי היום עצמו.                                     
 
לפני החג
לפני למעלה מעשרים שנה הוחל בשירה של שירי יום העצמאות על הדשא ליד בית הכנסת לפנות ערב, לקראת צאת שבת שלפני החג. בשנים אחרות היו מפגשים בבתי משפחות שכולות או כאלה שהיה להם מה לספר על מלחמת השחרור ו/או על מלחמות אחרות. במשך שנים אחדות נפגשו הילדים בשבת שלפני יום העצמאות בעיקר עם המשפחות השכולות בבתיהן . אחר כך הועבר המפגש הזה למועדון ומועדו נקבע ליום לפני יום הזיכרון. כל הצבור הוזמן ובד"כ הובעה שביעות רצון ממפגשים אלה.
 
יום הזיכרון
תמונות הנופלים היו מוצגות בתוך חדר האוכל. בשנת תשמ"א הועברו לכניסה, כנהוג היום.
היו שנים שבהן התקיימה אזכרה בבית הכנסת בליל יום הזיכרון, מלווה בלימוד משניות לע"נ הנופלים. פעילות זאת בהחלט אינה קבועה והרבה שנים הסתפקו באזכרה בזמן תפילת שחרית ביום הזיכרון. 
הנסיעה להר הרצל ביום הזיכרון נעשית בצורה דומה בכל שנה. הונהג לפני שנים רבות שתלמידי כתה י"א נוסעים להר הרצל ומהווים משמר כבוד ליד קברי חברינו ובנינו שם. מהכתוב בידיעונים לא ברור לי האם הנוהג הזה נשמר עד היום ומקויים בכל שנה.
 
ערב יום העצמאות
המפקד בסיומו של יום הזיכרון התקיים בראשיתו על יד בית שפירא, במקום בו ניצב עתה אולם הספורט. משנבנה האולם הועבר הטקס לחזית בית הכנסת ואחרי כמה שנים "התקדם" לעבר המגדל ומתקיים כיום על הדשא. הטקס היפה הזה הפך כבר מסורת מקודשת בבארות יצחק ולראיה אפשר לראות את האורחים הרבים הבאים אליו בעיקר מבני הקבוצה. תפלת מעריב שלאחר הטקס כבר אינה צפופה כמו שהייתה פעם.
תלונות על כך מופיעות אף הן בידיעונים. תשומת לב מוקדשת לעומדים ליד הדגל וליד נס הקוממיות בטקס כשהמנחה מסביר את השקולים בבחירת האנשים.
 
מקראי חג: בשנת תשי"ט התקיימה סעודת חג אחרי תפילה חגיגית ובשעה 22.00 יצאה מכונית לתל אביב להשתתף בחגיגות שם. מאידך בשנת תשכ"ד מובעת מעל דפי הידיעון תלונה על חברי גרעין בוגרי בני-עקיבא שהיו בקבוץ והעדיפו לנסוע לתל אביב (כנראה במקום להשתתף באירועים המקומיים בערב החג).  
הנוסח הראשון של סדר ליל יום העצמאות המצוי בארכיון הוא משנת תשט"ו (1955) וניסוחו דומה ל"מקראי חג" של ימינו. בכל שנה הוסיפו משהו. כש"הגדה" הזו הוקראה בחדר האוכל, צמוד לארוחה, היה בדרך כלל גם נאום אקטואלי מפי אחד החברים. חולקו גם שירונים וגם דפי שירים בהם היה הצבור מצטרף לקריינים שישבו מפוזרים בתוך הקהל. כשהתקיים הערב בחדר האוכל הישן, שהמקום בו לא הספיק לכולם, וחלק אכלו בחדר האוכל הקטן, לזמן הקריאה הוזמנו אלה להצטרף לחדר האוכל הגדול כדי להשתתף באירוע. 
החוברת הודפסה במתכונת חדשה (בדפוס לא בסטנסיל) בשנת תשכ"ח ואז גם הוסיפו שקופיות להקראה ולשירה. 
ניסיונות נוספים נעשו להכניס גיוון בעזרת שקופיות והקרנת סרטים בחדר האוכל. ועליהם כתבה ות"ר, בשנת תשל"ט בסכום שאחרי החג: "מטבע לשון ידועה או שמצליחים או שמסבירים. והשנה גם הצלחנו אך מאידך יש גם צורך להסביר... בקשר להקרנת השקופיות : הכוונה השנה הייתה להקרין בו זמנית משלושה מקרנים כשאחד מציג בדרך כלל מסמך כתוב, והשניים האחרים מציגים תמונות. בדקה ה-90 התקלקל אחד המקרנים והדבר גרם להורדת שליש מכמות השקופיות ולחלק מהן לזוז מעט. אך בכל זאת חשוב מראה עיניים והצגת השקופיות הוסיפה מימד ויזואלי חשוב".
ההתלבטות סביב רענון "מקראי חג" נמשכה כל השנים. היו שנים בלי שקופיות, בתשמ"ז - על הדשא של חדר האוכל, על רחבת חדר האכל, ובשנת תשנ"א הועברו "מקראי חג" לאולם הספורט כשהנימוק הוא מזג האוויר. מאז אנו רואים ושומעים את "מקראי חג" בנוסח שהודפס פעם אחרונה בתשמ"ח, באולם הספורט, כאשר יש המצטערים על כך שבמעבר זה אנו מפסידים את סגנון "ליל הסדר" המוכר לנו, ואשר עמד ביסודה של החוברת.
אחרי הסעודה היו שנים בהן היו ריקודים ברחבת חדר אוכל, עם נגנים מבחוץ  (תזמורת או נגן בודד) שגם השתתפו בזמן הארוחה ועודדו את השירה בצבור בזמן הסעודה בחדר האוכל, אשר עם השנים דועכת.
בלילה התקיימו ערבי שירה, בדרך כלל במועדון, במתכונת שונה מדי פעם.
בשנים הראשונות לקום המדינה תכנית היום כללה טיולים במסלולים שונים. ב"דף הידיעות" משנת תש"ט, יום העצמאות הראשון, נכתב כי בערב יום העצמאות תהיה הרצאה מדינית, התפילות תתקיימנה לפי הוראת הרבנות ואחרי התפילה יתקיים טיול לירושלים.
 
