ידיעון 2709 פר' משפטים

 

בס"ד כ"ג בשבט תשע"א
 
פרשת משפטים- מברכין החודש
 
16.49
הדלקת נרות
08.00
תפילת שחרית
17.00
מנחה, קבלת שבת, ערבית
       דרשת הרב 
 
שעור בפרשת השבוע – במועדון
שעור במשניות – בשטיבל
18.30
סעודת שבת בחדר האוכל
11.00
סעודת שבת בחדר האוכל
 
 
12.30
שעור בפרקי אבות לנשים - במועדון
 
מכונת השטיפה פועלת
 בשעות 19.30 – 21.30
13.00
מנחה גדולה
1545
שעור בדף יומי
16.30
מ נ ח ה
 
 
17.50
ערבית, הבדלה
 
 
 
בית מדרש אבות ובנים – בית הכנסת
 
שימו לב לשינוי בשעת סעודת ליל שבת !!!
 
זמני התפילה במשך השבוע
 שחרית א' ג' ד'                 06.00
 שחרית ב'  ה'                   05.50
 שחרית ו' – ראש חודש       05.45
 מנחה ברחבת חדר האוכל    13.30
 מנחה בבית הכנסת            16.30    
 רבע לערבית                     19.45
 ערבית                            20.00
עונג שבת לילדים בשעה 10.30
 
    כיתות א'-ג'  -  לימור נתנזון
 
    כיתות ד'-ו' -  אלישבע בן-דוד
 
 
 
לוח השבוע
 
יום ראשון
19.00
שיעור: גדולי המחשבה הישראלית
חדר עיון
19.30
התעמלות לחברות
בית שפירא
20.30
התעמלות לחברות
בית שפירא
21.00
שיעור משניות ע"ש שימי לע"נ חברי בא"י
חדר עיון
יום שני
17.30
התעמלות לגברים
בית שפירא
יום שלישי
08.30
בית מדרש לגמלאים
 מועדון
יום רביעי
06.30
קלפי – הסדר בנים
 
17.30
צ'י קונג לבגירים
מועדון
18.30
מפגש ערבית לבגירים
מועדון
יום חמישי
19.00
שיעור ניצוצות מהדף היומי
מועדון
יום שישי
06.30
שיעור בדף יומי
חדר עיון
 
השיעור בדף היומי מתקיים בכל ערב אחרי ערבית בחדר עיון
 
                   ק ר א ת ?                                                    מ ח ז ר ת !
 
  
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם"
מדוע "תשים לפניהם" ולא תחיל/תטיל/תאכוף עליהם? האין בכך משום פחיתות כבוד וזלזול במקום שהמשפט צריך לתפוס בחיי האדם והעם?
מסתבר שלא. יותר מזה, בדין העברי, בו אין מקום לראיות נסיבתיות, קשה מאד להרשיע בדין.
תפקיד המשפט בדין העברי כמו גם בדין המדינתי - גם בישראל דהיום - אינו לתקן עולם במלכות ש-די. תכליתו היא שמירה, עד כמה שאפשר, על הסדר החברתי והיציבות השלטונית בבחינת "אלמלא מורא מלכות איש את רעהו חיים בלעו". הא ותו לא. תיקון עצמי ועולמי נעשה על ידי חריש עמוק של חינוך אישי, משפחתי, קהילתי וציבורי מינקות ועד זקנה.
מערכת המשפט אינה אלא מכשיר ואמצעי, לעולם לא ערך בפני עצמו. המשפט האנושי הוא מעצם טבעו צולע ומוגבל למה שהדיין רואה בעיניו, קולט בחושיו ומסיק בשכלו. גם עדים מוגבלים בתפיסתם את המציאות. לענ"ד תפקיד המשפט אינו להגדיר נורמות, אלא לכל היותר לבססן ולוודא את קיומן. אהרון ברק, נשיא ביהמ"ש העליון בדימוס, חושב כידוע בדיוק ההפך. התוצאות לדעתי לא משהו – הפכנו למקום שבו אכן הכל שפיט וה"אויבער חוכעם" היהודי עובד שעות נוספות. מי ייתן ורוח היהדות תשוב ותישוב במחוזותינו לכדי שילוב נכון של צדקה ומשפט, לקיים את הכתוב: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".
יהונתן שרמן
 
מה בגיליון?
·         פינת ההלכה – הרב ירון
·         משלחן המזכירה – ורד סוקולובסקי
·         עשר שנים בלי שימי – אהרן גל
·         כתבה ביום גשום – מן הארכיון
·         תגובות – יהונתן שרמן, יוסי שטרן
·         מה נשמע בגרעין צבר – פרד אדן
·         מתיק המכתבים – הועד למען החייל, מזכירות הקיבוץ הדתי
·         בקיבוץ הדתי – עמוד"שבועי
                                           כלבו דף ולוחות זמנים
                                                                 קראו בנעימות !
המערכת
 
