ידיעון 2648 פר' תולדות

 

 
בס"ד ג' בכסלו תש"ע
 
 
פרשת תולדות
 
16.17
הדלקת נרות
08.00
תפילת שחרית
16.30
מנחה, קבלת שבת, ערבית
         דרשת הרב                            
10.30
שעור בפרשת השבוע – במועדון
שעור במשניות - בשטיבל  
18.00
סעודת שבת בחדר האוכל
11.00
סעודת שבת בחדר האוכל
 
 
12.30
שעור לנשים בפרקי אבות - במועדון
 
מכונת השטיפה פועלת
בשעות 19.00 – 21.00
13.00
מנחה גדולה
15.45
שעור בדף יומי
 
 
16.00
נשים אומרות תהילים - בבית סעדון
16.00
מ נ ח ה
 
 
17.17
ערבית, הבדלה, קידוש לבנה
 
 
זמני התפילה במשך השבוע
  שחרית  א' ג' ד' ו'              06.00
   שחרית ב' ה'                   05.50
   מנחה ברחבת חדר האוכל    13.30
   מנחה בבית הכנסת            16.30    
   רבע לערבית                    19.45
   ערבית                           20.00 
 
עונג שבת לילדים בשעה 10.30
 
 
   כיתות א'-ג' -  בעז פלדמן
   כיתות ד'-ו'  -   אין מפגש
 
ת ר ב ו ת ו ן
 
יום ראשון
16.00
חוג מחשבים מתקדמים
כיתת אולפן
17.30
חוג מחשבים מתחילים
כיתת אולפן
16.40
צ'י קונג לבגירים
חדר האוכל
19.30
התעמלות לחברות
בית שפירא
20.30
התעמלות לחברות
בית שפירא
21.15
שיעור לצעירים
בית ע' שטרן
יום שני
17.30
התעמלות לגברים
בית שפירא
יום שלישי
08.30
בית מדרש לגימלאים
 מועדון
יום רביעי
18.30
מפגש ערבית לבגירים
מועדון
21.10
שיעור עם הרב וולף
בית י' שטרן
21.00
שיעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י
חדר עיון
יום שישי
06.30
שיעור בדף יומי
חדר עיון
09.00
יחדיו ב-ו'
בית שפירא
 
השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב אחרי ערבית בחדר עיון
 
  
לפני כחודש נולדה בתנו הרביעית – עדי.
בשונה משלוש הלידות הקודמות שהיו רגילות ומהירות, הפעם העניינים הסתבכו ועדי הייתה במצוקה.
הצוות המיילד עוד ניסה להביא למצב של לידה רגילה, אך זה לא עבד.
בזמן הלידה ההרגשה הייתה מוזרה מאוד: לשבת ולחכות בלי להיות שותף, להיות במתח רב - מה קורה שם בפנים? האם הכל בסדר? מה עם לימור? מה עם התינוקת?
ולבסוף, כשהמיילדת יוצאת עם עדי בידיים – הרגשת הקלה עצומה, לדעת שהכל עבר בשלום וכולם בסדר.
הרגשנו שזכינו במתנה גדולה ומכאן בחרנו את שמה: עדי – כתכשיט יקר לנו.
ברצוננו להודות על הפינוק שלו זכינו בשבועיים שלאחר הלידה. בכל ערב זכינו לארוחות טעימות להפליא.
תודה רבה לכולכם, ובכלל לכל מי שהתעניין, שאל ומסר ד"ש.
                                                                                               שבת שלום,                     
                                                   לימור והושע
 
 
מה בגיליון?
·         שבעים פנים לתורה – הרב ירון
·          הגיבורות שלי – ורד סוקו
·         כל כבודה – נורית סוקו, לני בן-שמול, הילה אונא
·         אילה בת 60 – נורית ועדנה
·         שבה אל המקור – עדנה שורץ
·         יחדיו ב-ו' – סיכום שבועי
·         היום בו פרצה המלחמה – נחום ברוכי
·         מועצה חדשה – המזכירות
·         אוסף הטרקטורים – שמוליק ברוכי
                                           כלבו דף ולוחות זמנים
                                                                 קראו בנעימות !
המערכת
 
 
                        נר זיכרון !
                        מנחם דגני הי"ד – ו' בכסלו תש"ט
 
 
שבעים פנים לתורה
הרב חיים יעקב גולדוויכט
הרב גולדויכט (1925-1995) היה מייסד וראש הישיבה הראשון של ישיבת 'כרם ביבנה', חלוצת ישיבות ההסדר. הוא נולד בירושלים, דור תשיעי בעיר, ולמד בצעירותו בישיבת "עץ חיים" ובישיבת סלובודקה. בהיותו עילוי מגיל צעיר, הוא הוקפץ שתי כיתות, ולמד עם ילדים המבוגרים ממנו בשנתיים. בהיותו בן שלושים קיבל הצעה מקבוצה של בוגרי ישיבת 'כפר הרא"ה', ובראשם הרב חיים דרוקמן, להקים ישיבה ציונית. הרב גולדויכט, שהיה מקורב מאוד לחזון אי"ש קיבל את הסכמתו למהלך, חרף התנגדות של רבנים אחרים בציבור החרדי, והקים את ישיבת 'כרם ביבנה', ואף עמד בראשה ארבעים שנה.
הרב גולדויכט היה בעל השקפת עולם ליטאית, ורצה שישיבתו תהיה דומה בכל דבר ועניין לישיבות החרדיות. בניגוד לרוב ראשי ישיבות ההסדר, הוא ראה בשירות הצבאי מצב של דיעבד ולא לכתחילה.
הרב גולדויכט לא כתב ספרים, אך תלמידיו ערכו את שיחותיו, אשר רובם ראו אור לאחר מותו, והם נקראים 'אסופת מערכות'.
 