יום העצמאות
כשהחברים טיילו בתי הילדים המשיכו לתפקד והילדים הקטנים טיילו בסביבה במסגרת בית הילדים.
בשנת תשכ"ד התקיים פיקניק על טהרת הצופיות, תחרות האוהל היפה וכו', ועם זאת גם טיול רגלי המוני מחדיד למודיעים. אחד הטיולים הזכורים היה בתשל"ח -  טיול שנקרא "בעקבות פורצי הדרך" ומטרתו הייתה לשחזר פחות או יותר את מלחמת השחרור בדרך לירושלים, באזור לטרון ושער הגיא. בתשל"ט היה הטיול "מבצע ההר" שלטובתו נרתמה גם רכבת ישראל ועצרה במיוחד בשבילנו בהרטוב.  
משם החל מסע חוליות מפרך שבקושי הגענו לסיומו. אחד הטיולים האחרונים היה מתוכנן לאשקלון, במגמה לעשות שם פיקניק בפארק. מספר חברים נשלחו מוקדם בבקר לשם כדי לתפוס מקום מתאים בפארק אשקלון. אולם כשכל המטיילים הגיעו לא עלה בידיהם לחבור לחיל החלוץ בגלל העומס בכניסה לפארק ובקושי הצליחו לחלץ את חיל החלוץ כדי שיצטרף למטילים שחיפשו אתר אחר. נראה לי שהצפיפות הרבה באתרי הטיולים בכל הארץ הביאה להתכנסותנו בבית והחל משנת תשמ"א אנו חוגגים במסגרת של פיקניק המוני על הדשאים.  
 
בשנת תשמ"ג ירדו 20 מ"מ גשם בסיום "תותי העצמאות" . הלונה פארק והפיקניק הועברו לסככות חצם. 
היו שנים שבהן היו תחרויות ספורט והפעלות בעזרת מנחים שכורים מבחוץ (רמי ותמי גונן, למשל). מזה שנים אחדות אנו שוכרים את "המתנפחים" שמפעילים את הילדים. היו שנים בהן התקיימו תחרויות בניית אהלים משפחתיים. היו הרבה שנים בהן נפתחה הבריכה לרחצה אחרי הצהרים, נפרדת ומעורבת.  
מדיניות הזמנת אורחים לפיקניק השתנתה. בשנים הראשונות פורסם כל שנה מחדש לא להזמין אורחים לפיקניק. ה"גזירה" הלכה והתפוגגה עם השנים והאורחים הוגבלו ל"בנים והורים" בלבד. היו שנים שארחנו בצורה מאורגנת קבוצות שונות (חברי מגדל עוז, ילדים מבית הילד בכרמיאל, ועוד ). כיום נראה שאנו מקיימים מצוות הכנסת אורחים בכבוד ביום הזה.
במקביל לפיקניק התקיים במשך שנים רבות הטיול של הבגירים. בראשיתו נקרא טיול "והדרת" ובהמשך נקרא על שם היזם והמוביל "אברהמ'ל טורס". הם טיילו בכל שנה באתרים אחרים כשאברהמ'ל ז"ל הוא הנהג והמדריך גם יחד (בית גוברין, גלבוע וכרמל , כנרת, ועוד).
 
גלידת העצמאות היא האטרקציה האחרונה בכל יום עצמאות. כשעדיין לא היו טלביזיות בבתי החברים היה המועדון והטלביזיה שבו (בשלב יותר מתקדם הצבעונית) מוקד התעניינות והיו שנים שהמועדון היה פתוח לצפייה מהצהרים כדי לאפשר לחברים ליהנות מהתכניות. בשנות הטיולים השתדלו תמיד לחזור בזמן כדי להגיע לגלידה במועדון. לפחות עד שנת תש"ם (אין תיעוד אחרי זה) הייתה עדיין ארוחת ערב במוצאי החג
בחדר האוכל. (הגלידה ב-17.00 וב-18.30 ארוחת ערב בחדר האוכל ). בשנת תשמ"ט נכתב שאוכלים ארוחת ערב במוצאי החג בבית, וחלוקת מצרכים לארוחה זו הייתה בערב החג.
       