 
     נר זיכרון !
     שלמה לוי ז"ל – כ"ד בשבט תשס"ו
 
 
פינת ההלכה
ק ד י ש
בעקבות המאמרים שפורסמו בשבועיים האחרונים בידיעון, וע"פ הבדיחה הידועה שתפקידו של הרב הוא לומר לכל אחד מהצדדים 'גם אתה צודק', אביא כאן מקצת מההלכות בנושא אופן אמירת הקדיש.
תפילת ה'קדיש' היא חלק אינטגרלי מהתפילה במניין, ומופיעה לפחות פעמיים בכל תפילה. חז"ל תקנו לומר את הקדיש דווקא בשפה הארמית, מכיוון שזו הייתה השפה המדוברת בפי רוב העם, והיה חשוב שכולם יבינו את הנאמר בה. יש שהסבירו שהקדיש נאמר דווקא בלשון ארמית כדי שמלאכי השרת לא יבינו אותו ולא יבואו לידי קנאה.
ישנם מספר סוגים של קדיש: כולם (למעט קדיש הגדול שנאמר בסיום מסכת ובלוויה) מתחילים באופן זהה, מה שנקרא 'חצי קדיש'. לפעמים (בקטעי מעבר בין תפילות) מסתפקים בחצי הקדיש, ולפעמים יש המשך: "תתקבל" (לאחר תפילת עמידה), "יהא שלמא" (בסיום תפילה או לאחר פסוקי תהלים), או "על ישראל" (לאחר לימוד תורה).
נהגו ישראל שאת שני הסוגים האחרונים (שנקראים גם 'קדיש שלם' ו'קדיש דרבנן') אומרים אבלים, ובכך הם מבטאים את צידוק הדין על מות יקירם, ומעלים את נשמתו של הנפטר. רבים נהגו שמי שהוריו בחיים אינו אומר קדישים אלו כלל, גם אם הוא אבל על שאר הקרובים.
המאפיין את כל הקדישים הוא שהם בנויים מקריאה ע"י החזן ומענה ע"י הציבור, כאשר העיקר הוא תשובת הקהל "יְהֵא שְׁמֵה רַבָּה מְבָרַךְ לְעָלַם וּלְעָלְמֵי עַלְמַיָּא", שעליה אמרו בגמרא (שבת קיט, ב) שמי שעונה זאת בכל כוחו (ורש"י הסביר: בכל כוונתו) מקרעין לו את גזר דינו. לכן הקדיש נאמר ע"י אדם אחד, בעוד הציבור כולו עונה לקריאתו. בכל ספרי ההלכה (לדוגמא: רמ"א, יו"ד שעו, ד. ביאור הלכה סימן קלב. קיצוש"ע סימן כו, ועוד) מובא סדר מפורט מאוד לגבי זכות אמירת הקדיש כאשר יש יותר מאבל אחד בבית הכנסת, על מנת שרק אחד יאמר את הקדיש.
ואולם, בהרבה מקומות נהגו, כפי שכתב גם הקיצור שולחן ערוך (סימן כו סעיף יח) - כדי למנוע מחלוקות - לאפשר לכל האבלים לומר קדיש ביחד, ושאר הציבור עונה. יש שנהגו שהאבל שזכאי מן הדין לומר את הקדיש אומר אותו בקול רם ושאר האבלים מלווים אותו בלחש, ויש שנהגו שכל האבלים אומרים בקול רם את הקדיש במקהלה. ואולם, במקרה כזה יש להקפיד שכולם יאמרו זאת ביחד, מכיוון שעיקר הקדיש הוא תשובת הציבור לקריאתו של החזן, והציבור אינו יכול לכוון לענות לכל אחד בזמן אחר.
לכן יש להקפיד על קצב מוסכם לאמירת הקדיש. כמו כן, אם חלק מהאבלים אומרים (כמנהג הספרדים) 'ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה', או 'חיים ושבע וישועה ונחמה', - על האחרים להמתין כדי שסוף המשפט ייאמר ביחד, והציבור יענה 'אמן' לכולם ביחד.
 