מפירושיו לפרשת השבוע:
כאשר עשיו נשא לאשה שתי בנות חת, נאמר בתורה: "וַתִּהְיֶיןָ מֹרַת רוּחַ לְיִצְחָק וּלְרִבְקָה". המדרש (בראשית רבה סה, ב) שואל למה שמו של יצחק מוזכר בעניין הזה לפני שמה של רבקה, והתשובה היא: "על ידי שהיתה רבקה בת כומרים, לא היתה מקפדת על טינופת עבודת כוכבים. וזה (=יצחק), על ידי שהיה בן קדושים היה מקפיד על טינופת עבודת כוכבים".
אומר על כך הרב גולדוויכט: רבקה, שבגיל צעיר מאוד עזבה את בית הוריה, לאחר שגם שם התבלטה לטובה, וכבר עברו עליה ששים שנה בביתו של יצחק, ובכל זאת ההשפעה של עבודת הכוכבים שהיא ראתה בגיל כל-כך צעיר, למרות שהיא התנגדה לו בכל תוקף, חרטה בה את רישומה. עוצמת הזעזוע ממעשי כלותיה, נשות עשיו, לא היתה חזקה כפי שהיא היתה אצל יצחק. מכאן רואים אנו את העוצמה של משהו שמשתרש בנו מגיל צעיר:
העץ הבוגר אפשר לו לאצור ארעית את סגולותיו גם בתנאים בלתי הולמים. אבל השתיל הרך טעון הקפדת השגחה יתירה... והנה לפנינו ציור חי מוחשי על עצמת עוז רישומן של תחושות ראשית. הרשמים שהוטבעו ברבקה בשחר ילדותה, לא הועילו להם מידותיה, צדקתה, התעלותה האישית, שנותיה המרובות בבית אברהם ויצחק למחוק אותם כליל מתודעתה...
ומכאן מהדהדת בת קול של התראה בכל בן ישיבה די בכל אתר. שנות נעורים הינן שנות 'ראשית'. שרטוטי הנפש הבראשיתיים, חוויות הרוח הראשוניות של שנות בחרות, נחקקים בתודעה בימי רעננות אלו... אוי לו למי שבזבז שנים שופעות אלו בכדי, ואשרי מי שקלטוהו מחיצות בית המדרש, וריחה של תורה, ניחוחה של ישיבה, נבלעו בו וגיבשו את תודעתו.
 
הרב ירון
 
 
בזכותן אנחנו כאן
השבוע זכינו לארח בבארות יצחק את כנס "כל כבודה" של הקבה"ד.
על ההפקה המוצלחת לקחו חסות לני בן שימול ועדנה פורת.
בעזרת חברות, חברים ובני נוער נוספים הם הרימו כנס למופת. יישר כח!!!
 
בכנס היה פאנל שהשתתפו בו 8 חברות מהקבה"ד, כל אחת מהן התבקשה לספר על הגיבורה הנשית שלה.
אני זכיתי להיות אחת מאותן נשים. אני מצרפת את דבריי בכנס.
 
אני ורד סוקולובסקי. נולדתי וגדלתי בכפר מונש שבעמק חפר, הכרתי את יוסקי בזמן שירותי הצבאי, והגעתי לבארות יצחק לפני 16 שנים לאחר שהתחתנו.
החיים כאן היו חדשים בשבילי: קיבוץ. דתי. קהילה סגורה, אבל חמה ומחבקת. משפחה גדולה.
לקח לי קצת זמן ללמוד ולהכיר אבל מיד הייתה תחושה של בית!
הרגשתי מיד שהמקום הזה מאפשר לי להיות מי שאני – להיות מעורבת, להשפיע, להיות חלק, לקחת חלק, להיות שייכת.
הקמתי פה את משפחתי – ליוסקי ולי יש שלוש בנות ובן, ארבעה ילדים קטנים. בעבר הייתי רכזת חינוך ניהלתי את ענף המזון והיום אני מזכירת פנים בבארות יצחק.
 