לסיום עוד כמה ספורים קטנים.
בשנת תשמ"ו התקיימה בבני עטרות חגיגה מטעם המועצה האזורית במוצאי החג. מנחם ערמון ז"ל קיבל באותו אירוע תואר יקיר המועצה האזורית וחבורת הזמר שלנו הופיעה שם. הייתה כמובן הסעה לחברים המעוניינים. בתשי"ח, שנת העשור למדינה נסעו חברים שקבלו הזמנות למפגן צה"ל שהתקיים באצטדיון ברמת גן (אני כנחלאית-טירונית הייתי סדרנית באותו אירוע - לא פגשתי אותם שם...). 
במצעד צה"ל שהתקיים בבאר שבע בשנת תשכ"ד השתתפו באופן פעיל יששכר ברמן ויונה פרידמן.  
בשנת תשל"ז התקיים פיקניק ליד הבריכה. 
בשנת תשמ"ז נדחתה הצעה לבטל את ארוחת הבוקר בחדר האוכל.    
ולסיכום: חברים שיש בידם חומר נוסף על ימי העצמאות בקבוץ - נשמח אם יעבירו אותו לארכיון.
                              רחל פלינט
 
 
כיצד חגגנו ימי עצמאות בעבר?
ביום העצמאות הראשון, יום לאחר הכרזת המדינה, ישבנו במקלטים. כששהינו כפליטים בתל-אביב צפינו במצעד הראשון שצעד ביולי, עוד בעיצומה של מלחמת השחרור, כדי לעודד את הציבור ולהפגין את כוחנו. אנחנו כפליטים קיבלנו מקום כבוד על הגגות כדי לצפות במצעד. גם בשנים הבאות נסענו לצפות במצעד בצפיפות עם כל עם ישראל. בשנים לאחר מכן נסענו לטיולים מפרכים מהבוקר עד הערב כשהילדים נשארים בבתי הילדים עם התורנים..
באחד מימי העצמאות נשלחה משלחת לתפוס מקום על שפת הים (נדמה לי שבאשדוד ) וכשהגענו לשם לא נתנו להיכנס, זה היה הקש ששבר את גבנו והבנו שעדיף לחגוג בבית ברוב עם שלנו ולא להצטופף עם כל עם ישראל.
לאחר המלחמה חובר "מקראי החג" ( שכיום מוקרא ומוקרן בשינויים באולם ספורט ) שהוקרא בחדר האוכל ללא אמצעים אור קוליים וכל הקהל היה שותף בהקשבה, בהזדהות בתחושת חוויה ובשירה סוערת עם שירון ובלעדיו בשירים מאז.
מיכל שפיר
 
ימי העצמאות של פעם
לפני 40 שנה, בשנת תשכ"ח, כשלמדינה מלאו עשרים שנים, פורסמה אצלנו מהדורה ראשונה של פרקי קריאה ליום העצמאות. פרקי הקריאה היו ה"הגדה" של "ליל סדר" יום העצמאות. (עד אז כל החומר הוכן בסטנסיל).
כולם ישבו בחדר אוכל הישן (שחלקו קבור עדיין מתחת לגבעה שמול חדר האוכל), וקראו קטעים מתוך ה"הגדה". קטעי הקריאה נקראו במבטאים שונים, ייקי, פולני וכו' . הנופלים של בארות יצחק היו "שייכים " לכולם, כולם עברו את המאבק על הנגב. אנשים הרגישו את השכול הקיבוצי על בשרם. אנשים לא יצאו מחוץ לקיבוץ, כדי להפגש עם אנשים אחרים או לשיר במקומות אחרים, השכול היה שלנו, של כולנו יחד.
אחרי קטעי הקריאה כולם שרו ביחד, שירים מתוך שירון. כולם הכירו את שירי המולדת בעל פה.
למחרת הקיבוץ היה מארגן טיולים. אני ואחי תמיד יצאנו לטייל עם הדודים שלנו. היו מגוון מסלולי טיול לצעירים, ילדים וקשישים, או טיולי חוליות, שכל קבוצה התחילה במקום אחר ואז כולם נפגשו במקום אחד ועשו פיקניק ביחד. אנשים בקיבוץ עוד זוכרים לנחום את טיולי החוליות שארגן, עם המסלולים הקשים להליכה.
זו הייתה הזדמנות לראות את הארץ, הפגנת קשר לארץ וקשר לאדמה. ממש הרגשתי שקניתי את הארץ, ששילמתי עליה, כי כולנו עוד חיינו את המלחמה בנגב. זה מה שחסר לי היום בחגים, ה"ביחד" של כולם. אנשים אז לא יצאו מהקיבוץ למקומות אחרים. כולם נשארו וחגגו בתוך הקיבוץ וכולם חגגו יחד.
שנה אחרי מלחמת ששת הימים, כשעדיין היה חדר האוכל הישן, הוסיפו למקראי חג את הנופלים שנפלו בגבעת התחמושת, ואז הוסיפו עוד פרקים למקראי חג וכן שקופיות.....וכך משנה לשנה מוסיפים עד שהגענו למקראי חג של היום.
"תמה פרשת בארות יצחק המשק – החלה פרשת בארות יצחק המבצר....."
חנה ברוכי
 