"בשעה שישראל נכנסים לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועונין 'יהא שמיה הגדול מבורך',
הקדוש ברוך הוא מנענע ראשו ואומר: אשרי המלך שמקלסין אותו בביתו כך". (ברכות ג, א)
 
 
הרב ירון
 
 
משולחן המזכירה
-                     באגף החברתי קיימנו דיון על אירוח קבוצות בשבתות – אנחנו מקבלים פניות רבות בבקשות לאירוח קבוצות בשבתות. לעיתים זה נכנס בקטגוריה של עשיית מצווה – אירוח קבוצת אנשים עם מגבלות פיזיות וכו'. לעיתים קבוצות בנים/נכדים של חברים במסגרות חינוכיות – בנ"ע, אולפנות ישיבות וכו'. האגף החברתי החליט שכל מקרה יידון לגופו אך הקו המנחה הוא שאירוח שאינו אירוע משפחתי (שבת בר מצווה/חתן וכו') ונכנס בקטגוריה של חינוכי תנועתי מבורך (בתשלום כמובן).
-                     לאחר תקופת קליטה ארוכה הגענו להחלטה משותפת על הפסקת תהליך הקליטה של קרן ועמיחי שטרן. לבקשת הזוג אושר לקרן ועמיחי ומשפחתם אפשרות לשהות בבארות יצחק כתושבים עד אמצע חודש יולי.
-                     השבוע השתתפתי ביחד עם מילכה ונחום בישיבת המזמו"ר בניר עציון. בחלקו הראשון של היום הכרנו את ניר עציון וצפינו בסרט שתיאר את התמודדות היישוב עם השריפה הגדולה בכרמל. בחלקו השני של היום שמענו סקירה רחבה על תוכנית העבודה של מזכירות הקבה"ד ולאחר מכן אישרנו את תקציב 2011 של התנועה. החלק האחרון של היום היה סיור בכפר הנוער ימין אורד. פגשנו את מנהל הכפר, תושב מירב, שסיפר על ההתמודדויות הקשות של הכפר בשגרה, ההתמודדות עם השריפה ועם תוצאות השריפה. עצוב להסתובב ולראות את הנזקים הקשים שהשריפה גרמה לכפר, אך פגשנו אנשים שמאמינים בדרך שלהם ויש להם את היכולת להרים את הראש ולצאת מהמשבר מחוזקים.
-                     ביום שני בערב השתתפנו חברי המזכירות ואהרן גל נציגנו בהצגת תוכנית העבודה של המועצה אזורית חבל מודיעים. מנהלי האגפים השונים הציגו את תוכנית העבודה ואת התוכנית הכספית. התרשמנו שבשנים האחרונות המועצה הגדילה את הכנסותיה ובזכות ההכנסות הרבות (ארנונה וכו'...) מצליחה להגדיל את סל השירותים הניתנים לישובים השונים. כולי תקווה שנדע לנצל את שירותי המועצה על הצד הטוב ביותר.
-                     בשבוע הבא ניפגש בע"ה עם חברת אפלתון תוכנה. חברה שמציעה תוכנת סידור רכב חדשנית שעובדת במס' קיבוצים. התוכנה איננה זולה, אך יש לה יתרונות גדולים שעוזרים לנצל את צי הרכב בצורה הטובה ביותר כמעט ללא התערבות אנושית. בצוות שמטפל בנושא יושבים אהרן גל, מילכה מיור, איקה שניאור עפרה פארן ואנכי. אם התוכנה מתאימה לצרכינו נאשר את רכישתה בתוכנית ההשקעות.
רבות נכתב ונאמר בשבועות האחרונים בגין המכתב האנונימי. אינני מתכוונת להיכנס לפרטים או להביע את דעתי בנושא. אני כן רוצה לבקש – מעצמי ומחברי בקהילה שנדע לכבד אחד את השני וגם אם דעותינו חלוקות, או איננו מסכימים – נעשה זאת בדרך המקובלת.
עד כאן להפעם.
ורד סוקולובסקי – מז"פ.
 
 
עשר שנים בלי שימי
אמש התקיימה אזכרה במלאת 10 שנים לפטירתו של שמעון-מאיר (שימי) סלומון.
באזכרה אמר אהרן גל את הדברים הבאים:
 