אני מבקשת לנצל את הבמה שניתנה לי גם כדי לברך אתכן - באות הכנס, שהגיעו אלינו מקרוב ומרחוק. אנחנו בבארות יצחק שמחים מאוד על ההזדמנות שנפלה בחלקנו לתרום לתנועה ול"אשה בתנועה" ולגרום לכן להכיר קצת את הקיבוץ היפה שלנו – נקודה ירוקה בתוך כרך אפור.
אל נושא הכנס התחברתי מאוד באופן אישי – תקופות ותפקידים בחיי נשים, וגם הגיבורות שבחרתי לדבר עליהן מחברות בין נושא הכנס, התפקידים שלי והקיבוץ שלי.
הגיבורות שלי הן מייסדות בארות יצחק.
אתחיל מאשה אחת, שהיא דוגמא מייצגת לכל דור הוותיקות בבארות יצחק, שהן בעצם דוגמא מייצגת לכל הנשים החכמות והחזקות שהקימו את הקיבוץ הדתי, כתף אל כתף ולב אל לב, עם הגברים, כל אחת במקומה, בזמנה ובתפקידיה.
 
סבתא זלמה וינד, סבתא של בעלי, עלתה לארץ ישראל מגרמניה בשנת- 1936 בניגוד לרצון משפחתה.   
כל משפחתה נשארה מאחור, היא פגשה את בעלה על סיפון האונייה והצטרפה לרמת השומרון, תחילתו של קיבוץ בארות יצחק.
לפני כמעט 66 שנה, בימים האחרונים של שבט תש"ג (ינואר 1943) הוקם קיבוץ בארות יצחק בשערי עזה.
4 בחורות היו בין 18 החלוצים שהקימו את היישוב. מאוחר יותר הצטרפו אליהם אנשים ונשים נוספים, ובהמשך האימהות והילדים. זלמה הגיעה לבארות יצחק שבנגב עם בנותיה הקטנות רותי ונורית. תנאי החיים בקיבוץ המבודד לא היו קלים. המגורים היו באוהלים ובליפטים עד שהוקמו הבניינים הראשונים בשנת 1945,  
אז גם הפסיקו להוביל את המים מעזה בחביות והוזרמו מים לקיבוץ פעמיים או שלוש ביום. באפריל 1946 הופעל לראשונה החשמל בקיבוץ.
בשלהי 1947, עם פרוץ מלחמת העצמאות היו בבארות יצחק שבנגב 225 נפשות, בהן 67 נשים ו-62 ילדים.
ב-14 במאי, יום לפני הכרזת המדינה, נופל הפגז הראשון בחצר המשק. למחרת, בשבת, הפגזה נוספת. הקרבן הראשון של בארות יצחק – מלכה ויינברגר ז"ל, שהגיעה לקיבוץ זמן קצר קודם. ההפגזה גרמה לנזקים בבניינים ובתעלות הקשר. בליל מוצאי שבת פונו האימהות והילדים במשוריינים לקיבוץ דורות בחסות החשיכה. לאחר כמה ימים יצאו המפונים בשיירה צפונה, לתל אביב. שבוע לאחר מכן הפך הקיבוץ לבסיס צבאי. בבארות יצחק נותרו 85 לוחמים, מהם 20 בחורות. ב-ח' בתמוז תש"ח נערך הקרב בבארות יצחק בנגב - קרב גבורה של מעטים כנגד רבים, שהסתיים בניצחון בזכות חסדי שמים ובזכות אומץ ונחישות שגילו הלוחמים והלוחמות שהגנו על ביתם.
שלושה ימים לאחר מכן הגיעו הבשורות הקשות אל החברות בתל אביב – האויב נסוג, השטח בידינו אך הקיבוץ נחרב. 17 חללים נפלו בקרב, מהם 14 אנשי הקבוצה, בעלים ואבות, עמודי התווך בחברה ובמשק.
 
חברי וחברות בארות יצחק נדרשו להחליט ובחרו בחיים, בחרו להתחיל יחד מחדש. 
סבתא זלמה בנתה את ביתה החדש כאן, בשפלת לוד, שכיום היא מרכז הארץ, אבל באותה תקופה הייתה סמוכה לגבול.
אתגר גדול ציפה להם בבניית החברה החדשה. משפחות של אלמנות ויתומים חיו בבארות יצחק והחברים כולם נשאו לאורך שנים את זיכרון הקרב, האימה, הכאב והאובדן, כשלכך מצטרפת התחושה שאולי טעו כשעזבו את המקום שעליו נלחמו, אפילו שהיה זה משיקולי דאגה למשפחות השכולות וליציבות החברתית.
גם לאחר המעבר ליישוב הקבע התמודדה בארות יצחק עם משברים חברתיים וכלכליים, שהיו תוצאה ישירה של המלחמה והחורבן, טלטולי המעברים והספקות.
 