אברהמ'ל-תורס
כמעט כל השנה הם המתינו לרגע הזה. המתח שגבר לאחר הפסח מצא את ניחומיו במפגש שלפני. כמו בכל שנה בנוהל ייקי טיפוסי כינס אבריימל ז"ל את שותפיו וצאן מרעיתו לטיול יום העצמאות המקודש, כמעט כמו אמירת ההלל עם ברכה בתפילת החג.
חברת "אברהמ'ל-תורס" נוסדה אי-שם בין שנות ה80 ל90 בעקבות צמצום ואף ביטול הטיולים המסורתיים בחג העצמאות. הם לא ויתרו והמשיכו באותו הכוח והמרץ שאפיינו אותם למן עת הקמת הקבוצה במגד ואח"כ ברמת השומרון בואכה קידמת עזה.
בנוהל קרב מסודר התאספו כל הכוחות המשתתפים במבצע לתדריך מכין. אברהמ'ל, בשפה רהוטה ופשוטה, הסביר את מטרות המבצע והמסלול שהכוח יעבור בדרך ליעד. ניתן תדריך מדוקדק על פני השטח בהתאם לתצ"א והמפות. המקומות שעליהם לתור, קצת היסטוריה וידיעת הארץ.
זאת לדעת: כל מבצע כזה הגיע אל סיומו המספק רק לאחר שהספיקו להגיע לגלידת העצמאות שהוגשה אחר כבוד במועדון בשלהי החג.
במהלך המבצע ובעיקר בהפסקות לצורך השימוש המהנה בצידה שסופקה ברוחב לב על ידי צוות המטבח המסור, נאלצו לתמרן ולהצטופף יחד עם כל עם ישראל החוגג בטבע על הסלעים והאבנים. ברבות הימים הוקל המצב כשנרכשו שולחנות פיקניק ומושבים לנ"ל. במצוקת מציאת מקומות נאותים להפסקות האוכל נדרשו לא פעם לתור אחרי פתרונות יצירתיים. ואכן כאלו לא חסרו. פעם התגנבו בחשאי לקצה קצהו של דשא בניר-עציון כמעט בהתגנבות יחידים. כן, הנימוסים האירופאיים האלו. בפעם אחרת אכלו בסתם רחוב שהזדמן בדרכם. בכל מקום ואתר כזה דאגו בקנאות לא להשאיר שום רמז וסימן להימצאותם בשטח. אגב אילו ניסה אי מי להציע איזה שינוי או סטייה מהתדריך והמסלול המתוכנן היה נתקל בסירוב מוחלט. למה? לאברהמ'ל פתרונים. גם מזג האוויר לא היווה גורם מרתיע ובאחת הפעמים כאשר בבסיס המוצא השמים הגירו את ממטריהם בשפע, הוחלט בדרגים הקובעים שיוצאים. ואכן לאחר שיצאו השתכנעה אף החמה לצאת מנרתיקה ולחמם את ליבם וטיולם של כל המשתתפים. בשל כך הם אפילו נהנו מכבישים ומאתרים ריקים כמעט ממטיילים שמזג האוויר המתעתע מנע מהם לצאת.
עד היום כל הקבועים נזכרים בערגה בתקופה ההיא והכל בזכות אברהמ'ל ז"ל.
שמע ורשם: יפת שדיאל
 
 
 
איך חיינו בלי זה? - 25 שנה למרכזית הטלפון
היום קשה להאמין, אבל בשנת תשמ"ד עמדו לרשות הקיבוץ כולו תשעה קווי טלפון בלבד - שלושה קוים במשרדי המזכירות, שלושה טלפונים ציבוריים ועוד שלושה טלפונים בבתים פרטיים.
רצינו לספק טלפון לכל בית ולכל משרד אבל משרד התקשורת ׁ("בזק" עדיין לא היה קיים) היה מסוגל להקצות לנו 10 קווים נוספים בלבד.
עם התוספת הזו יכולנו להקים מרכזיה של 16 קווי חוץ ו 200 שלוחות פנים.
כדי להגיע לכל בית ובית היה צורך לחפור מערכת תעלות, להניח בתוכן צינורות פלסטיק ולהשחיל בתוכם את כבלי הנחושת.
כיון שחפירה כזו הינה יקרה הן בכסף והן בנזקים סביבתיים – פרסנו באותה הזדמנות מערכת נוספת של צינורות לצורך שימושים נוספים בעתיד.
מערכת זו שימשה אותנו לאחרונה לפריסת סיבים אופטיים עבור האנטנה המרכזית והאינטרנט.
בתקופה הראשונה המרכזייה לא אפשרה חיוג ישיר פנימה. בשעות היום המרכזן היה מנתב כל שיחה אל השלוחה המבוקשת. בשעות הערב והלילה קיימנו תורנות של חברים – שיחות החוץ היו מגיעות לביתו של התורן והוא היה צריך לנתב אותן הלאה.
המבצע כולו- תכנון, רישוי וביצוע - נמשך אז כשנה. אבל נאלצנו להמתין כמעט שנה נוספת בגלל עיכובים בירוקרטיים.
 