מכתב לשימי – עשר שנים בלעדיך
חשבתי לאחר עשור שנים מאז שעזבת אותנו שיהיה יותר קל לדבר אליך, אבל התבדיתי.
היום, כמו לפני 10 שנים ביום השלושים שלך, אני שוב עומד בחדר האוכל, קצת יותר מבוגר, עם קצת יותר שיער שיבה, קצת יותר שמן - חלק מנחת וחלק סתם מאכילת יתר,
ורק אתה נשאר אותו דבר ואנחנו עם אותם זיכרונות.
אתמול בבוקר חלבתי ושכחתי לסגור את השער של תור חמישי ופתאום ראיתי מין הבזק של משהו אדום ג'ינג'י רץ לחצר ע"מ להחזיר את הפרות שברחו לי לפני שהתערבבו עם קבוצה אחרת.
האדום ג'ינג'י הזה - זאת הייתה נעמי היפהפייה שלך.
כן, כמו כל הילדים שלך שעבדו ברפת, היום נעמי רפתנית ומספר אחד בחליבה.
לא נעים להגיד לך אבל אני יותר נהנה לחלוב עם נעמי מאשר אתך. היא לא עושה עוד 10 דברים בזמן החליבה.
מה שכן, בטח היה לך מה להגיד על העובדה שהיא חולבת עם כפפות.
הרפת, אהבתך השלישית (לאחר נעמי והילדים), מתפתחת ומתקדמת.
"פאב שמעון" עדיין פתוח לעסקים ומשקיף על הפרות כשהן יוצאות מהחליבה ופותח עיניים לראות מי לא נחלבה כמו שצריך או שלא טבלנו.
ממשיכים בדרכך תלמידיך: אורי, שמוליק, אבנר וחנניה .
לא תאמין, אבל גם שלמה חזר לבור, אבל היום אין לו עם מי להתווכח, או יותר נכון... זה אתה שחסר על מנת להתווכח ולתפוס עמדות הפוכות משלו.
ליה, נאווה ואריה הספיקו להקים משפחות ולהוליד לך נכדים ונכדות:
יהל שמעון
ענבר שלמה
ליאור הג'ינג'י
איתן שמעון
שיר
גאיה מוריה
יעל
ועמית.
ליה ושחר עבדו 7 שנים בהונג קונג ובקיץ האחרון חזרו לציון עם שלשת ילדיהם והתיישבו במזכרת בתיה.
נאווה ואבידע גרים לא רחוק מאיתנו, בטירת יהודה.
אריה ודוריאן חזרו לקיבוץ במסגרת הסדר בנים ואנחנו מקווים שהם יבנו את ביתם כאן.
אילת הייתה חובשת בצבא, לאחר השרות נסעה למחנה קיץ בחו"ל, אח"כ לימודים ואילוף כלבים. היום היא נמצאת במלון ריטה.
 
 
 
מורן התחתנה עם דאגלס.
ביום שהלכת מאיתנו הבטחתי לנעמי ולילדים שאני תמיד אהיה בשבילם לכל צורך.
יום אחד, כאשר הייתי מזכיר פנים, נכנסה אלי למשרד מורן ושאלה אם היא יכולה לשאול אותי שאלה.
חשבתי שהיא רוצה לדבר איתי על התקציב שלה ולמה היא לא קבלה רכב.
מורן התיישבה, הסתכלה אלי עם העיניים הגדולות שלה ואמרה: "הבטחת להיות שם בשבילי כאשר אני צריכה ועכשיו אני צריכה.
דאגלס הציע לי נישואים ואין לי אבא בשביל להתייעץ איתו. מה אבא שלי היה מייעץ לי?
מה אני צריכה לעשות?"
כמובן התחלתי לבכות ומורן הצטרפה אלי והצלחתי להוציא רק משפט אחד:
"אני לא יכול לדבר בשם שימי אבל דבר אחד אני בטוח במאה אחוז: שימי היה אוהב את דאגלס מאוד.
תלכי עם הלב שלך!"
מורן התחתנה תוך כדי השרות הלאומי שלה באור יהודה ודאגלס תוך כדי השרות הצבאי כחייל בודד שמאומץ במשפחה ...
עובד – סיים בי"ס תיכון, עשה רישיון נהיגה והלך ללמוד במכינה קדם צבאית, מבסוט מאד!
בחופשות עובד ברפת  ובזמן הקרוב רוצה לעבור גיבוש מטכ"ל.
 
אחרי שהלכת בלי לחזור, תמיד ידענו מתי נכנסה שבת כשראינו את דוד גיסך בכל ערב שבת לוקח את עובד לבית הכנסת יחד איתו.
שימי, כפי שאתה שומע, הרבה דברים השתנו ורק אתה נשאר אותו הדבר.
כאשר אני יושב מחוץ לבית שלי אני עדיין רואה אותך הולך הביתה עם ההליכה המיוחדת שלך כמעט כמו ריקוד.
לפעמים היית עוצר אצלנו לראות אם יש עוגה טרייה לאכול, עם עדיפות לעוגה ששולי הוציאה מוקדם מדי מהתנור... היית אוכל את זה בכפית.
אחר כך הביתה לטכס הורדת בגדי העבודה שלך מחוץ לבית וההסתובבות בתחתונים לעיני כל השכנים...
שימי, היית ונשארת
בעל,
אבא
וחבר אהוב.
לעולם לא נעלמת מהזיכרון ומהחשבות שלנו ,
אנחנו נזדקן נתבגר אבל שימי תמיד נשאר שימי.                                             
אהרן גל
 
 
 