היום בכנס אנחנו מדברות על האתגרים המורכבים של חיינו כנשים, על התפקידים המרובים שלנו. אנחנו נסחפות מידי פעם לאנחות משותפות ואני חושבת על נשות הקיבוץ של אז...
אימהות צעירות ללא הורים ומשפחה תומכת, מקיימות חיי משפחה וזוגיות בתנאי חיים דלים, בבתים צפופים ומשותפים, בתקופות ביטחוניות קשות, נושאות בנטל העבודה בעיקר בענפי השירותים, לפני עידן המכונות, חברות תומכות של אלמנות ואימהות ליתומים.
ולמרות כל זאת, התמונות שבאלבומים הקיבוציים והמשפחתיים מעידות על שמחה וצמיחה, על פעילות ומעורבות, על עבודה ולימודים ותרבות ואמונה. אני בטוחה שאי אפשר לצבוע בורוד את כל תמונות השחור-לבן של פעם, אך התוצאות מדברות בעד עצמן: בארות יצחק בנתה עצמה מחדש. 
כבת למשפחת השכול אני מכירה מקרוב את העוצמה הנשית שבוחרת בחיים, שממשיכה למרות הכל ואחרי שאיבדה את היקר מכל. אבי נפל במלחמת יום הכיפורים, כשהייתי בת שנה. אמי בחרה ליצור עבורנו משפחה שלמה ושמחה ונישאה מחדש. לפני שמונה חודשים אמא נפטרה ממחלה קשה, ואני – נושאת עמי את הגעגוע והכאב, אך גם את הדוגמה שהנחילה לי: להמשיך, לעשות, לבנות, גם מתוך כאב וקושי...
כאן בבארות יצחק יש לי ממי ללמוד, יש לי עם מי ללכת בדרך זו 
סבתא זלמה נפטרה בגיל 90, אחרי חיים שלמים ומלאים, ואחרי שזכתה לחבק נינים וחימשים.
חלק מחברותיה חיות איתנו עד היום. והן גיבורות בעיניי גם בתקופה זו של חייהן.
מדהים לחשוב כמה הן עברו בחיים שלהן. הן נולדו בתקופה שלא היה חשמל בבתים, גידלו את ילדיהן ללא טיטולים, ודאגו לחיילים בחזית ללא פלאפון... והיום הן גולשות באינטרנט, מחממות אוכל במיקרוגל ובאמת נהנות מהחיים. בגילאי 80 ו-90 הן פעילות, לומדות, עובדות, אכפתיות, מעורבות ומלאות אופטימיות.
אני חושבת שהן גיבורות גם ביכולת שלהן להסתגל לשינויים, ולמצוא את המקום המתאים להן בכל מצב, מבלי לוותר על האפשרות להישאר בתמונה ולהשפיע עליה.
 
אלו הן הגיבורות שלי. אני בטוחה שיש כאלו גם בקיבוץ שלכן – כל אחת עם הסיפור שלה, שיש בו כאבים וקשיים והתמודדויות, אך בעיקר עוצמה נשית הנובעת מתוך בחירה להמשיך, לעשות, לבנות...
אני מקווה שנדע ללכת בדרך שסללו לנו, שנצליח לתת כל שאנחנו יכולות גם למען המשפחה וגם למען החברה, שנהיה ראויות למה שהן הקריבו ושנרגיש ונדע שהן גאות בנו, כממשיכות שלהן...
 
אלו הן הגיבורות שלי, כי גבורה בעיני היא כפי שכתב יעקב קלצ'קין:
"איזהו גיבור? מי שלא תש כוחו בגעגועים על העבר... והשתחרר משעבודו והתרומם מעל עצמו וברא דבר מה ממעל לו...
רק גבורה אחת מצויה כאן עלי אדמות והיא: להכיר את החיים ואף על פי כן לאהוב אותם."
ורד סוקולובסקי
 
 
כל כבודה
"והיופי המרהיב ביותר
נמוג
במהירות הגדולה ביותר.
ומה שנשאר הוא מה שנטעת, ומה שנתת"
                                           יהורם טהר לב.
 
שיר זה היה מחובר לשי הצנוע שקבלנו כאות תודה מהילה בסוף היום במפגש "כל כבודה" – כנס נשות הקיבוץ הדתי. השיר מתאר בדיוק את הרגשתי בסופו של יום – "מה שנשאר הוא מה שנטעת ומה שנתת".
יש לי הרגשה של סיפוק – עשינו את זה ובגדול !!
כשקבלתי את ההודעה על הכוונה לערוך את המפגש השנתי – נשים בתנועה – אצלנו במרכז הקונגרסים של הקיבוץ הדתי, הרמתי גבה.
כמארחת כבר כמה שנים את חברינו אנשי הקיבוץ הדתי במפגשים, בישיבות, בימי עיון, היה לי ברור: זה גדול עליי. הייתי בטוחה וסומכת על הילה שלא תשאיר אותי לבד במבצע 
קבלנו מהילה אונא (לבית הלוי) טבלת עבודה: תפקידים, מיקום, שעות – הכל לפרטי פרטים, ויצאנו לדרך (לני, עדנה ואנכי) ואתנו שותפים רבים.
כשנקשרו כל החוטים הגיע היום. יום של חגיגה בלב מתחילתו ועד סופו, יום בהחלט ארוך וכייפי.
הארגון, הפרגון, החיוכים והמחמאות, ואיך אפשר בלי קניות?
הנשים שהיו שותפות יכולות להעיד על כך.
מה אומר לך הילה? תודה על שבחרת בנו! אחותנו את – אין עלייך.
                       מצדיעה ומחבקת,
נורית סוקו
 