סוף דבר ביום 1 במאי 1984 (כ"ט ניסן תשמ"ד), בדיוק לפני 25 שנה, חנכנו את המרכזייה ומאז הטלפונים ממשיכים לצלצל.
    אוריאל.
 
 
 
 
 
לסיום פעילות בית המדרש לאבות ובנים השנה,
תתקיים בשבת זו סעודה שלישית משותפת לילדים והוריהם
בחדר האוכל בשבת לפנות ערב בשעה 18.30.
ב ו א ו    ב ש מ ח ה
ועדת חינוך
 
 
זאת הייתה השנה שחלפה
לקראת גיליון יום העצמאות ביקשנו לשמוע מאנשים בקיבוץ מהו האירוע
המשמעותי ביותר עבורם במדינתנו הקטנה בשנה החולפת, מיום העצמאות ה-60 ועד היום.
התשובות שקבלנו הרי הן לפניכם.
 
האירוע שהשפיע עלי בשנה האחרונה- מבצע "עופרת יצוקה"
אני זוכרת שהתחילו ההתקפות מהאוויר על עזה וסביבתה ואני דאגתי שיגייסו את אסא, והוא כרגיל רגוע ומרגיע אותי.    ואז.... יום שבת עובר בשלווה. השבת יוצאת ומתחילים הטלפונים, החבר'ה של אסא מהגדוד, יש שמועות על צו 8, הייתכן?  ואסא ממשיך להיות רגוע.
לילה, אני לא נרדמת, קמה, מדליקה טלוויזיה ורואה שהכניסה הקרקעית לעזה החלה. הפסקתי לנשום וידעתי שזה רק עניין של דקות או שעות מעטות. 2:00 בלילה טלפון, הבנתי ! אני כבר לא אשן בחודש הקרוב. אסא עונה, הודעה קולית – צו 8 להתייצב מייד, הדאגה לא עוזבת אותי אף לא לשנייה. 
כמה שעות אח"כ הוא כבר יצא מהבית........ עם חיוך ונשיקה ותיק ענק (גדול ממנו....)
ניתאי כבר גדול, הוא מבין שאבא חסר, כל לילה הוא קם מתוך שינה בא למיטה שלנו ומחפש בין השמיכות את אבא. אני מסתובבת עם מוקה בקיבוץ ואנשים שואלים אותי למה היא כל כך עצובה...ואני מסבירה שאסא במילואים, היא מתגעגעת, היא אפילו לא אוכלת. ניתאי כל הזמן שואל איפה אבא, ואני עונה שאבא "גיבור גדול", הוא במילואים.
ובינתיים הוא עוד לא נכנס לעזה, ואני פוחדת, כל כך פוחדת.....עד שהגיעה ההודעה הרשמית. הם לא נכנסים לעזה. רק ממשיכים לעשות מילואים עוד 30 יום בשטחים......נו...אז מה חדש ???
חי יום-טוב ברוכי
 