 
תגובה
יונה ידידתי וחברתי,
את ביקורתי הנחרצת דלהלן שמעת ממני (בצורה מפורטת ורחבה יותר) עת ישבנו בארבע עיניים לכוס קפה מהביל בביתך. אמרתי גם שאפרסם את הדברים, ואת, אף שלא שינית כמלוא נימה מדעתך, ברכת על כך. התנהלותך זו מהווה בעיניי דוגמא לשיח נכון בין חברים.
הערה אחת ממה שכתבת בידיעון האחרון הסבה את תשומת ליבי במיוחד ועליה אגיב. כתבת שאת מעדיפה "שננהג באופן צנוע יותר כשאנחנו מפרגנים לעצמנו בידיעון על כל עשייה יפה" ושקשה לך עם הפרגון העצמי הלא מידתי בעינייך. לא אתווכח על שאלת המידתיות, על השאלה האם יש/אין הגזמה בפרגון העצמי שלנו. אנשים שונים חושבים בצורה שונה ויש להניח שהיה מי שחשב שהפרגון מידתי והיה מי שחשב שלא. העניין שאני חלוק עליו הוא הנחת הבסיס לפיה פרגון מוגזם הוא פסול. לתפיסתי, הלוואי ונמשיך להגזים (בהנחה שאנו עושים זאת) בפרגון עצמי. הלוואי ונתלהב יתר על המידה מאירועים כגון אלה שחבל לך שאנו מגזימים בגינם.
מכתבו של מיכה אמיר על אירוע חנוכת הלולים (ויסלח לי מיכה על נשיאת שם מכתבו לשווא) היה דוגמא מובהקת להשתחררות ממוסרות ההרגל והמבוכה אלי פרגון רגשני ובוטה, כפי שנכון שיהיה. מי שקרא התרשם, התרגש ובצדק. מה רע בלהחמיא לעצמנו ועל הדרך להודות לכל העולם ואשתו, בייחוד כשבבסיס כל אירוע מוצלח ישנם אנשים שירקו דם כדי שכך יהיה? עדיף להחמיא למאן דהוא יותר מדי מאשר מעט מדי, או מאשר לנסות לכוון לאותה נקודה אופטימאלית (והיפותטית) עליה מתנוסס השלט: "המידה הנכונה בדיוק". נכונה הייתה החלטת מארגני חנוכת הלולים ושבת השירה להזמין אורחים מבחוץ ולהימנע מאירוע סגור שהיה בבחינת "עושר שמור לבעליו לרעתו". התנהלות זו מביאה לקיבוץ רק כבוד והערכה ומשחררת לאוויר חופן גדוש אנרגיות חיוביות. את המימרא "והצנע לכת" אפשר לקיים בהרבה אופנים אחרים מאשר בחיסכון בהרעפת מחמאות בידיעון הקיבוצי.
לחלק ניכר מבני האדם (דווקא האיכותיים שבהם) יש ביקורת עצמית גדולה מידי, מה שמוביל ברבות השנים למרירות וביקורתיות כלפי כולי עלמא. ככל שאדם יסודי ועקרוני יותר, הסכנה כי ייהפך מריר רבה יותר. לכן אין פסול בכך שמדי פעם קהילה משחררת קצת את המוזות וטופחת לעצמה על השכם, גם אם בהגזמה. אני לא מכיר אנשים שמתו מרוב אהבה עצמית או מהערכה מוגזמת של הזולת כלפיהם. אני גם לא שמעתי על קהילות שהתפרקו על רקע זה. מה שכן, העולם מלא בנשמות תועות ולבבות דואבים, שלו רק הורעף עליהם קורטוב של אהבה לא מידתית היו מאושרים יותר. יש אמיתות שהן שקר מוחלט ויש שקרים שהם אמת לאמיתה - כאלה הן מחמאות מופרזות. חיינו קצרים מכדי להכיל את כל האמת האכזרית שיש בעולם. עם זאת, רגע שחלף ולא שמחנו בו, אף שאפשר היה להשחיל אליו איזה חיוך או משוש קטן, לעולם לא ישוב. מותר לאדם, גם כלפי עצמו וכלפי החברה בה הוא חי, לשנות מפני השלום. מותר להגזים באהבת חינם, בחיבת יתר ובטפיחה קהילתית-עצמית חזקה מדי על השכם. זה בריא ונכון. יש קיבוצים שגאים בקרתנות המאפיינת אצלם כל צעד. אנחנו ברוך ה' לא כאלה. קהילתנו ואורח חיינו שמרני, אך יודע לפרגן לעצמו כשצריך, וטוב שכך. פעמים שלחטוא לאמת אמיתי יותר מלדבוק בה ומבחינתי אלו הם חטאים טובים ועוונות שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.
                                                                                             שבת שלום,
יהונתן שרמן
 