כל כבודנו
הפעם הראשונה בה השתתפתי בכנס כזה הייתה בקב' יבנה.
אישית אני לא פמיניסטית, אך בכנס כזה יש מקום לכל אחת לשמוע וליהנות מכל דבר. הכנס מאוד מגוון, אני מאוד אוהבת את הפורמט שלו והוא מאוד מדבר אלי. בחזרה הביתה מיבנה אני מקשקשת עם עדנה ואומרת: גם אנחנו יכולים להרים דבר כזה! צריך לדבר עם נעמי בשיא.
הזמן עובר ומה שלא עושים מיד נשכח.
הכנס הבא שבו השתתפתי היה בטירת-צבי. בחזרה משם שוב אני עם עדנה: למה לא עושים את הכנס אצלנו?
גם אנחנו יכולים ! צריך לדבר עם הילה אונא. ושוב הזמן עבר ושכחתי מזה. אבל בכל זאת הכנס הגיע אלינו.
תודה לורד שהרימה את הכפפה וברור שעדנה ואני נרים את הכנס. ומכאן, כמו שאומרים, שמאחורי כל גבר חשוב עומדת אישה, בהפוכה – מאחורינו עמדו שני גברים מרכזיים שבלעדיהם לא היינו יכולות להרים את העסק: מאיר מכלוף ועוזי פלדמן. אתם גדולים מהחיים. תודה לכם על העבודה הקשה ועל הנכונות התמידית לעזרה, ויחד אתכם תודה חמה לנערים הנהדרים שעזרו על ידכם: אורן לנדה, רז גרינברגר, תום כרמי, בן רזניק ואביתר יעקבי.
תודה מיוחדת לדוד אדרי וצוותו שהרימו מזנון שכמותו עוד לא היה בקיבוץ הדתי.
תודה למטפלות בית הילדים שנתנו יד במשך כל היום: אביגיל, רבקה, חן ומורן.
תודה לחברות שעזרו ברישום ובקבלת המשתתפות: קרן, סיגי, ציפי, אורית.
תודה לנורית ולרבין על עיצוב הבמה ועל העצות הטובות.
ותודה לכל מי שסייע בעוד המון דברים קטנים.
כמובן, בלי הילה הנהדרת כל זה לא היה יוצא לפועל. התכנון, הארגון והביצוע המתוקתק – למופת.
אני יודעת מה זה להרים כנס – אני זוכרת עוד מעבודתי ב"בית ראשון במולדת" כמה הרבה עבודה כרוכה בזה:
הזמנת מרצים, רישום, הכנת תיקיות, מודעות מאירות עיניים, מחשבה על המון המון פרטים קטנים שהם ביחד "עושים" את האירוע, או ח"ו יכולים להפילו.
אז הילה – בת קבוצתנו – כל הכבוד ותודה לך שזיכית אותנו.
שנזכה לעוד ימים כאלה.
שבת שלום,
לני בן-שמול
 
 
ובעיניה של ראש הפירמידה
לבית בארות יצחק – בית ממש...
קשה לשבת ולסכם במילים את החוויה של כנס "כל כבודה", ובכל זאת...
אני רוצה לשים דגש דווקא על תרומתכם הגדולה להצלחתו של האירוע.
אודה וקצת אבוש – חששתי בתחילה, גם אני וגם אנשים נוספים בצוות היו חסרי ניסיון בהפקת אירועים בסדר גודל כזה, היה צריך לזכור ולסגור הרבה פרטים קטנים (ומעצבנים...). עד 8:00 בבוקרו של יום רביעי עוד לא הייתי בטוחה שנעמוד במשימה...
אך כבר בכניסה לבית שפירא הרגשתי טוב. אנשי הצוות יצאו לקראתי נינוחים ומחויכים, מוכנים לעזור לי בכל דבר קטן (וגדול) שאבקש... אולם הספורט היה מסודר בצורה מזמינה ומקסימה, הדוכנים התארגנו במקומם וזכו ליחס מסור, בית שפירא היה מעוצב למשעי, ונשות ההרשמה והקבלה תפסו את מקומן ותפקידן באופן מעורר השתאות...
אחרי איחור של חצי שעה - בגלל הפקקים בכביש 6, הפקקים בדוכן ההרשמה (כל כך הרבה נשים באו...) והפקקים בשולחנות הכיבוד ובדוכני הקנייה המרשימים – צלחתי איכשהו את דברי הפתיחה והכנס התחיל באמת!
בזו אחר זו התקדמנו משורה לשורה בטבלאות של לוחות הזמנים – לא היה לי זמן לשפשף את עיניי, כל המיילים והרשימות והתזכורות פשוט קרו...
והיה נהדר. כל אחד מאנשי הצוות ידע בדיוק את תפקידו והכל תקתק וזרם.
המחמאות על האירוח הנהדר הגיעו כבר במשך היום עצמו וממשיכות להגיע כל הזמן – על תשומת הלב לפרטים, על היחס החם, על מאור הפנים...
התלהבתי במיוחד מהמסירות וההתגייסות במלואה. כל אחד מבארות יצחק שהזדמן למקום (במקרה או שלא במקרה, במסגרת תפקידו או סתם...) היה מוכן לעזור. למשל, חששנו מאוד מה"טיולים" ברחבי הקיבוץ למקומות השונים של הסדנאות והשיעורים, אך כל מי שתהה וטעה – קיבל מיד ליווי צמוד למקום הרצוי... זה היה מרשים ומרגש!
גם צוות המטבח זכה למחמאות, אם כי לא כל הנשים הסתדרו עם לחמניות כל כך "גדולות"...
באופן אישי הרגשתי שאני בידיים טובות. כל משפחתי הפרטית ומשפחת בארות יצחק עטפו אותי והיו גאים בי, וזה מאוד מאוד חיזק אותי ועזר לי להישאר "אשה בתנועה" במשך יום ארוך כל כך.
אני שמחה שבחרנו לקיים את הכנס דווקא בבארות יצחק ונראה לי שלקחתם את ההזדמנות וניצלתם אותה במלואה – אין לי ספק שנשים רבות התרשמו מאוד ("אפילו יותר מיבנה...").
אי אפשר בלי להזכיר את לני ועדנה – שברצון ובאכפתיות גדולה נרתמו למשימה מתחילתה ועמדו בכל ההטרדות שלי בסבלנות ובנועם. עזרו לידן נורית סוקו, דבורה נתנזון, מאיר מכלוף, עוזי פלדמן, בן רזניק, ציפי לוי, סיגי גרינברגר, קרן אדן, נשות "הבית המשולב", בני התיכון ועודחברים וחברות רבים.
אני מקווה מאוד שהעוצמה והאווירה הטובה שהיו בכנס הקרינו גם אליכם ועליכם, ושכל מי שהשתתפו וטרחו גם קיבלו לא פחות משנתנו, והרגישו שהתוצאה הייתה שווה את כל ההשקעה.
תודה רבה רבה לכולכם, ותרשו לי, לסיום, לשבש קצת את אחד משירי היובל:
בארות יצחק – זה פירמה ללא עוררין- זה תואר לכל החיים
בארות יצחק עושה בגדול, זה כבר מסביר את הכול!
להתראות,     באהבה והערכה גדולה
הילה
 