ובכיוון שונה לגמרי: אב"י (אפשר ביחד) בשביל ישראלמפי רותי אלידע
מסע רגלי לאורך שביל ישראל לזכר הנופלים באסון המסוקים ובכל מערכות ישראל ופיגועי הטרור.
מעבר לטיול, המסע עוסק בשאלות העומק של החברה הישראלית, תוך הכרת השונה והדגשת המאחד.
בני הזוג אפנר, שיזמו את המסע לזכר בנם אבי אפנר שנפל באסון המסוקים, הצליחו לרתום למשימה גורמים נוספים כגון: החברה להגנת הטבע, מדרשת אורנים, צו פיוס ועוד גופים.
מתאספים אנשים מכל קצוות החברה הישראלית למסע שמעבר לטיול יש בו גם שיח. כל בוקר נפתח בטכס היכרות קצר עם ההולכים וציון הנופלים שלזכרם מוקדש המסלול היומי. באמצע היום יש פעילות/לימוד שמארגנת מדרשת אורנים ומפגש עם אישיות המייצגת שאלה או עמדה מרכזית בחברה הישראלית, ובסוף היום יש מפגש מיוחד הקשור ליעד הסופי של אותו יום. לדוגמה: לפני שנה כאשר סיימנו ביבנאל נפגשנו עם חסידי ברסלב הגרים במושבה.
יש אנשים שעוזבים את עיסוקיהם ומצטרפים למסע כולו (כמו רונית רזניק לפני שנה) או לחלק ממנו.
לדעתי הפספוס של השנה היה שלא יכולנו להחזיר את גלעד שליט. אלידע שירת בצבא עם נעם שליט, אנחנו בקשר עם המשפחה וביקרנו במצפה הילה.
שמעה ורשמה: דבורה ריניץ
30 שנה במדינה
מה אני יותר: ישראלית או יהודיה? האם קיימת עדיין ציונות?
בתור אחת שסוחבת את הצלקת של השואה אני לא יכולה להתעלם מהיהדות שיש בתוכי. מאז שאני יודעת מי אני, מה שמי, מה המשמעות של השם – ידעתי שמקומי לא נמצא במקום בו נולדתי. אולי נולדים עם זה?
אני זוכרת כשהייתי קטנה בתלמוד תורה, בית הספר היסודי היה עם חלונות שפנו לכיוון הבניין של חטיבת הביניים והתיכון. ההפסקות שלהם היו שונות משלנו ותמיד כשראיתי את ה"גדולים" אמרתי לעצמי: כשאני אהיה גדולה אני אעלה לישראל. אולי זה בא מהנשמה?
אף פעם לא הרגשתי רגועה. תמיד הרגשתי לא שייכת. למה? הרי אני נולדתי שם! אמא שלי נולדה שם!
הגעתי לגיל שבו אפשר להגשים חלום, אבל זה לא פשוט. כמו יציאת מצריים! בתקופה ההיא אנשים היו יכולים לצאת מהמדינה רק אחרי שהגיעו לגיל 21. הייתי בת 16 כשהתחלתי לדבר בבית על העלייה. ההורים שלי כמובן לא הסכימו לחתום. "תחכי עוד שנה". באותן שנים הייתי בתנועת נוער "השומר הצעיר". רציתי לבוא לקיבוץ אבל לא לקיבוץ של השומר הצעיר. האופי שלי לא מתאים לכל כך הרבה חופש ואם אני משנה מקום למה לא להכיר מקום דתי? אבא שלי לא היה מוכן לתת לי לבוא לקיבוץ. בשבילו הקיבוץ היה לאנשים פרזיטים. גם אמא שלי לא הייתה מוכנה לזה ויותר מזה – היא לא ידעה מאין באה המכה הזאת!
שנה שלמה עברה במלחמה פסיכולוגית. עם אבא שלי הייתה פשרה להגיע לבארות-יצחק במקום לשדה-אליהו, קרוב לאחים שלו. עם אמא שלי לא הגעתי לפשרה עד היום הזה!
הרבה קרה עד שהגעתי, ולהגיד שפה נגמר הסיפור?
30 שנה עברו מאז שנחתי בארץ ישראל ואני זוכרת את זה כאילו זה קרה היום. פתאום לדרוך על האדמה, לעבוד למדינה. ממש התגשמות החלום. והשקט שבא פתאום. איזה שקט נפשי.
יש כמה דברים שמרגשים אותי בכל פעם מחדש. סדר פסח – אפשר להבין למה! הצפירות ביום השואה וביום הזיכרון מרגשות אותי תמיד מחדש. טכס הזיכרון של בארות-יצחק מחבר אותי למקום ובשום פנים ואופן אני לא מוכנה להפסיד אותו. אני תמיד מחייבת את בנות השירות הלאומי להישאר כאן לטכס. כמובן שיום העצמאות מחבר אותי לישראליות שבתוכי.
אני מסתכלת אחורה לראות אם הפסדתי משהו בהחלטה כל כך גורלית. אף פעם לא הרגשתי שהפסדתי.
יחד עם זה אני יודעת ששילמתי מחיר כבד כשהשארתי את המשפחה שלי מאחור, אבל תמיד הייתי כל כך עסוקה בגידול הילדים ולא חשבתי על זה. הפעם הראשונה שהרגשתי מה הפסדתי הייתה כשאורית ילדה את הודי-ה. פתאום הרגשתי מה יש לאורית שלי אין.    30 שנה כאן – זמן ארוך יותר ממה שהייתי שם.
הסברה ישראלית במדינה שלא יודעת מה זה מלחמות, שבה יש כל טוב, היא לא פשוטה. במיוחד כשגויים שואלים ורוצים לדעת. איך אפשר להסביר לגוי למה אני שולחת את הילדים שלי לצבא. "למה את שולחת אותם להתאבדות? יש לך אפשרות למשהו אחר, את לא שייכת לשם, את שייכת למקום אחר, לא נולדת שם".
קשה להסביר לגויים את המשמעות של מדינת ישראל עבור היהודים.
היום אני מאוד גאה בנוער שתורם ורוצה לתרום למדינה. באותה מידה אני מתביישת בכאלה שלא רוצים לתת כלום או עושים כמה שפחות.
יש ישראלים שלא יודעים מה המשמעות של מדינת ישראל. גם בציבור הדתי יש כאלה.
יש לנו מדינה תוססת, מעניינת ולפעמים קשה, אבל אני אוהבת אותה מאוד וגאה לחיות בה, על הטוב והרע שיש בה. אין לי ארץ אחרת.
לני בן-שמול
 