 
תגובה לתגובה לתגובה לתגובה...
נו, אז עכשיו הכל בסדר. יש לנו שמות וכולם יודעים מי כתב את המכתב האנונימי האיום והנורא.
עכשיו אפשר לחזור חזרה למסלול.
ובואו נראה מה היה לנו עד עכשיו:
הוא כתב מכתב, והוא נפגע, והוא כתב בידיעון והוא התבייש וכולם חטפו על הראש, וכולם ריכלו וצקצקו בלשון ואמרו כמה שזה איום ונורא, והיו הרבה גלים בביצה, הרבה לשון הרע ובהחלט דברים טובים לא יצאו מכל הסיפור.
דבר ראשון אומר שמכתב אנונימי הוא לא לעניין. יותר מאשר הוא פוגע במקבל, הוא פוגע במשגר המכתב.
זה אומר שלכותב אין את האומץ לעמוד מאחורי הדברים שנכתבו. מקומו של מכתב אנונימי הוא בפח האשפה. (לא אכנס במאמרי זה לסיבות שאני חושב שגרמו לאדם לכתוב מכתב אנונימי).
אני חושב שכל הדברים שנכתבו לעיל היו יכולים להימנע די בקלות אם לאחר הדיון וההחלטה שנעשתה ונתקבלה באיזשהו פורום, הייתה החלטה זו מפורסמת ועומדת לידיעת הציבור.
הרי כולם יודעים כיצד מתנהלת כאן מערכת הרכב ובנושא רגיש כמו רכב בבארות יצחק אני מצפה שהחלטות מעין אלה יפורסמו ברבים.
ועל שקיפות כבר דיברנו?
                                                            החותם בשמו המלא ,
                                    יוסף שטרן
בן שמואל ושולמית שטרן ז"ל.
 
 
 
מה נשמע בגרעין צבר
    
בטח שמתם לב שיש ריבוי לובשי מדים בסופי השבוע בקיבוץ.  
הם משרתים בכל מיני יחידות ובכל מיני מקומות. המשותף לכולם שהם רוצים להגיע הביתה כמה שיותר מהר ולמרות שהם לא תמיד רוצים - הם חייבים לחזור לצבא בימי ראשון.   אנו רוצים להקל עליהם מה שיותר ולכן אנחנו מבקשים שהנהגים ישימו לב בימי חמישי בשעות הערב ובימי ששי האם בתחנות האוטובוס בדרך לקיבוץ מכל כיוון יש חיילים שרוצים להגיע לבארות יצחק. חברי גרעין צבר הודרכו לעלות רק על רכבים שיש עליהם הסמל של בארות יצחק.   כמו כן, אנחנו נערוך ניסוי בחודש הקרוב. בימי ראשון בשעה 6:40 יצא רכב הסעה לצומת הטייסים, לתחנת רכבת נתב"ג, ותחנת רכבת לוד. לאחר חודש נבדוק האם קיים ביקוש עבור ההסעה הזאת ונחליט האם יש צורך להמשיך.
                                                                                  בברכת שבת שלום ובתודה מראש,
                                                    פ ר ד
 
 
 
כתבה ביום גשום    או: בימים ההם – גם בזמן הזה...
"מה, באמת ירדו 30 מ"מ גשם? אי אפשר. בטח שפך לך מישהו מים לתוך המודד!
מה, רק 30 מ"מ ירדו? אולי יש נזילה בקופסא שלך.
כך, 30 מ"מ הלילה! נכון, שמרתי הלילה ועוד אמרתי לפלוני שכמות כזו ירדה.
כאלה הן התגובות אשר אני שומע בתקופת החורף אחרי יום-גשם. וכאן תשובותי:
א.      לא שפכו מים פנימה, כי בדקתי את המכשיר עם התקרב הגשם.
ב.      אין נזילה (ואם הייתה – תקנו אותה מזמן).
ג.       גם לשומר לילה לא קל למדוד 'לפי העין'.
אם כן, חברים, אל דאגה. תנו למד הגשם לקלוט את טיפות הברכה ומדידתי תהיה נאמנה.
אלא מאי, לפנמים יש 'מחבלים' החושבים שמד-הגשם ממלא גם פונקציה של לפח-אשפה ומשליכים לתוכו קליפות אגוזי-אדמה או עטיפות סוכריות, וזה כמובן מקשה על הטיפות לרדת כסדרן. יש גם סקרנים הפותחים את המכסה ואינם סוגרים אותו כדבעי. אזי משתנה איזון המכשיר וזה גורם לאי-דיוקים.
אבל חוץ מזה הכל בסדר, 120 מ"מ כבר ירדו"
                                                                                                                                  בקוטב.
 
השורות הללו, כולל הכותרת, הועתקו כלשונן מידיעון מס' 411, י"ז במרחשון תשכ"ו 12.11.1965 (לפני 45 שנה). תודה ללאה ברמן (ארכיון) שהביאה לדפוס.
 