יחדיו ב-ו'
 בשיעור הראשון שמענו מהרב ירון על הנושא הינומא לכלה.
מקור המנהג לכסות את פני הכלה בהינומא הוא בפסוק המתאר את המפגש בין יצחק ורבקה. ראינו כי יש שהגדירו את ההינומא כהכנה לחופה, ויש שהגדירו את ההינומא כחופה עצמה.
לפי הדעה שזו רק הכנה לחופה, אין הכרח שהחתן הוא שיכסה את פני הכלה, ואין צורך שהעדים יראו את כיסוי פני הכלה.
לפי הדעה שזה חלק מהגדרת החופה, ודאי שהחתן הוא זה שצריך לכסות את פני כלתו, ויש להודיע לעדים שיסתכלו על זה, ויש לוודא שההינומא נשארת על פני הכלה עד אחרי שבע הברכות.
בפועל נוהגים כיום להחמיר כדעה השניה, ודוקא החתן הוא שמכסה את פני הכלה. 
בשעה השנייה שמענו את סטיב פרנקל, מיודענו מגרעין "מתתיהו" שאת עשר שנותיו הראשונות בארץ עשה עם מינדי וילדיהם בבארות יצחק. היום הם חיים ביישוב חשמונאים. סטיב עובד במזכירות העולמית של תנועת בני-עקיבא כבר 15 שנה והתחום שלו הוא שכנוע הורים וילדיהם שיתנו לבניהם ובנותיהם להגיע לתכניות קיץ של בני-עקיבא בישראל בסוף כיתה י', והמשכן בתכנית של שנה בארץ לאחר סיום בית הספר התיכון. בשנה שלאחר התיכון מציעה להם בני-עקיבא העולמית תכניות בארץ: שנת הכשרה שמקיפה פעילויות רבות בארץ במסגרתה, או שנה תורנית בישיבה. תכלית עבודתו שהחניכים הבוגרים יעלו וישתקעו בארץ.
במהלך עבודתו הוא נחשף למצבה של היהדות הדתית-ציונית בצפון אמריקה, והשאלה שמטרידה אותו היא: "האם יש עתיד ליהדות הציונית-דתית בצפון אמריקה"?
סטיב, שהגשים בעצמו עלייה לארץ, הוא ספקן מאוד לגבי עתידה ויכולתה של היהדות הציונית-דתית המודרנית בצפון אמריקה להמשיך ולגדל דור ועוד דור שילך בדרך זו שם בצפון אמריקה.
סטיב הציג בפנינו תפיסות שונות של הורים לגבי האפשרות שילדם יגיע ארצה, ואף הבחין באירועים כלליים של עשר השנים האחרונות שהם בבחינת נקודות ציון משמעותיות גם בישראל וגם בעולם, והשפעתם על הציבור היהודי שם. אירועים כמו: האינתיפאדה השנייה בארץ, אירוע הפלת מגדלי התאומים בארה"ב, ההתנתקות ועקירת מתיישבי גוש קטיף מיישוביהם, מלחמת לבנון השנייה בארץ והכלכלה העולמית המתמוטטת בסוף 2008.
כל אירוע גדול כזה ליהודים בפרט ולעולם בכלל נתן את רישומו גם בהבנה או הרתיעה או ההפנמה לגבי שאלת עתידם היהודי שם ויחסם למדינת ישראל.
מקומו של היהודי כאן בארץ, אומר סטיב. כאן בקומו מדי בוקר הוא יודע שהוא מקים את מדינת ישראל ומקרב את הגאולה. שם הוא קם בידיעה שהוא יוצא לעוד יום של צבירת כסף. ליהדות צפון אמריקה אין עתיד, ומה שאנחנו עושים פה בארץ שלנו – יש לזה עתיד. הוא חושב שברבדים מסוימים מתרחש שם תהליך של מודעות שישראל יותר תומכת בהם היום ממה שהם תומכים בה, ושעתיד עם ישראל הוא רק פה במדינת ישראל.
 