 
יום העצמאות בעיר הבירה טוניס 
 
הייתי ילדה בת ארבע בערך בטוניסיה כשקמה מדינת ישראל.
גדלתי בבית בו אבא היה חירותניק שרוף וסיפוריו הציוניים התמקדו תמיד בדמותו ובגבורתו של מנחם בגין, מי שהיה ראש תנועת חירות ואחר כך ראש ממשלת ישראל.
לא ממש ידעתי על ארץ ישראל. בעיקר ידעתי על בגין שנתפס אצלנו בבית בדמות המשיח ממש.
כשהתבגרתי והייתי כבר נערה הצטרפתי לתנועת בני-עקיבא בעיר ואחד הימים הכי חגיגיים שאני זוכרת היה יום העצמאות שחגגנו למדינת ישראל בעוד אנחנו חיים בטוניסיה.
אני זוכרת שחשבנו שזה חג ככל חגי ישראל, רק שמותר לנסוע ולהדליק אור.
זה היה בסוף שנות ה-50 של המאה הקודמת. במרכז העיר טוניס היו סניפים לכל התנועות היהודיות הציוניות: בני-עקיבא, השומר הצעיר, גורדוניה ועוד.
בערב יום העצמאות הגיעו כל הנוער והצעירים לתפילה חגיגית – גם דתיים, גם לא-דתיים, גם שליחים של תנועות דתיות וגם שליחים של תנועות לא-דתיות – כולנו היינו מאוחדים בתפילה לכבוד מדינת ישראל.
את התפילה קיימו ב"ישורון" שהיה ארגון של סטודנטים יהודיים שם. יש לזכור שחיינו במדינה ערבית והיה צורך להיות זהירים במעמדים גדולים כאלה. באנו כולנו בלבוש כחול-לבן עם הוראות מפורשות להגיע בזוגות, לא לבד וגם לא בחבורה, כדי לא להסתכן.
אני לא יודעת איך לא הרגישו בנו ואיך לא התעוררו בעיות, אבל עובדה היא שעברנו את היום הזה בשלום.
סיימנו את התפילה במלים "לשנה הבאה בירושלים" ושוב עזבנו את המקום בזוגות ובהוראה מפורשת להזדרז ולהגיע הביתה. בבית אמא הדליקה נרות בזמן סעודת החג. אז עוד לא ידענו שיש אפשרות גם לקדש.
אכלנו ארוחת חג על מפה לבנה ועם אורחים שהגיעו.
למחרת בבוקר הקדמנו להתפלל בסניף בני-עקיבא והלכנו לבית-הספר. זה היה יום רגיל בעיר, אבל מיד עם סיום הלימודים בשעות אחרי הצהריים התאספנו כ-500 ילדים ונוער מכל התנועות והיו ריקודים ושירים ומפקד של כל התנועות יחד.
המשך ציון החג היה ביום ראשון של השבוע שבא אחרי יום העצמאות. ביום הזה נפגשנו מוקדם בבוקר, התפללנו וכל תנועות הנוער היהודיות הציוניות יצאנו ברכבת מיוחדת למקום בשם חמאמלייף – מקום שנמצא קרוב לים בין שני הרים. זה היה יום מיוחד ביותר. היו לנו פעילויות וטיול רגלי, ואז ברחבה גדולה שהייתה שם נערך מפקד של כל תנועות הנוער. כל תנועה שרה את ההמנון שלה וההתרגשות הייתה גדולה.
אני זוכרת שלא היה מקובל לחדש בגדים עד ל"ג בעומר, אבל ביום העצמאות - בגלל חגיגיותו של היום - חידשנו כולנו פריט כלשהו בבגדינו.
זה היה סוף תקופת הזוהר של תנועות הנוער הציוניות בטוניסיה.
אוסיף ואציין שחיים, שעדיין לא הייתי נשואה לו, היה אז שליח ממכון מדריכי חו"ל בארץ והיה אחרון המרכזים של סניף בני-עקיבא.
                                                            מפי אסתר תמים
שמעה ורשמה: יונה ברמן
 
 
 


יחדיו ב-ו'

בשיעורו של הרב ירון עסקנו בתפילת 'אנא בכח'.
תפילה זו, שמיוחסת לר' נחוניא בן הקנה, חשובה בעיקר בגלל ראשי התיבות שלה. בראשי התיבות
 הללו טמון אחד משמותיו של הקב"ה – וזהו השם בן 42 האותיות. ראינו את דברי הגמרא שישנם שמות שונים לקב"ה – והכוונה לאופן שבו הוא מתגלה בעולם. ישנו שם בן ארבע אותיות, ישנו שם בן 12 אותיות, ישנו שם בן 42 אותיות, וישנו שם בן 72 אותיות. ראינו כי צירופי השמות הללו יש בהם קדושה, וכי כבר בימי חז"ל כתבו על הכוחות הטמונים במי שמבין את השמות הללו.
השם בן 42 האותיות נחשב לשם שבו ברא הקב"ה את העולם, ומקורו בפסוקים הראשונים של בריאת העולם (אם כי איננו יודעים כיצד בדיוק הוא יוצא מפסוקים אלו). תפילת 'אנא בכח' נאמרת בעת מעבר מעולם לעולם – כגון בקריאת שמע על המיטה (שהרי בשינה יש 1/60 ממיתה), בלוויית המת, בכניסת שבת (אז יורדת אלינו נשמה יתרה מהעולמות העליונים) ובספירת העומר (שאז אנחנו עולים בספירות ומתקרבים יותר ויותר למתן התורה). התוספת "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" איננה חלק מ'אנא בכח', אלא תוספת שנאמרת בכל פעם שיש חשש שמא הזכרנו שם שמים לבטלה – וגם כאן ישנו חשש שמא לא כיוננו בכוונות הראויות בעת אמירת התפילה הזו.
עסקנו בשאלה האם ראוי לומר את התפילה הזו כאשר אנחנו לא מבינים את ראשי התיבות הללו, ואיננו יודעים כיצד השמות הללו פועלים, וראינו שתי גישות בעניין. גישה אחת סוברת כי יש בכך זלזול בשמות הללו, וגישה שנייה סוברת שמכיוון שזה פועל גדולות ונצורות בשמים עדיף לומר זאת.
 