 
 
לסבתא רבתה וסבא רבה
עטרה ואשר גרינברגר
ולכל המשפחה
מזל – טוב בהולדת הנינה
נכדה לאורית ואודי נצר
בת לליאור ואורי מרגלית בנוב
אורה ושמחה וששון ויקר
 
 
 
 מתיק המכתבים 
 
זהבה מבקשת להדגיש כי התודות מגיעות גם לרחל פלינט – השותפה בהפעלת תחנת הרענון לחיילים בצומת סירקין, וכן לנכדים למשפחות שניאור שכתתו רגליהם ביום קר והתרימו את החברים.
 
 
‏כ' בשבט תשע"א, ‏25 בינואר 2011
 
לכבוד
אביעד עדן, אסתר פורשר, ורד סוקולובסקי, שולי גל, נחום ברוכי, אוזי פלדמן
כל חברי בארות יצחק
 
שלום וברכה.
 
"שלי שלך ושלך שלך – חסיד" (אבות, ה' י')
 
על אהבת הבריות
על אירוח חם ולבבי
על מאור פנים בכל שביל ושביל
על מאמצים לפתור כל בעיה שנקרתה בדרכנו
על נכונות 'לספוג' קצת רעש של בני נוער צוהלים
על ערכים קיבוציים שמרחפים כענן על חלקת האדמה שלכם
על תחושת בית חם ומחבק
על רצון לתת
 
על כל אלו אנו מבקשים להודות בלב מלא ובנפש חפצה.
תודה שנתתם לנו משלכם, ואנו מקווים כי גם אנו הצלחנו לתת לפחות משהו קטן משלנו.
ואם לא תתנגדו, נשמח לשוב וללמוד מכם מהו קיבוץ ומהי דרכנו, וכמובן מהי אהבת הבריות ומהי הכנסת אורחים.
 
אלפי תודות
מדריכי בנ"ע בקיבוצים
מדריכי הסמינר
מחלקת נוער – תנועת הקיבוץ הדתי
 

שלום לכולם,
 
סמינר סופשבוע למדריכי בני עקיבא בקיבוצינו
למעלה מ- 80 בני נוער, מדריכים בסניפי בנ"ע בקיבוצים, התכנסו לסמינר הכשרה בבארות יצחק. פתחנו בפאנל על "ייעודה של תנועת נוער בישראל 2011", בו השתתפו נציגים של תנועות הנוער עזרא, הנוער העובד והלומד, וחוגי סיירות. המשכנו בסדנאות מקצועיות שהכשירו את החבריא לעמוד מול קבוצה, להכין פעולות כראוי, להכיר את מאפייני הגיל המודרך, לקיים תקשורת טובה עם החניכים, ולהתמודד עם בעיות משמעת ותרחישים שונים בקבוצה. את מנת האידיאולוגיה הנדרשת הביא לנו נחום ברוכי, וקבוצת המדריכים שרצו אחריו החוצה הבהירה כי העניין היה רב. במסגרת סוג של "חשבון נפש" על דרכנו עלו מחשבות מרתקות, החל מביקורת עצמית מרשימה וכלה בשכנוע עמוק בצדקת דרכנו. חבל שמפאת קדושת השבת לא יכולנו להקליט את השיחה המרתקת. סיימנו בדיון על הקשר בין אחד מעמודי היסוד שלנו – "הצנע לכת", לעובדה שאין לנו "גדויילים" ללכת אחריהם. השלמנו זאת, לעת עתה, ע"י היכרות קלה עם מורנו ורבנו, האדמו"ר החלוץ – הרב ישעיהו שפירא.
 
שבת שלישית ואחרונה ב"דונה גרציה"
שבת פרשת "יתרו" היתה השבת השלישית והאחרונה בסדרת "שבתות עיון ונופש של חברי הקיבוץ הדתי", שהתקיימו במלון "דונה גרציה" בטבריה. תודה לאל, היו אלה שלוש שבתות חווייתיות ומוצלחות, ואין יותר משמח מלשמוע בשבילי הקיבוצים את השאלה: מתי שוב מארגנת התנועה סופשבוע? שמענו שהיה מקסים ומאד ייחודי!
אין כעת תוכנית מוגדרת לשבתות נוספות, אבל בימים אלה אנו נערכים ליציאה בקיץ של קבוצה שנייה של מעוניינים ל"מסע תנועתי בפולין", מסע ייחודי המשלב מחד גיסא ביקור במקומות בהם צמחה תנועת "תורה ועבודה", ומאידך גיסא סיור באתרי שואת יהודי אירופה. פרטים – יפורסמו.
 