 
  
בשבוע הבא
בשעה הראשונה נארח את רותי דנון, בת מושב בני עטרות השכן.
היא תסקור את תולדות היישוב עטרות באזור ירושלים עד מלחמת תש"ח ותספר על הספר שכתבה לפני שנה בנושא.
 
בשעה השנייה נשתלב באירוע לציון יום פרוץ מלחמת העצמאות ב-30 בנובמבר 1947, לפני 63 שנים.
את הפרטים ניתן למצוא בדבריו של נחום להלן.
 
הרב ירון ייעדר בשבועיים הקרובים בשל נסיעה לארה"ב.
 
 
 
היום בו פרצה המלחמה
בשלושים בנובמבר 1947, יום אחרי כ"ט בנובמבר, השבוע לפני 63 שנים, פרצה מלחמת העצמאות.
האירוע שמציין את פרוץ המלחמה היה התנכלות של ערביי הכפרים בסביבת פתח תקווה לתחבורה הציבורית היהודית, כאשר שני אוטובוסים שיצאו, מחדרה ומנתניה, נקלעו למארב ביציאה מפתח תקווה, בדיוק במקום שהיום ניצבת תחנת הדלק סונול נחלים. בהתקפה זו נהרגו חמישה יהודים.
במתחם התחנה (ליד הכביש) ניצב לוח זיכרון המספר את פרטי האירוע.
בשנים האחרונות נוצר מנהג, ביזמת אברהם תימור (וקסלר) מנחלים ורענן רשף מכפר סירקין, להיפגש במקום האירוע ואחר כך לבקר באחד היישובים שיש להם סיפור מעניין מאותה מלחמה.
לפני שנתיים נפגשו בנחלים וסיפרו את סיפורם של נחלים בגליל ונווה יעקב שנוסדה מצפון לירושלים והעתיקה משם לנחלים הנוכחית. בשנה שעברה ביקרו בבני עטרות ושמעו את ספורו של המושב עטרות, שהיה בן זוגו של נווה יעקב ב"גוש הצפוני" של ירושלים.
השנה יבקרו אצלנו. וישמעו את סיפורה של בארות יצחק.
האירוע יתקיים ביום שישי הבא, י' כסלו, 27 בנובמבר. נפגשים בשעה 9.00 בתחנת הדלק ועוברים לבארות יצחק לדשא שבין חדר העיון ומגדל המים.
כולנו מוזמנים. מי שרוצה להתחיל בפגישה בנחלים, מוזמן לפנות אלי.
נחום
 
 
לרעות שניאור בת המצווה
להורים דקלה ויצחק (איקה)
לסבתא וסבא זהבה ויעקב שניאור
ולכל החמולה
מ ז ל - ט ו ב
 
 
 
 
מ ז ל   ט ו ב
אילה גרוס בת 60.
יום הולדת לאילה גרוס, בתם של יהודית ואברהמ'ל זכרונם לברכה.
היום נקבע ! נוסעים למסיבה.
את האמת? התרגשתי. לא הייתי בטוחה איך אילה תגיב כשתראה בו-זמנית אותי ואת מיכל עם אבשלום, אותם היא מאוד אוהבת ועליהם מדברת רבות.
מצויידים בעוגות, משקאות, פרחים ומתנה, קיבלה אותנו אילה בשמחה כשאנו שרים "היום יום הולדת..." והיא מוחאת כפיים ומפזרת חיוכים. יום טוב היה לה היום.
בביתן הבנות נפרשה מפה לבנה על השולחן, מוסיקה – אילה מאוד אוהבת מוסיקה – כיבוד, והבנות יושבות סביב ושמחות בשמחתה.
מיכל אחותה ברכה והרעיפה שבחים על צוות המוסד, על המסירות, הנתינה ללא גבולות. אחריה הוסיפה העובדת הסוציאלית שמלווה את אילה כבר 32 שנה בעליות ובנפילות של חייה (אילה כבר 46 שנה במוסד "שקמה" ברעננה). היא שיבחה את המשפחה ואותנו על המסירות בדאגה ובליווי של אילה במשך השנים.
אז בא תורן של הבנות לברך. הן התקשו להתבטא – שתהיי בריאה עד 120 – כך אמרו.
גם אנחנו מאחלות לך אילה שתישארי לנו בריאה.
תודה שזיכית אותנו במצווה.
אוהבות,
עדנה שורץ (פורת) הנהגת ונורית סוקו.
 