שיעורו של חברנו אלידע עסק בשלוש המילים המאפיינות את החגים שבחודשים ניסן ואייר: חירות, עצמאות ותקווה.
חירות – לכאורה היפוכה של חירות הוא השעבוד, אלא שבמציאות אנו רואים שלעיתים החירות מעול אחד מביאה השתעבדות לעול אחר. והאמת היא כי: "אין לך בן-חורין אלא מי שעוסק בתורה".
עצמאות – עצמאות אישית היא כאשר אדם קובע לעצמו את הכללים, חלקם או כולם. עצמאות ממלכה נקבעת בשטח, בגישה לנתיבי הים, במיסים ובמטבעות/שטרי הכסף למסחר.
תקווה – לראשונה אנו מוצאים "את תקוות חוט השני" בדברי המרגלים לרחב, ובהמשך: "ויש תקווה לאחריתך" "ואת עמק עכור לפתח תקווה". התקווה היא מה שאנחנו רוצים שיקרה בסוף. הקצה מגדיר את המרחב בראייה אופטימית.
תחילתו של הויכוח הציוני התמקד בשאלה האם כדבריו של אחד-העם: "ראשית פעולתנו לתחיית הלבבות" לשם הכנת מנהיגים וחוקים = "לעשות עושים בישראל" או לשיטתו של הרצל, להתחיל בעלייה ארצה כדי לקבוע טריטוריה ורק אח"כ לקבוע את הנהלים?    המציאות הוכיחה את צדקת חזונו של הרצל.
מילות המנון "התקווה" ומאמריו של אחד-העם מתמקדים רק בקשיי הגלות ובהבטחה לשיבת ציון. המורה יהודה לייב מטמן כהן שינה את מילות ההמנון, ובמקום להסתפק במה שכתב אימבר: "עוד לא אבדה תקוותנו, התקווה הנושנה, לשוב לארץ אבותינו עיר בה דוד חנה", כתב "להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים".
 
בשישי הבא הרב חיים ברקוביץ מישיבת פתח- תקווה יעסוק ב-
ל"ג בעומר – אש תורה
 
 
השעור בפרשת השבוע יינתן ע"י אבי צוייג
אחות תורנית: עדה צונץ – פלאפון 5199
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
מוטב מאוחר
חיכינו שנים רבות ולקראת פסח זכינו סוף-סוף להתחדש עם שי נאה ונוח - ריפוד נשלף לכיסאות בית-הכנסת.
הכרית האישית שלי חזרה הביתה...                                                                                               
                                                                            תודה חמה ליוזמים ולמבצעים.
ע ד נ ה
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
שימו לב !
עם שדרוג רשת המחשבים בקיבוץ הכתובת למשלוח חומר לידיעון מתחדשת
ומעתה היא yedion@beerot.co.il
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
30 לציון ז"ל
השבוע התקיימה אזכרה במלאת 30 לפטירתו של ציון, בהשתתפות בני משפחה וחברים.
בהזדמנות זאת אנו מביאים כמה מלים שכתבה נילי שור (דגני) אחרי פטירתו:
כמו כל בית בארות, אני זוכרת אותו "כזה גבוה", משופם לתפארת. נזכרת בביקוריי כיצד התעניין בשלומי.
דמות שאי אפשר להתעלם ממנה וזאת ברכה למכיריו ולמוקיריו. אשרי הקיבוץ שזכה בשירותו...
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
ברוכים הבאים
למסעודה ואברהם בן-שמול – הוריהם של חיים ושל ברוריה – שעברו לחיות אתנו כאן.
הם מתגוררים בשכנות לתקוה כץ ומספר הטלפון בדירתם 811. אנו מאחלים התערות טובה ונעימה בביתנו.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
לא במקום סיכום...
בעזרת הקב"ה, במזג אוויר נפלא ובעבודה של הרבה אנשים טובים עבר עלינו יום עצמאות יפה.
בשבוע הבא נפרסם סיכום מפורט של מרכזת התרבות.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
נא להתחשב !!!
שוב חוזרת התופעה של הוצאת תמונות מגיליון התמונות להזמנה.
מי שאינו מעוניין בפרסום תמונתו מתבקש להודיע זאת לח"מ ואמלא את בקשתו.
לא פעם נרשמו עוד אנשים להזמנת אותה תמונה ואיני יכולה להזמין עבורם בגלל חסרונה.
                                                                                      בתודה על שיתוף הפעולה,
חנה ברוכי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
AtarimTR