 מזמו"ר בניר עציון
המזכירות המורחבת של הקיבוץ הדתי הכוללת נציגים מכל קיבוצי התנועה, נפגשה השבוע בניר עציון. את פני הבאים קיבלו ארוחת בוקר טובה והסבר מקיף ומחכים אודות ניר עציון. חברי המזמו"ר צפו בסרט המתעד את מאורעות השריפה בכרמל והתרשמו מהנחישות והאומץ של חברי ניר עציון שבחרו להשאר ולהגן בגופם על הישוב. מזג האויר הנאה שליווה את היום והנוף הירוק שניבט בין האיים השחורים שכילתה האש היו התפאורה להמשך היום; חברי המזכירות הפעילה הציגו, בזה אחר זה, את תכנית העבודה שלהם לשנת 2011, לאחר מכן אושר תקציב 2011. בסיום הישיבה יצאה כל החבורה לסיור בכפר הנוער ימין אורד, שם חיכה לנו ד"ר בני פישר, מנהל הכפר וחבר קיבוץ מירב. במהלך הסיור ניתן היה לראות מקרוב את ההרס בלא מעט בתים ולנסות לאמוד את הנזק הפיזי והנפשי של כל משפחה שהאש כילתה את כל חפציה. במקביל סיפר בני על תופעות פוסט-טראומטיות בקרב החניכים, ועל ההתמודדות הלא קלה עם מה שהותירה אחריה השריפה. לאחר תפילת מנחה בבית הכנסת של הכפר חזרו חברי המזמו"ר איש איש לקיבוצו. תודה לניר עציון על האירוח המלבב.
 
פורום מזכירים ב"בית הילד" במירב
בשבוע שעבר התקיים בקיבוץ מירב פורום מזכירים ומנהלי קהילה של הקיבוץ הדתי. בתחילת היום שמעו המזכירים סקירה מרתקת על הנעשה ב"בית הילד" בו התארח הפורום וב"בית בגלבוע" שני מפעלים המסמנים את התרומה הענקית של קיבוץ מירב לחברה . ג'ודי סינגר מנהלת הקהילה, הציגה את קיבוץ מירב כקהילה גדלה וצומחת העוסקת במגוון פעילויות והעומדת בפני אתגרים רבים. בהמשך היום הוצג ע"י עופר שלומי מנהל הקהילה של קיבוץ סעד מודל הכנת התקציב והתהליך המוביל לחוברת מפורטת ככלי עבודה הכרחי. בחלקו האחרון של היום התקיימה פגישה עם דפנה עופר (שד"א) מרכזת מדור "קשר יחידים" של התנועה שסיפרה על הנעשה בנושא במטרה לייצר שיתוף פעולה עם כל קיבוצי התנועה. מעבר לתכנים המשמעותיים של הפורום קיימו המזכירים פגישות עמיתים בלתי פורמאליות ברוח חברית ומגבשת. תודה לקיבוץ מירב על האירוח הנהדר!  
 
 
שבת שלום,
נחמיה רפל
וחברי המזכירות הפעילה
 
 
 
 
השיעור בפרשת השבוע יינתן ע"י שולי גל. נא לבוא עם משקפי קריאה! 
אחות תורנית: עדה צונץ - פלאפון 61999
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
מצביעים
קלפי להצבעה על אישור כניסת בנים להסדר תיפתח בע"ה ביום רביעי הקרוב
כ"ח בשבט תשע"א, 2/2/11 משעה 6:30 עד 20:00
 
ועדת קלפי
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
גוילים נשרפים ואותיות פורחות
ביום שני הקרוב, אור לכ"ז בשבט תשע'א, 31.1.2011 בשעה 21.30
יוקרן בטלויזיה בערוץ הראשון סרט בנושא
החפצים שלקח אילן רמון לחלל
פרק בסרט מספר על ספר התורה שקיבל אילן בהשאלה מפרופ' יהויכין יוסף, ספר שהפקיד הרב שמעון דסברג מאמסטרדם בידי נער הבר מצווה יהויכין בשנת 1944 במחנה ברגן בלזן.
הרב שמעון דסברג הוא אחי אבא, נתן דסברג.
לתשומת לבכם,
דינה אמיר
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
סליחה
אני מבקשת להתנצל בפני כל מי שנפגע מאי-הסדרים בשבת אחרונה באשר לשעת סעודת ליל שבת.
אני אחראית לטעות ואשתדל לא לחזור עליה.
עדנה
&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&&
מועדון הזמר העברי בחבל מודיעין
הנכם מוזמנים למועדון הזמר העברי שיתקיים במוצאי שבת 5/2/2011 בשעה 20:30 במושב מזור
בתוכנית: "בארץ אהבתי השקד פורח" עם פרדי ברק
מחיר כרטיס ליחיד: 30 ₪.
פרטים ניתן לראות באתר המועצה ובמשרדי המחלקה בטלפון 03-9722808 שלוחה 1 מיטל.
נשמח לראותכם!
גוגי עידן - מנהל מחלקת תרבות ופנאי
 
 
AtarimTR