 
שבה אל המקור
אני מבקשת ליידע את כולם כי החל מאתמול חזרתי לשמי המקורי
ומעתה אני קרויה עדנה שורץ
ותעודת הזהות החדשה שלי מעידה על כך שחור על גבי לבן.
ההחלטה לשוב אל שם ילדותי לא הייתה פשוטה והיא תוצאה של תהליך ארוך אותו אני עוברת בשנים האחרונות בעזרת הרבה אנשים טובים. קצר המצע כאן אבל אשמח לשוחח עם כל מי שירצה לדעת יותר.
אני חבה תודה עצומה ללאה שוהם שנתנה לי את הדחיפה החזקה ביותר לעשות מעשה זה. תבורכי בברכות שמים ! אני בטוחה שהוריי היקרים ע"ה שמחים אתי מהמקום בו הם שוכנים.
אני מבקשת מכל מי שאחראי לרשימה כלשהי בקיבוץ – אנא שנו את שמי ברשימות בהתאם. אמנם זאת "ירידה" על פי האלף-בית אבל בשבילי זו עלייה גדולה !
כולי תקווה שתשמחו בשמחתי – אני מאוד שלמה עם ההחלטה ומרגישה הקלה גדולה כעת.
                                                                          תודה לכל התומכים ושנזכה לרוב שמחות.
עדנה שורץ (לשעבר פורת)
 
 
 
בשעה טובה
בהצבעה בקלפי בחרנו השבוע את נציגי הציבור למועצה, והרי שמותיהם:
 
דינה אמיר, סיגי גרינברגר, אמיתי יעקבס, אביעד ישראלי, ציפי לוי,
משה סעדון, עדה צונץ, איקה שניאור, דוד שפירא.
 
הם מצטרפים לנציגי המזכירות:
 
שורי אמיר, נחום ברוכי, שמוליק ברוכי, הושע נתנזון, ורד סוקולובסקי ואבי צוייג.
        
ברכותינו לחברי המועצה ולכולנו שנזכה לדיונים פוריים והחלטות נבונות.
 
 
 
אוסף הטרקטורים – תולדות המיכון החקלאי בארץ ישראל
"אוסף הטרקטורים" הינה עמותה העוסקת בהקמתו של המוזיאון הלאומי לתולדות הטרקטור והמיכון החקלאי בארץ ישראל. העמותה פנתה אלינו על מנת שנתרום את טרקטור האוליבר הירוק המוצג ליד הנשקיה. הטרקטור ישופץ, יתוחזק ויוצג במוזיאון כשעליו שלט המספר את סיפורו ואת סיפור הישוב אשר תרם אותו. כמו כן ניתן לקבלו לאירועים שונים בישוב התורם ולהשיבו למוזיאון.
לאחר סיור במוזיאון ובהתייעצות עם דבורה רייניץ ודוד צונץ, ומאחר שאנו רואים בנושא ערך ציוני, הוחלט להיענות לבקשת המוזיאון ולתרום להם את האוליבר. הם מצדם יעמידו במקומו טרקטור-זחל מסוג אשר שימש אותנו בעבר.
שמוליק ברוכי
 
            קדימה בני-עקיבא הידד במעלה
אחרי שעמלנו כה רבות,
שרפנו שעות, ימים ולילות,
אנו מזמינם אתכם, הציבור לראות את התוצאות הנפלאות!
בצהרי השבת, שעה 12:30 בסניף שלנו (חאן אולפן).
מחכים לראות את כולכם.
החניכים והמדריכים.
 
 
 
 
השעור בפרשת השבוע יינתן ע"י אהד אהרן
אחות תורנית: שלי ספיר - פלאפון 5199
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
ברוך הבא
לדאגלאס גרוס שהשתחרר השבוע מצה"ל. אנו מאחלים השתרשות טובה בבית.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
על גלגלים על גלגלים
לנהגים החדשים: אהרן סעדון, אביתר יעקבי ואיתן ארונסון
מאחלים לכם נהיגה זהירה ובטוחה ושתזכו לנסוע לרוב שמחות.
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
צה"ל קורא לו
ברכת הדרך לאהרן פארן שיצטרף בשבוע הקרוב ללובשי המדים. הקב"ה ישמור צאתך ובואך !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
הפרשת תרומות ומעשרות
השבוע חידשנו המינוי לשנתיים, בקרן תרומות ומעשרות, כולל מעשר עני לשנה הבעל"ט.
המינוי מיועד לחברי בארות יצחק ולתושביה.
לפני ההפרשה יש לומר את הנוסח שמוצע על ידי הקרן.
בספק "טבל" מפרישים ולא מברכים.
ב"טבל ודאי" מברכים לפני נוסח החילול.
מי שמעוניין בדף של נוסח ההפרשה והחילול יפנה לרב ירון או אליי.
                                               יעקב שניאור
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
קדימה בני-עקיבא
לרגל אירועי "שבת הארגון" אולם הספורט יהיה תפוס במוצאי-שבת ע"י חברי הסניף המקומי, ועם הספורטאים הסליחה.
נעם גרינברגר
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
רפואה שלמה
לאלעד צונץ המחלים מניתוח ברגלו בבית-החולים "אסף הרופא".
מצפים לך בבית בבריאות טובה !
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
 
 
 
AtarimTR